וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה
They had a תאוה to have a תאוה. Life wasn't interesting enough. They had what they needed but were lacking [or so they felt] תאוה.
That describes EXACTLY life in 2023/5783. We are materially wealthier and physically more comfortable than man has ever been in the history of the world. The average middle class American is living far better than a king a hundred and fifty years ago. The king didn't have [among other things] indoor plumbing, electric stoves and ovens, electricity, telephones, airplanes, refrigerators, air conditioning, 99.9 percent of the medications we have, Internet, email and the list goes on and on. Things we can't manage without for 5 minutes didn't even exist in the recent past.
So what does man lack?? NOTHING [in the material sense]. So what is there to live for [we know the Jewish answer....]???
So here MADISON AVENUE enters the picture. The multi-billion dollar advertising industry CONSTANTLY and INCESSANTLY inundates us with images and words designed to brainwash us into thinking we need to buy this or that product. And it WORKS - otherwise, they wouldn't invest the billions.
So today, I will give you money $$$$$$aving advice!!!!!!!!!!!!
What you REALLY need to be happy can't be bought with money and appears in no advertisement. You need fulfilling relationships, love for self and others, peace of mind, faith, meaning, purpose, faith, actualizing your innate, unique potential and some more faith. Your happiness CANNOT and MUST NOT be dependent on external circumstances, things you purchase or other people's opinion of you. It MUST come from inside.
הדבקות האלקית האמיתית, כשהיא משפעת את שפעה על העובד האמיתי, היא ממלאת אותו זיו תענוג והרחבת הדעת. וכל הכוחות וכל החושים שלו מאירים ושמחים והעולם וכל מלואו שמח עימו.
וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", כִּי כָל מַה שֶּׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּמְחָה וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ, וְאוֹמֵר "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם".
ככל שאדם זוכה לדבקות גדולה יותר בה' יתברך, שמחתו גדלה יותר. זה ביאור דבריו של שלמה המלך "הביאני המלך חדריו – נגילה ונשמחה בך", הכניסה אל "חדרו" של ה' שזוהי דבקות גדולה יותר בה', היא המגדילה את שמחתו של שלמה.
וְדָוִד, שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת שִׁעוּר גָּדוֹל, אָמַר "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'". וְאוֹמֵר "וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְּכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי". וְאָמַר "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ, וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ", וְהַיְנוּ, כִּי כָל כָּךְ הָיְיתָה מִתְגַּבֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ הַשִּמְחָה, שֶׁכְּבָר הַשְּפָתַיִים הָיוּ מִתְנַעְנְעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, וּמְרַנְּנוֹת בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בִּתְהִילּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ, וְכָל זֶה מִגֹּדֶל הִתְלַהֲטוּת נַפְשׁוֹ שֶׁהָיְיתָה מִתְלַהֶטֶת בְּשִׂמְחָתָהּ לְפָנָיו, הוּא מַה שֶּׁסִּיֵּים, "וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ".
בזמן מלכותו של יהורם מלך ישראל, בנו וממשיך דרכו של אחאב הרשע, מרד בו מלך מואב, שעד אותם ימים היה כפוף למלכות ישראל. יהורם יצא להילחם נגד מואב, וביקש את עזרתו של מלך יהודה, ואף מלך אדום הצטרף אליהם. שלושת הצבאות הלכו שבעה ימים דרך המדבר למלחמה, וכשהגיעו סמוך למואב תמו המים של כל המחנה. יהורם מלך ישראל נפל בייאוש בראותו שאין מים, שהרי לפי המחשבה האנושית הרגילה, אבדה כל תקוה לנצח במערכה. לעומתו יהושפט מלך יהודה שהיה מלך צדיק, גם במצב הקשה הזה לא שכח לרגע מי מנהל את העולם, ולימד את יהורם שאצל עם ישראל אין לשפוט את המציאות לפי הכלים והמדדים של העולם הזה. יהושפט ידע שבעם ישראל ישנה יכולת קליטה של העולם העליון בעזרת נבואה או אורים ותומים, ולכן אמר: "האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאיתו"?
יהושפט ויהורם הלכו יחד אל הנביא. הנביא ראה את יהורם הרשע, בנם וממשיך דרכם של אחאב ואיזבל, שהיו עובדי עבודה זרה גדולים והרגו את נביאי ה', ואמר למלך ישראל: "מה לי ולך? לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך". יהורם ענה לנביא שכרגע, כשעם ישראל כולו בצרה, זה לא הזמן להוכיח, גם אם התוכחה מוצדקת ... לאחר דברי התוכחה הללו, אמר הנביא: "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". מדברים אלו לומדים חז"ל "ריש לקיש אמר כל אדם שכועס ... אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ...". כעס הוא מצב בו אדם מגיע לאיבוד עשתונות עד שהוא משבר כלים בחמתו. מי שכועס מכניס את העצמיות שלו במקום הלא נכון, הוא נלחם נגד המציאות כאשר היא לא מתנהלת לפי מחשבותיו ורצונותיו האישיים. במצב כזה, אין הזרמה נשמתית מלמעלה, מהעולם שמעל השמש ...
אלישע לא זכה לנבואה משום שהוא כעס, והיה צריך להסיר את הכעס בשביל לזכות בנבואה. לשם כך ביקש שיביאו לפניו בעל מנגן.
תפקידו של הניגון אותו ביקש הנביא לא היה להביא לנבואה, אלא לאפשר את התקבלותה אצל מי שראוי לה מצד עצמו לאחר עבודה קשה מאוד. כשהניגון הסיר את הכעס, הוא פתח את המחסום הנפשי של הופעת דבר ה' ... אם כן עולה מדברי הגמרא ש"שמחה של מצווה", שמחה חיובית המביאה להשראת שכינה, לא בהכרח קשורה לניגונים או לשתיית יין 'עד דלא ידע'. שמחה של מצוה היא מוכנות נפשית לקליטת הרצון והדיבור האלוקי, ותפקידו של הניגון הוא להסיר את הכעס המפריע לכך.
לפעמים אנשים חושבים שהשמחה נעוצה בדברים החיצוניים שלכאורה מעוררים אותה: בנגינה, בשתיית אלכוהול, במקרים חמורים יותר בנטילת סמים. בין כל הדברים האלה יש מכנה משותף אחד: הם מעוררים את השמחה בצורה חיצונית. גם אלישע ביקש שינגנו לפניו, לא בגלל שהמוזיקה גורמת לשמחה. תפקיד המנגן היה להסיר מעליו את המניעות החיצוניות שמונעות ממנו את השמחה האמיתית והפנימית, וכך היה יכול להגיע אל מעלת הנבואה. ההתמקדות בפעולות חיצוניות המעוררות את השמחה, עלולה לגרום לא רק להשקעה אין סופית בפעולות אלה במקום להתמקד בשמחה הפנימית, היא גם עלולה למנוע מאדם לשמוח שמחה אמיתית, כיוון שהוא יהיה תלוי כל הזמן בפעולות חיצוניות במקום להבין שהם רק אמצעי למטרה.
מקור העצבות
כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים: מֵהֵיכָן הָעַצְבוּת בָּאָה? צְרִיכִים לִפְתֹּר: מֵהַשֶּׁפַע* שֶׁל הַמַּעֲשִׂים, הַמִּדּוֹת וְהַדֵּעוֹת הָרָעוֹת עַל הַנְּשָׁמָה*, שֶׁהִיא טוֹעֶמֶת בְּחוּשָׁהּ הַחוֹדֵר אֶת מְרִירוּתָם, וְהִיא נִסְלֶדֶת, נִפְחֶדֶת וַעֲצוּבָה. וּכְשֶׁאוֹר הַתְּשׁוּבָה מוֹפִיעַ, וְחֵפֶץ* הַטּוֹב כְּשֶׁהוּא מִתְגַּבֵּר בִּתְכוּנָתוֹ הַמְּקוֹרִית*, צִנּוֹר שֶׁל עֹנֶג וְשֶׁל שִׂמְחָה נִפְתָּח, וְהַנְּשָׁמָה יוֹנֶקֶת מִנַּחַל עֲדָנִים, וּכְשֶׁהַכִּשָּׁרוֹן הַמַּעֲשִׂי לוֹקֵחַ לוֹ אֶת הַתַּמְצִית שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הַנְּעִימוֹת הַלָּלוּ, יוֹצֵא-לָאוֹר הַמּוּסָר הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, הַמַּצְלִיחַ אֶת הַחַיִּים בְּהוֹדוֹ.
(אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה יד, ו)
העיצבון הכללי
כָּל עִצָּבוֹן בָּא מִפְּנֵי הַחֵטְא, וְהַתְּשׁוּבָה מְאִירָה אֶת הַנְּשָׁמָה וּמְהַפֶּכֶת אֶת הָעִצָּבוֹן לְשִׂמְחָה*. הָעִצָּבוֹן הַכְּלָלִי שֶׁבָּעוֹלָם מְקוֹרוֹ הוּא בְּזֻהֲמַת הַכְּלָל הַנִּמְצָא בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֵחַטַּאת הָרַבִּים וְהַיְחִידִים, וּמֵחַטַּאת הָאָרֶץ הַכְּמוּסָה*, שֶׁיָּצְאָה לַפֹּעַל בְּחַטַּאת הָאָדָם, שֶׁצַּדִּיקִים יְסוֹדֵי עוֹלָם, וּמָשִׁיחַ בְּיִחוּד, שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה עַל מַהוּת חֵטְא זֶה וּמְהַפְּכִים אוֹתָהּ לְשִׂמְחָה.
מֵהַשֶּׁפַע – מהשפעתם. עַל הַנְּשָׁמָה – השפעתם על הנשמה. חֵפֶץ – הרצון. הַמְּקוֹרִית – העצמית, הטבעית, לפני הקלקולים. וּמֵחַטַּאת הָאָרֶץ הַכְּמוּסָה וכו' – חטא הארץ שלא הוציאה עץ שטעם עצו וטעם פריו שווים. השפעת חטא זה התגלתה בחטא הקדמוני של האדם הראשון.
ביאורים
ישנם כמה סוגי רגשות באדם כאשר הוא ניפגש עם חיסרון בחייו: תסכול, אכזבה, ייאוש. החריפה מכל היא העצבות. גם בעצבות יש דרגות ורמות. בשל חריפותה של העצבות, שיכולה להגיע עד כדי הקפאת החיים, קשה לומר שהגורם לה הוא סיבה סתמית ומקרית. על כן יש מקום גדול לשאול: מהיכן מגיעה העצבות? איך אפשר להסביר תופעה זו?
הרב קוק בדבריו כאן מסביר שהמקור והשורש של העצבות הוא העבֵרות. הרב קוק מסביר לאורך כל ספרו, אורות התשובה, שהתשובה איננה עניין חיצוני לאדם – האדם לא שב אל דבר חיצוני ממנו, אלא הוא שב לעצמו. התשובה היא חזרה אל הסדר הנכון לאדם, ואל המצבים הנפשיים הישרים לאדם. ועל כן במצב של חטא, במצב שיש לאדם חלילה דעות לא ישרות, מידות מקולקלות, ומעשים רעים, אזי – גם אם לא ירגיש בכך מיד בזמן החטא – נוצר 'ברקע' של הנפש שלו מִשקע של הרגשה רעה, כי הטוב שבנפשו מרגיש דחייה מהרע שבחייו, והתוצאה מכך היא – העצבות.
לכן, כאשר האדם רוצה ליישר דרכיו, ואור התשובה מאיר את חייו, ממילא הוא מתמלא ברגשות-חיים חיוביים ועזים, כי הוא שב למצב הטוב לו. לא רק שהסיבה לעצבות מסתלקת, והרגש הטוב מסלק את הרגש הרע – אלא אותה הסיבה שהביאה לעצבות היא שמובילה אותו אל השמחה.
תהליך פנימי זה נכון לא רק אצל האדם הפרטי, אלא אצל האנושות כולה. האנושות, במעשיה ובדרכיה, מעצבת את כל החברה לתרבויות, אשר משפיעות על כלל העולם. הערכים שכל חברה חורטת על דגלה יוצרים גלי השפעה עצומים על כל שאר העולם – לטוב ולרע. למשל, כיום מוצבים ערכי החירות והשוויון בראש סולם הערכים של החברה (לעתים בהקצנה, אך ביסודם הם ערכים נעלים). מאידך יש גם מציאות שחברה חורטת הרגלים רעים על דגלה, וגם הם מהדהדים ומשפיעים עלינו, יוצרים את תחושת העצבות, ומביאים למאיסה בחיים שכאלה, כמו שחיתות של רדיפת בצע ממון, חנופה ושנאה – וכמובן עצם הריחוק שיש לחלק מהחברות מהייעוד האלוהי שלהם. לכן "צדיקים יסודי עולם", שעניינם אינו רק עולמם הפרטי אלא התכללות לכל מעשה ה', ובפרט המשיח – שבא לרומם את כל העולם לחיים לפי התכלית שלו – הם אשר משיבים את העולם בתשובה, וממלאים אותו בתוכן הנכון והראוי. הם בונים חברה ותרבות על דרך התורה, ומהפכים את כל העצבות שישנה בעולם לשמחה.
הרחבות
ההבדל בין צער לעצב
עִצָּבוֹן בָּא מִפְּנֵי הַחֵטְא, וְהַתְּשׁוּבָה מְאִירָה אֶת הַנְּשָׁמָה וּמְהַפֶּכֶת אֶת הָעִצָּבוֹן לְשִׂמְחָה. ישנו הבדל עקרוני בין עצב לצער. עצב גורם לאדם לקפוא על מקומו, להשיל מעצמו אחריות ולכעוס על 'שלא קרה כמו שאני רציתי שיקרה'. העצב נובע ממקום שלילי בנפש של גאווה ושל תחושת יומרנות על המתרחש בעולם, 'שהכל יקרה רק תחת החלטתי'. צער, לעומתו, מביע אכזבה, מתוך הבנה שהעולם אינו הפקר, ומביא את האדם לרצות להתקדם ולהשתפר מתוך הקושי שנתקל בו. ר' שניאור זלמן מלאדי בספר התניא, מסביר איך על האדם להתמודד עם העצב:
" העצבות ממילי דשמיא (=בדברי קודש, כמו זו 'הבאה מפני החטא'), צריך לשית (=למצוא) עצות בנפשו לִפַּטֵר ממנה. אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ (=פרנסה), אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו – בידוע (=בוודאי) שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאווֹת חס ושלום כנודע. שאם לא כן, מאַין באה לו עצבות אמיתית מחמת (=על) אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו?!... רק (=אלא) צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר (=יצטער) באמת במרירות אמיתית... אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית בה'..." [תניא ליקוטי אמרים פרק כו].
בעל התניא מסביר שכל עצב שנכנס באדם – בוודאי בא מהיצר הרע, שמנסה להפיל אותו לחטוא. תחושת העצב צריכה לבוא באופן מבוקר – אדם צריך לקבוע זמן מוכן שבו יחשוב על המעשים שהובילוהו לכך, מה גרם לו להגיע לשם וכדומה. כך יגיע שברון לבו , החיובי, בצורה מתוכננת וידועה. אז יאמין האדם שנסלח לו חטאו, כיוון שעשה תשובה, וממילא יצליח לסלק את תחושת העצב השלילית והמזיקה.
כשאוכלים לשם תאוה חמרית מתגבר העצבון בסוד אוכלי לחם העצבים. כי הניצוצות, שהיו ראויים לעלות, יורדים, ובהיותם מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם, על ידי חילוף של כמה דרכי ההרגשה, ותמורות אותיות, עד שההרגשה העצבנית נכרת בגילוי נפשי בקרבו. ועל ידי אכילה בקדושה, והגברת המגמה העליונה של טהרת הנשמה ובהירותה, מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל, על ידי שמחתם של הניצוצות שנתעלו, ובשמחתם מאירה גם כן הנשמה, המעלה אותם ושמחה עמהם, והלב מרגיש על ידי כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד' מתגברת עליו. [א' תשל"ד ועי' אורות התשובה י"ד י']
האכילה בקדושה גורמת חיזוק והגברת החשק הרוחני. ולא עוד אלא עצם האכילה יכולה להפוך לסוג של דברי תורה, ובאמת מוצאים שהמקרא מזהה את האכילה עם דברי תורה.
והיינו ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מאי וייטב לבו בדברי תורה, שחוץ ממה שנטיית הלב להגברת הרוחניות של העלאת החיים הכמוסים במאכלים מביאה לחשק רוחני, שמתמלא באהבת התורה ולימודה, עוד התוכן המקודש של אכילה קדושה זו היא בעצמה דברי תורה, וזה השולחן אשר לפני ד'. [שם]
כוח התשובה לסלק עצבות
אין להתייאש אם נפל לתוך תאוות בהמיות. ברגע שיתעורר לתשובה יהפוך הכל לאצילות ולקדושה. אין צורך לא ביום כיפור ובודאי לא ביסורין ומיתה אלא כמו במצות עשה, מיד כששב מוחלין לו [עי' ארבעה חילוקי כפרה בסוף יומא]. מכח התשובה הכח הופך להיות שמחה של מצוה.
כשעושים איזה דבר בנטייה של חולין, של גופניות ובהמיות, אם רק הוא של היתר, תכף כשמתעוררים לשוב על זה מתעלים כל הכחות ומתהפכים לאצילות ולקדושה. במצות עשה לא זז משם עד שמוחלין לו, ובעניני היתר תכף כשעולה ברעיונו לשוב הרי הוא מתקדש. והפעולה וכל כחה מתקדשים עמו, והעיצבון הבא מתוך תענוגי חול מתהפך מיד לשמחה של מצוה. ולישרי לב שמחה. [ב' ריח]
ואולי זה סוד הבת-קול שיוצא במוצאי יום כיפור "לך אכול בשמחה לחמך" – עתה, אחרי תשובה וזיכוך החומר בצום, מובטחים אנו שהאכילה תיעשה מתוך שמחה של מצוה.
אם מקור העצבות הוא עבירות ברור שהתיקון הוא תשובה.
כששואלים: מהיכן העצבות באה? צריכים לפתור: מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות על הנשמה, שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה. וכשאור התשובה מופיע, וחפץ הטוב כשהוא מתגבר בתכונתו המקורית, צנור של עונג ושל שמחה נפתח, והנשמה יונקת מנחל עדנים, וכשהכשרון המעשי לוקח לו את התמצית של ההרגשות הנעימות הללו, יוצא-לאור המוסר הטהור העליון, המצליח את החיים בהודו. [א' שי"ג]
כל עצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה ומהפכת את העצבון לשמחה. העצבון הכללי שבעולם מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם, מחטאת הרבים והיחידים, ומחטאת הארץ הכמוסה, שיצאה לפועל בחטאת האדם, שצדיקים יסודי עולם, ומשיח ביחוד, שב בתשובה על מהות חטא זה ומהפכו לשמחה. [א' תרכ"ג]
הרצון להיטיב
שינוי פתאומי ויסודי במחשבה ובמבט על המציאות יכול להביא תוצאות ברוכות מיידיות. אין צורך בתהליך ארוך ומייגע. רוב האנשים שרויים באגואיזם ובלא יודעין תכונה זו חוסמת את האושר. ברגע שהאדם מחליט שתפקידו הוא להיטיב עם הזולת בכל מיני הטבות ולהשליך מעליו את הדאגה המופרזת לטובת עצמו, מיד יזרח עליו אור א-להי והשמחה תהיה מנת חלקו.
שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות. הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב. [ג' נ"א]
הבעיה היא שאנשים מפחדים לנסות, כי חוששים שיהיה להם רע אם ישכחו מעצמם. התפיסה השגורה גורסת שככל שאדאג יותר לעצמי ופחות לזולת, יהיה לי טוב יותר, והזולת? שידאג לעצמו! בעגה המודרנית [או ליתר דיוק "מרדנית"] הרחובית "מה אני – פרייר שלו"? באופן פרדוקסאלי, כשאדם יחליט שהוא באמת "פרייר" של כל האנושות [הנקרא בשפה התורנית "איש חסד"] יראה נפלאות: סיפוק אדיר המלווה בשמחת חיים עד אין קץ.
עצבות – מוות
העצבות היא סוג של מוות.
השוקע בעצבון, מוריד את עצמו לטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה. [ז' י"ז]
יש ועצבות זו יכולה להרפא רק ע"י ציפייה לגאולה והופעה של האור הכללי ותחיית המתים.
מדת העצבון בתכונתה עומדת היא להרפא רק על ידי זריחה עליונה של טללי אורות אשר בהם המתים חיים, כי טל אורות טלך. העצבון הכללי אשר לאומה כולה בגולה, לקוח הוא ממנת המות אשר היא קשורה בגולה, שהננו כמו חללים שוכבי קבר [כדברי הגר"א תחילת הליקוטים שבסוף ספרא דצניעותא לפני ד"ה שורש, פרי צדיק שמות 213 214]. אותו זוהר החיים הענף הקשור עם הגופניות של האומה, מלא עצב יאוש ומחשכים הוא, ואין שום מדה יכולה להאיר את המאפליה הגדולה הזאת כי אם אור תחיה עליונה של צפיית ישועה גדולה ועמוקה, הנוקבת כל תהומות, וחודרת לכל מעמקים, ומתמרת ועולה למרומי שפרירים.
יראת שמים ועצבות
יש אנשים שבטעות מזהים בין יראת-שמים ועצבות כמילים נרדפות. ולא היא. אדרבה ואדרבה. העצבות נובעת מהרצון לפרוק מעליו כל עול. יראת שמים אמיתית, הטבועה בנפשו של אדם, מביאה לשמחה הכי גדולה. סיבת העצבות, איפוא, היא החפץ לחיות נגד הטבע השורשי של פחד אלקים. הצדיקים שנראים שפופים וכפופים הם באמת בעלי זקיפות קומה רוחנית עליונה ומתוך רוממות זו מהווים מעיין מפכה של יצירה רוחנית וזרימה תדירית.
דיכאות הלב התדירית שהצדיקים מרגישים מפני פחד השם יתברך והדר גאונו, ומפני יראת חטא הגדולה שלהם, אינה מעכבת על כל יצירה עליונה, כי אם היא מוסיפה פיכחות לרוח היוצר שבנשמתם הגדולה. ולהפך, העיצבון והנדנוד הרוחני עד לכדי קדרות נפשית, שהמתאוננים על העולם ועל החיים קובלים עליו כל כך, הוא בא רק מפני החפץ להינזר מעל הפחד הא-להי ויראת החטא, שהיא טבועה בעומק הנשמה האנושית בעצם טבעה, והיא אשרה האמיתי, המביא לידי אור מצוחצח מאד, שסופו להתהפך להארה מתוקה, עדינה, רווית עונג מלא הוד עליון של קודש קדשים. [ב' שמ"ו]
יש הרבה סיבות לעצבות אבל פתרון כולל אחד – שמחה של מצוה.
כמה סיבות ישנן לעיצבון, ועל כולן צריכים להתגבר בשמחה של מצוה, שהיא שמחה תדירית הראויה לישראל, מצד אור הרוחני ששורה בהם תמיד. הסיבה האחת היא נטייה מעשית להנאה גסה, שהנשמה נמשכת על ידה למקום החושך, והיא מתעצבת על ירידתה. וראוי להפוך יגון עצום זה לששון, כי בעלייתה של הנשמה מתוך עול הגלות שגבר עליה, הרי זרם גדול של שמחה עולה מלמטה למעלה, והתוכן האצילי הטהור נעשה יותר עשיר ברוחניותו. [ב' ד']
הנאות גסות
הרב חוזר בכמה הזדמנויות על התובנה שדווקא השקיעה בהנאה גסה של החומר היא הגורמת לעצבות. אותם עלובים ומסכנים שמצויים בעולם חשוך זה מדמים לעצמם שההנאה תביא להם את האושר המיוחל בעוד שהם באמת דומים לאדם צמא השותה מי מלח להרוות את צמאונו או שפיכת שמן על מדורה כדי לכבות אותה.
רואים אנו שהנטיה אל החמריות הגסה, לעשותה לבדה לעיקר הכל, היא מביאה את האדם ברשת העצב החשוך, עד לבלי מנוס. וכל זה למה, מפני שהיא סותמת את האורות, מקורי החיים בתוכיותם, ומחנקת את הנשמה באוירה המגושם. [א' שנ"ט]
לא לפחד
לפעמים, דוקא כשאנחנו רוצים להתעלות, מתפרצת עלינו הפחד והעצבות. עלינו לשנן לעצמנו את האושר הגדול שבכל פניה לאורה א-להית ולהתמלאות בשמחה.
הננו צריכים להתגבר על העצבות והפחדנות, המתפרצת לבא אלינו דוקא כשאנחנו חפצים להתעלות בעילויים אלהיים בחופש והרחבה. הננו צריכים לברר לנו כי תמיד הננו מוצאים בתורה ובקרבת אלהים בכל האופנים, את החיים המלאים בכל הנגוהות המאירים והמשמחים שבהם. ותמיד נמלא עז וגדולה בכל עת שרעיוננו פונה אל האורה האלהית, בין בבינת הלב, בין בציור הדמיוני בין בחפץ הנטיה הטבעית, כי כל אלה מדות קודש הם, וצינורות של חיים אמיתיים שוטפים בכולם לשד חיים וטללי אורות, יקרים מכל הון וחשובים מכל קנין חמרי ורוחני שבעולם. [שס"ג]
ומכיון שכל עיסוקנו מהווים חלק מעבודת ה', נמצא שהשמחה מלפפת אותנו תמיד. ע"כ מסיים הרב את הקטע הנ"ל בפסוק המתאים ביותר.
"בשמך יגילון כל היום". [שם – ככלל, הרב מרבה לכתוב קטע ובסופו להוסיף פסוק המואר באור חדש המתמצת את כל מה שנאמר]
עצבות קטנה ועצבות גדולה
יש עצבות נמוכה ובלתי משמעותית שצריכים לדחות על הסף, ללא אומר וללא דברים. עצבות מסוג זה אינו דורש שום התייחסות. ובאמת בכחנו לדחות את העצבות. אין אנו עבדים לרגשות שלנו. המח צריך להיות שליט על הלב.
לעומת זאת, יש עצבות גבוהה יותר המופיעה אצל הצדיקים, הקשורה להרגשת החסרונות הרבים שיש בעולם. לעצבות זו יש מקום. תפקידה להגביר את הרצון לשאוב ממרומי עליונים וממקור ההויה את הטוב הגמור.
ובאמת, אחרי שעצבות זו סיימה את תפקידה והרצון לטוב פעל את פעולתו, האדם יעמול ביתר שאת להאיר את העולם הגשמי והרוחני במחשבות טהורות ובמעשים טובים. סופו של התהליך הוא התיקון השלם ותיקון עולם במלכות ש-די.
יש עצבנות קטנה, שצריכים לדחותה מיד, בלא הסתעפות של הרצאות וטענות. וישנה עצבנות גדולה, הבאה בלב חכמי לב, וישרים בעומק רוחם, שהיא כשטף גדול ממעין היושר והטוב שבנשמתם, התובעת מהם את השלמתה ומכרת את עומק הנפילה של החסרון שבמעשים ושברגשות, שבדיעות והסכמות, שבאדם ושבעולם, והיא מצטערת עם כל הצער הגשמי והרוחני של הכל. עצבנות זו אין דוחין בלא אומר ודברים, אלא מרוממים אותה לתעודתה, מחזקים על ידה את כח הרצון ואת בהירות המחשבה לדלות את הכרת ההויה ממקור הטוב הגמור. וכשהדעה מתישבת, הכל מתחיל להיות חוזר לטובה, וצביון העולם מצטייר ע"פ התכונה הרוחנית והמעשית המוכנת לפניו, ע"י עבודתם התדירית של אוהבי ד' ודורשי שמו, המשתוקקים בכל לב ובכל נפש, לתקן עולם במלכות שדי, שבזה ימחה דמעה מעל כל פנים וחרפה מעל כל הארץ.
עצבות ובריאות פיזית
לפעמים עצבות היא תוצאה של עייפות גופנית ותשישות פיזית. ומכאן קרובה הדרך לכעס, עצבנות ושאר מרעין בישין. הפתרון הנחוץ הוא הנהגה בריאותית. בספר אורות התשובה כתב הרב שהצעד הראשון בתהליך התשובה הוא "התשובה הטבעית" – קרי, חזרה להרגלים בריאים כגון אכילת מאכלים מזינים ובריאים, פעילות גופנית סדירה, שינה תקינה וכו' כו'.
החלישות והעייפות הנן מבוא לכל המדות הרעות. הן מעוררות את העצבון, והעצבות מביאה את הכעס ואת הגאוה, את הקנאה ואת המשטמה, ואת כל הנטיות היותר שפלות. לזאת, ההנהגה של בריאות, של האומץ הגופני, היא עבודת הקודש בעד הכלל ובעד הפרטי. החלישות גורמת שימשיך האדם אל הבשר את האימוץ הנפשי שלו בכונה כדי להחזיק את עמדתו, ובזה הוא מוריד את הזרמים הנפשיים ממקום מעלתם וטהרתם, והודם ובהירותם נפגמים. האומץ הגופני המספיק, מניח הוא את כחות הנפש ללכת בעצמם במרוצתם ומעופם, ועל ידי חיים מוסריים במעשה, על ידי אור תורה ונר מצוה, הנם הולכים ושוטפים בשבילי האורה, מנשאים את האידיאלים הגנוזים במעמקי הלב, ומעוררים את הרצון לשאוף אל הקודש, אל הנשגב והטוב, ומדריכים על ידי זה את כחות החיים והמעשה אל כל טוב ונחמד. חשבון הנפש נעשה צלול מבלי מועקה, והענוה הטהורה, שפלות הרוח ודכאות הנפש הנקיה והבהירה, בוא תבוא בחשבון צלול ונועם פנימי, וענות חן מרטיבה תמיד את הנפש. ענוה ובושת פנים ממחקות את הסאה של מרץ הכחות, כשהם חפצים לצאת חוץ מגדרם, וצוררים אותם בצרור חיים עדינים פנימיים, ומוסיפים בהם אומץ להוסיף לקח וחיים טהורים. על ידי החולשה הבשרית, צריך האדם לאגור אל קרבו ציורים מאמצים, והציורים המאמצים המלאכותיים והחולניים מעוררים גסות הרוח, גאוה עכורה, ועזות מצח מדולדלת. כל הוד וכל יופי מוכלל ומרומם, נשכח, והצבעים הבהירים, הנוחים והנעימים, של הבטחון והאומץ הפנימי, המחובר עם הענוה הטהורה ובושת הפנים והצניעות הנאוה, משתכחים. [ה' קס"ז]
מה שנכון במישור האישי נכון גם במישור הלאומי:
וכמו שהדבר נוהג באישיות יחידית, כך הוא נוהג בקיבוצים, ובאומה בכללה. אומה חלושה ודלולה מוכרחת היא להתאמץ באימוץ מלאכותי, שמעורר בקרבה מדות מזוייפות, וגאוה בלתי נורמלית. חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שאזרם בגבורה פנימית, ביחד עם החולשה והרפיון הדכאותי של הגלות. בכל זאת צריכים הם מדוי הגלות, והמדוים הקדומים בכלל, רפואה על ידי תוספת גבורה. והגבורה צריכה להיות בכל המדרגות, גם באוצר החומריות, ועל גבי בסיס תחתיתי זה, יפרח כל קודש וכל נשגב, כל הוד וכל גודל. [ה' קס"ז]
לעצבות אין שורש כי עז וחדוה במקומו
אפשר להעלות את כל המדות עם יוצא מן הכלל אחד. עצבות. לעצבות אין שורש רוחני וכולה טמאה. מה שצריך לעשות הוא להעלות את סיבתה, דהיינו המדות הפגומות.
כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי עז וחדוה במקומו. וצריכים להעלות את סבתה, וכיון שהשורש מתעלה גם היא עולה. והשורש של העצבות הוא או גאוה או כעס, או דאגה, הבאה מסבתם, וכיוצא. [ו' ק"ל]
אין להתעלות אלא מתוך שמחה
חלק מעבודת ה' הוא ההימנעות ממחשבות קודש ומעשייה חיובית כאשר האדם אינו מוכשר לכך נפשית והם ימיטו נזק על נפשו. החשוב יותר מכל קדושה מדומה או אמיתית היא השמחה וכאשר ההתעלות באה מתוך עצבות, ערכה פחותה.
לפעמים צריכים להתרחק מרעיונות של קדושה ושל תשובה, אם הם מביאים לידי עצבות, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד' באמת. [ו' כ"ה]
המבט הרחב
צריכים להיזהר ממי שומעים דברי מוסר והתעוררות. פעמים רבות יש לאנשים מבט מצומצם על החיים שנשמות רחבות אינן סובלות והם מביאים את השומע את דבריהם לעצבות. בגלל שמם הנודע והמפורסם של הדרשן מרגישים רצון לשמוע אותו אבל לאמיתו של דבר פופולאריות אינה מעידה על מבט רחב ובריא על החיים. יש שתי אפשרויות: א' להתעלם מהם וממבטם המצומצם באופן טוטאלי. ב' להוציא את הטוב מהרעיונות שלהם ולשבצם במערכת רחבה ובריאה יותר. הרב זצ"ל, על פי תפיסתו הכוללת והמקיפה, המוצאת מקום לכל רעיון ולכל תנועה, בחר באפשרות השניה כמועדפת.
צריכים לעיין בסקירה יפה מאיזה מקום נמשכת העצבות, וממנה יתר פגמי המדות, כדי לבטלם ולהפכם לטובה ולקדושה. והנה מי שדעתו רחבה, ועומד להכניס את כל המון הרעיונות המשוטטים בעולם אליו, למתקם ולהחזירם לטובה, כשדעתו מצטמצמת, על ידי עצמו, או על ידי איזה השפעה, ואפילו כשתהיה טובה מצד עצמה, כגון שקורא בספרים או שומע דברי תורה ומוסר מאנשים כאלה שלא באו למדה זו של ההרחבה, ותוכן המוסר שלהם הוא צמצום החיים הגשמיים והרוחניים, וסגירת הפתח בעד כל רעיון שאינו מוכן להקלט על פי השגתם להיות ממנו תוצאות טובות – אז כל אותם אוצרות החיים שבאלו הרעיונות, הנדרשים לבוא מן החוץ פנימה, ולהסתדר במערכה יפה עד שכולם יהיו מוכנים לעבוד את ד' על ידם, והם נשארו מבחוץ בלא כניסה ובלא תיקון, על ידי הצמצום והמחשבות המוגבלות, הם הם מעוררים יללה ועצבות גדולה, וחשכה נופלת על העובד המשיג. וצריך הוא להתאמץ באימוץ גדול להמשיך את עבודתו הגדולה, ולקחת עמו את כל התמצית של הטוב המצומצם, את כל התמימות שישנה ברעיונות הקודש שיוצאים מפיהם ועטם של יראי ד' וחושבי שמו בעלי הפשטות והצמצום, ועל ידי הצירוף הגדול, והאיחוד של כל ההפכיים, ישובו הדברים להיות שמחים, וחדוה גדולה ונחת רוח עמוקה תהיה נשפעת עליו, ויעבוד את ד' בשמחה, וקדושתה של תורה תתרחב, ותורה דלעילא תתאחד עם תורה דלתתא, וכל המחשבות העליונות הנאצלות ומופשטות יתאחדו עם המחשבות התחתונות הפשוטות והממשיות, וכולם יחד ייעשו ללהבת אחת מאירה באור שבעתים, לחמם את הלבבות ולהאיר את מקומות החשכים, ולהרבות אור ד' בכל עבר ופינה. [ו' ב']
עצבות כגורם המזרז לתשובה
אסור לחיות האשליה שאתה מושלם כדי למנוע עצבות. אם האדם יתעלם מחסרונותיו וממגרעותיו, המחלה הרוחנית המקננת בו תתפשט בכולו והתוצאות תהיינה עגומות. החטא הוא הוא גורם העצבות מספר אחד ואסור לתת לו קיום. ה' ברא את העצבות ויש לה תפקיד. צריך להרשות לעצבות להיות גורם מזרז לתקן את אשר עיוות ואז השמחה הטבעית תחזור להיות מנת חלקו.
מאד צריכים להזהר מן העצבות אבל לא במדה גדולה כזו שתמנע את אור התשובה מלחדור אל עומק הנשמה, שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש, מפני שהחטא מדאיב את הלב וגורם לעצבות להתאזרח על המרירות הקודחת של תבערת התשובה, שאע"פ שיש בה חלקים עצבניים הם כאש מטהר, מצרפים את הנשמה, מחזיקים אותה ומעמידים אותה על הבסיס של השמחה הטבעית התמידית הראויה לה. [ד' מ']
"ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת - עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו... והשמחה והצהלה וזיו - עדנים הולך ומתרבה... 'ונפשי תגל בד' תשיש בישועתו'... ע"י התעלות הרצון לטוב ולקודש ה', ללכת באורח חיים, המסבב ברכה ושמחת עולמים, בכל היצור כולו... להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון - לאור החיים, ודוקא להובילם בשמחות וגיל בלא שום דרך עוצב וברוח עוז ובגבורת רעם, במסילות קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים..." (אגרת שע"ח, המכונה 'אגרת התשובה'; 'אגרות הראי"ה' ח"ב, עמ' לו-לז).
"מדרגות בעבודת ה'. 'שיר המעלות', המון מעלות ומדרגות. השיא העליון של ה'לדבקה בו', הוא עבודת ה' בשמחה. זה השיא היותר גדול שעל גבי היראה והאהבה. מתוך גדלות מדרגת היראה והאהבה, השייכות, הדבקות, מגיע האדם לעבודה מתוך שמחה. מדרגה עליונה של קדושה, קדושת חכמת קודש, מתגלית בעבודת ה' בשמחה. כתוב בספרים, שכל המדרגות הנפלאות של האריז"ל, זכה להן מתוך שזכה לעבודת השמחה. אף על פי כן, 'את ה' אלהיך תירא' (דברים ו', יג) - זו מצוות עשה. 'ואהבת את ה' אלהיך' (דברים ו, ה) - זו מצוות עשה, שתיהן מפורשות בתורה, ועל השמחה, המדרגה היותר אידיאלית, היותר עליונה אין מצווה. רק בתהלים, שם מוזכר: 'עבדו את ה' בשמחה' (ק', ב), אבל בתורה לא. הקדש קדשים, הדבר היותר גדול, הוא נעלם. אמנם, גם בתורה היא נזכרת אבל בהיחבא. דווקא הדברים הגדולים מוחבאים. 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע' (בבא מציעא מב ע"א) ומרגליות עוד יותר עמוק. שמחה היא הדבר היותר גדול שבעולם, והוא טמון בין הצרות בעמקי הקללות הנוראות. כך גם סתרי תורה נמצאים בגניזה, בסתר. כל זה נמצא דווקא בפרשת 'והיה כי תבוא אל הארץ', דווקא עם הכניסה לארץ ישראל. ב'אור החיים' הקדוש: 'והיה' - לשון שמחה, משום ישוב הארץ..." ('מתוך התורה הגואלת', ח"א עמ' קנט, וח"ב עמ' רסב).
השמחה הטבעית
הַשִּׂמְחָה הִיא אַחַת מֵהַנְּטִיּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת לָאָדָם, הָאָדָם הַבָּרִיא בְּנַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ יִהְיֶה תָּמִיד עָלֵז וְשָׂמֵחַ, וְזֹאת הִיא הַצּוּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבְּרִיאָה. אָמְנָם הַצִּיּוּר הַפְּנִימִי שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית, כָּל זְמַן שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת רַק בְּשִׁפְלוּתָהּ הַטִּבְעִית הִיא בְּנוּיָה עַל דְּבָרִים כָּל כָּךְ דִּמְיוֹנִיִּים, עַד שֶׁבְּהַגִּיעַ בָּהֶם יַד הַשֵּׂכֶל יֵלְכוּ תֶּמֶס* וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ*, וְהַשִּׂמְחָה תֵּהָפֵךְ לְתוּגָה. כִּי כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּכְנָסִים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם בְּטִבְעוֹ הַפִּרְאִי שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִבּוֹ לִשְׂמֹחַ בַּעֲבוּרָם, אֵינָם כְּדַאי* כְּלָל לִשְׂמֹחַ בָּהֶם.
מילוי השמחה בציורים טבעיים
הַשִּׂמְחָה הַגַּסָּה שֶׁל מְלֹאת סֶפֶק* הַתְּשׁוּקוֹת הַמֻּרְגָּשׁוֹת, לֹא יְמַלְּאוּ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם בֶּאֱמֶת, וְאַחֲרִיתָן תָּבֹא מַפַּח נֶפֶשׁ, כִּי סוֹף כָּל סוֹף הֲלֹא יַעֲמֹד הָאָדָם עַל הַשֶּׁקֶר וְהַתֹּהוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן. אָמְנָם לֹא מִפְּנֵי זֶה נוּכַל לַהֲפֹךְ אֶת הַמְּצִיאוּת לְאַיִן, וּלְהַכְחִישׁ בְּטֶבַע* הַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא מַתְּנַת אֱלֹהִים לַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית, כִּי אִם אָנוּ צְרִיכִים לָקַחַת אֶת הַנְּטִיָּה הַבְּרִיאָה הַזֹּאת וּלְמַלֹּאתָהּ בַּצִּיּוּרִים* הָאֲמִתִּיִּים, וּלְהוֹדִיעַ לַנֶּפֶשׁ אֶת מַטְּרַת נְטִיָּתָהּ* זֹאת לְמַעַן תַּחַת הֱיוֹתָהּ נִשְׁעֶנֶת לְפִי הַטֶּבַע הַפִּרְאִי עַל יְסוֹדוֹת דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא, תִּהְיֶה מְיֻסֶּדֶת עַל אַדְנֵי אֱמֶת וּדְבָרִים הַקַּיָּמִים לָעַד. וְתַחַת הַשִּׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה, הַטִּבְעִית בַּנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית שֶׁלֹּא עָלְתָה בְּמַעֲלוֹת הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר, לֹא יַעֲבִיר הָאָדָם מִמֶּנָּה אֶת הַנְּטִיָּה הַזֹּאת, רַק* אֶת הַצָּהֳלָה וְהַשִּׂמְחָה הַיַּלְדוּתִית יִקַּח עִמּוֹ בְּעֶצֶם תַּמּוּתָהּ*, כִּי אִם יָבֹר* לוֹ אֶת הַתְּעוּדָה* הַשִּׂכְלִית שֶׁלָּהּ, שֶׁהִיא הַשִּׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, הַשִּׂמְחָה בְּהַשָּׂגַת הָאֱמֶת, בְּדַעַת ד' וְתוֹרָתוֹ, בְּשִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לַעֲשׂוֹת צֶדֶק וּמֵישָׁרִים, וּלְמַלֵּא אֶת כָּל הַחוֹבוֹת הַתּוֹרִיּוֹת* וְהַשִּׂכְלִיּוֹת* הַמֻּטָּלוֹת עָלָיו בְּמַעֲשֶׂה וּבְשֵׂכֶל, בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב, שֶׁאָז אַחֲרִית וְתִקְוָה גְּדוֹלָה נִשְׁקֶפֶת לְשִׂמְחָתוֹ הַטִּבְעִית, וְרַק אָז בִּהְיוֹתָהּ מִתְחַבֶּרֶת אֶל הַתְּכוּנָה הַשִּׂכְלִית תַּעֲמֹד עַל עֶצֶם טִבְעָהּ.
"ושיבחתי אני את השמחה"
עַל כֵּן אָמַר "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה", כְּלוֹמַר הַשִּׂמְחָה הַיְדוּעָה וְהַטִּבְעִית לָאָדָם בְּעֶצֶם טִבְעוֹ הַיַּלְדוּתִי, הִנְנִי מְשַׁבְּחָהּ שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהִשָּׁאֵר חַיָּה וְעֵרָה בְּטִבְעוֹ שֶׁל אָדָם וְעֹמֶק נַפְשׁוֹ, אַחֲרֵי כָּל עֲלִיּוֹתָיו בְּחָכְמָה וּבַחֲסִידוּת, בְּמוּסָר וָצֶדֶק. אָמְנָם לְשִׂמְחָה כָּזֹאת שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, הַנְּטִיָּה הַטִּבְעִית כְּשֶׁמִּתְחַבֶּרֶת אֶל הַיֹּשֶׁר הַשִּׂכְלִי וְהַהֶגְיוֹנִי רְאוּיָה הִיא לָשֶׁבַח. אֲבָל כְּשֶׁהַטֶּבַע יִשָּׁאֵר בְּשִׁפְלוּתוֹ, וְרַק עַל פִּי רִגְשׁוֹתָיו הַעִוְרִים יָשִׂים דַּרְכּוֹ בַּחַיִּים, הֲלֹא לֹא יָקוּם לְאֹרֶךְ יָמִים, כִּי הַחַיִּים וְהַשֵּׂכֶל יִטְפְּחוּ עַל פָּנָיו וְיֹאמְרוּ לוֹ "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁעָלָיו נוֹסְדָה הַצָּהֳלָה הַיַּלְדוּתִית הֲלֹא הוּא כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וָתֹהוּ, הַדָּבָר הַנּוֹצֵץ מֵרָחוֹק מִמַּרְאֵה עֲלִיזַת הַחַיִּים הַחִיצוֹנִית יְאַמֵּת הַבֵּרוּר הָאֲמִתִּי אֶת שִׁקְרוֹ. אִם כֵּן "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".
להעמיד השמחה על יסודה הנכון
אֶלָּא עַל מָה הַנְּטִיָּה* הָעֲדִינָה וְהַנֶּחֱמָדָה הַטִּבְעִית הַזֹּאת עוֹמֶדֶת בָּאָדָם, כִּי אִם לְהַעֲמִידָה עַל יְסוֹדָהּ הַנָּכוֹן, עַל יְסוֹד שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת דְּבֵקָה עִם הָאָדָם תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּיו. "וַאֲנִי בַּד' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי". שִׂמְחַת הַהַשָּׂגָה הַשִּׂכְלִית, שִׂמְחַת הַהַדְרָכָה הַמּוּסָרִית בִּנְטִיּוֹת מִדּוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת לְצַד הַטּוֹב וְהַחֶסֶד הַמִּתְבָּאֵר בְּדַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שִׂמְחַת הַמַּעֲשֶׂה בַּעֲשִׂיַּת כָּל הַמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת* וְהַשִּׁמְעִיּוֹת* שֶׁמְּכִילוֹת מַטָּרוֹת קְדוֹשׁוֹת נִצְחִיּוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת, שֶׁהֵמָּה רְאוּיוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת הַחוֹתָם שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית עַל הַחַיִּים בֶּאֱמֶת, "יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ד'".
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק ב, פִּסְקָה צח)
______________________
תֶּמֶס – יימסו. וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ – ייעלמו לגמרי. כְּדַאי – ראוי. מְלֹאת סֶפֶק – מילוי סיפוקים. בְּטֶבַע – בנטייה הטבעית. בַּצִּיּוּרִים – מחשבות, רגשות ודמיונות. נְטִיָּתָהּ – נטיית השמחה. רַק – אלא. בְּעֶצֶם תַּמּוּתָהּ – כמו שהיא (בשלמותה). יָבֹר – יבחר. הַתְּעוּדָה – ייעוד, מטרה. הַתּוֹרִיּוֹת – של התורה. וְהַשִּׂכְלִיּוֹת – הרוחניות. הַנְּטִיָּה – נטיית השמחה. הַשִּׂכְלִיּוֹת – מצוות שהשכל מחייבן. וְהַשִּׁמְעִיּוֹת – שהשכל אינו מחייבן אלא השמיעה בקול ה' מחייבת לקיימן.
הקדמה
כל אדם בעולם מחפש להיות שמח. השמחה היא רגש יסודי באדם, שנוגע לעצם החיים. אם נשים לב, נראה שהרבה מהרצונות ומהשאיפות של האדם נובעים מחיפוש השמחה.
גם בתורה מצינו שהשמחה היא דבר חיובי: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח]. הרמב"ם, כשהתייחס לפסוק זה, כתב שהשמחה בעבודת ה' "עבודה גדולה היא" [סוכה ולולב פ"ח הלכה טו]. אף הנבואה אינה שורה "אלא מתוך שמחה" [שבת ל:].
אך המעניין בשמחה הוא שהמציאות כולה "נוגעת ולא נוגעת" בה. מצד אחד היא כל כך פשוטה, משום שכל אדם נולד עם שמחה ויודע מה היא, ומצד שני – מכיוון שהיא חלק משטף החיים, מעטים האנשים שעצרו להתבונן על מקומה הנכון של השמחה ועל מטרתה. לעתים גם נדמה שהשמחה מפריעה ל"רצינות" – הרי בניין העולם דורש מחויבויות, כמו ללכת לעבודה ולהקים משפחה. זה לא תמיד הכי "משמח" לקום מוקדם בבוקר...
בקטעים שנלמד בנושא מדברי הרב קוק, תיחשף בפנינו הסתכלות על עניין שנדמה לנו כמוכר – אך למעשה יש הרבה מה ללמוד בו: עניין השמחה. למה ברא ה' את השמחה? במה ראוי לשמוח? או שאולי בעצם נוטה השמחה להביא לליצנות והוללות, ולכן ראוי לשומר נפשו למעט בה?
הרב, כדרכו, פותח בפנינו אפיק והסתכלות על השמחה, ומראה איך אפשר להתחבר אליה בצורה מלאה וגבוהה, יחד עם שמירה על עצמתה ותמימות הילדות שבה. הוא מסביר איך דווקא מתוך השמחה אפשר להגיע למדרגה גבוהה יותר, אפילו בעניינים רציניים ורוחניים כמו תורה ומצוות.
ביאורים
שלמה המלך בספרו, ספר קהלת, היטיב לבחון ולבדוק מה עניינו של כל רגש. כשהגיע אל רגש השמחה, הייתה המסקנה: "ולשמחה מה זו עושה" [קהלת ב, ב]. הרב קוק מסביר ששאלה זו מנקרת ומעיבה על השמחה גם אצל כלל האנושות, משום שהיא חשה שיש בשמחה הטבעית תחושה של ריקנות מסוימת, תחושה שנובעת ממסקנת השכל, שאותה מתאר שלמה: מה התועלת בשמחה ובסיפוק ההנאות גרידא?
מאידך, השמחה היא אחד ממציאויות הנפש היותר חזקות שברא ה' לאדם, וכבר בימיו הראשונים של האדם היא מופיעה בצורה גדולה ושלמה כל כך. מכך נראה שמתנת השמחה אינה בּכְדִי, אלא היא תכונה מרכזית בחיי האדם.
אף שלמה המלך בסוף ספרו מגיע למסקנה הפוכה: "ושבחתי אני את השמחה" [ח, טו]. ואכן, חז"ל ביקשו לגנוז את ספר קהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה [שבת ל:]. הרעיון שעומד מאחורי הרצון לגנוז את הספר, הוא שאין תירוץ פשוט לסתירה הזו, כי שלמה המלך הרי מדבר על אותה שמחה, על אותו רגש, על אותו תהליך נפשי! ומשום כך לא עשו חז"ל חלוקה בין דרגות שונות של שמחה, אלא דיברו על מה מוסבת השמחה בכל אחד מהפסוקים: "כאן בשמחה של מצוה כאן בשמחה שאינה של מצוה". אם-כן, שומה עלינו להבין: מה הוא עומק ההבדל בין שמחה של מצוה לבין שמחה שאינה של מצוה?
הרב קוק מסביר שאכן השמחה היא חיונית ומרכזית לאדם – היא מטביעה ומחזקת באדם רגשות חיובים וכוחות חיים, ולכן אל לו לזנוח את עצם רגש השמחה בתמימותו ושלמותו. אבל על השמחה הטבעית בלבד, שנובעת מדברים כמו הנאות של סיפוקי הגוף – יאמר השכל ששקר הוא לשמוח בשמחה זו, משום ששלמויות אלו זמניות וחולפות, ואינן מספקות את הנפש המרוממת, ואם מרכז חייו של האדם נמצא ברצונות נמוכים אלו – יתמודד האדם בשמחתו רצוא ושוב עם תחושות ריקנות ותסכול. וכאן עולה השאלה וההתמודדות לאדם אשר בוחר להתעלות בחיי רוח: האם לזנוח את רגש השמחה ולמעט בו?
הרב קוק מבאר שלא כך, אלא אדרבה: יש לקחת את הרגש הגדול של השמחה, ובהגיע האדם לבגרות – לתת לו את הפירוש והמקום הנכון אל דברים שבאמת ראוי לשמוח בהם, כקניית האמת ושלמות המידות. ואז השמחה אף תרומם את האדם רוממות רוח גדולה יותר. על כך אמר שלמה: " ושבחתי אני את השמחה" – לא רק שהיא מותרת, אלא שכאשר שמחים בדברים רוחניים, היא מעלה את מעלת האדם. כי השמחה מטביעה באדם את השלמויות הרוחניות שבהן הוא עוסק – ולייעוד נעלה זה נועדה השמחה.
וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", כִּי כָל מַה שֶּׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּמְחָה וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ, וְאוֹמֵר "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם".
ככל שאדם זוכה לדבקות גדולה יותר בה' יתברך, שמחתו גדלה יותר. זה ביאור דבריו של שלמה המלך "הביאני המלך חדריו – נגילה ונשמחה בך", הכניסה אל "חדרו" של ה' שזוהי דבקות גדולה יותר בה', היא המגדילה את שמחתו של שלמה.
וְדָוִד, שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת שִׁעוּר גָּדוֹל, אָמַר "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'". וְאוֹמֵר "וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְּכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי". וְאָמַר "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ, וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ", וְהַיְנוּ, כִּי כָל כָּךְ הָיְיתָה מִתְגַּבֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ הַשִּמְחָה, שֶׁכְּבָר הַשְּפָתַיִים הָיוּ מִתְנַעְנְעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, וּמְרַנְּנוֹת בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בִּתְהִילּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ, וְכָל זֶה מִגֹּדֶל הִתְלַהֲטוּת נַפְשׁוֹ שֶׁהָיְיתָה מִתְלַהֶטֶת בְּשִׂמְחָתָהּ לְפָנָיו, הוּא מַה שֶּׁסִּיֵּים, "וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ".
בזמן מלכותו של יהורם מלך ישראל, בנו וממשיך דרכו של אחאב הרשע, מרד בו מלך מואב, שעד אותם ימים היה כפוף למלכות ישראל. יהורם יצא להילחם נגד מואב, וביקש את עזרתו של מלך יהודה, ואף מלך אדום הצטרף אליהם. שלושת הצבאות הלכו שבעה ימים דרך המדבר למלחמה, וכשהגיעו סמוך למואב תמו המים של כל המחנה. יהורם מלך ישראל נפל בייאוש בראותו שאין מים, שהרי לפי המחשבה האנושית הרגילה, אבדה כל תקוה לנצח במערכה. לעומתו יהושפט מלך יהודה שהיה מלך צדיק, גם במצב הקשה הזה לא שכח לרגע מי מנהל את העולם, ולימד את יהורם שאצל עם ישראל אין לשפוט את המציאות לפי הכלים והמדדים של העולם הזה. יהושפט ידע שבעם ישראל ישנה יכולת קליטה של העולם העליון בעזרת נבואה או אורים ותומים, ולכן אמר: "האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאיתו"?
יהושפט ויהורם הלכו יחד אל הנביא. הנביא ראה את יהורם הרשע, בנם וממשיך דרכם של אחאב ואיזבל, שהיו עובדי עבודה זרה גדולים והרגו את נביאי ה', ואמר למלך ישראל: "מה לי ולך? לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך". יהורם ענה לנביא שכרגע, כשעם ישראל כולו בצרה, זה לא הזמן להוכיח, גם אם התוכחה מוצדקת ... לאחר דברי התוכחה הללו, אמר הנביא: "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". מדברים אלו לומדים חז"ל "ריש לקיש אמר כל אדם שכועס ... אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ...". כעס הוא מצב בו אדם מגיע לאיבוד עשתונות עד שהוא משבר כלים בחמתו. מי שכועס מכניס את העצמיות שלו במקום הלא נכון, הוא נלחם נגד המציאות כאשר היא לא מתנהלת לפי מחשבותיו ורצונותיו האישיים. במצב כזה, אין הזרמה נשמתית מלמעלה, מהעולם שמעל השמש ...
אלישע לא זכה לנבואה משום שהוא כעס, והיה צריך להסיר את הכעס בשביל לזכות בנבואה. לשם כך ביקש שיביאו לפניו בעל מנגן.
תפקידו של הניגון אותו ביקש הנביא לא היה להביא לנבואה, אלא לאפשר את התקבלותה אצל מי שראוי לה מצד עצמו לאחר עבודה קשה מאוד. כשהניגון הסיר את הכעס, הוא פתח את המחסום הנפשי של הופעת דבר ה' ... אם כן עולה מדברי הגמרא ש"שמחה של מצווה", שמחה חיובית המביאה להשראת שכינה, לא בהכרח קשורה לניגונים או לשתיית יין 'עד דלא ידע'. שמחה של מצוה היא מוכנות נפשית לקליטת הרצון והדיבור האלוקי, ותפקידו של הניגון הוא להסיר את הכעס המפריע לכך.
לפעמים אנשים חושבים שהשמחה נעוצה בדברים החיצוניים שלכאורה מעוררים אותה: בנגינה, בשתיית אלכוהול, במקרים חמורים יותר בנטילת סמים. בין כל הדברים האלה יש מכנה משותף אחד: הם מעוררים את השמחה בצורה חיצונית. גם אלישע ביקש שינגנו לפניו, לא בגלל שהמוזיקה גורמת לשמחה. תפקיד המנגן היה להסיר מעליו את המניעות החיצוניות שמונעות ממנו את השמחה האמיתית והפנימית, וכך היה יכול להגיע אל מעלת הנבואה. ההתמקדות בפעולות חיצוניות המעוררות את השמחה, עלולה לגרום לא רק להשקעה אין סופית בפעולות אלה במקום להתמקד בשמחה הפנימית, היא גם עלולה למנוע מאדם לשמוח שמחה אמיתית, כיוון שהוא יהיה תלוי כל הזמן בפעולות חיצוניות במקום להבין שהם רק אמצעי למטרה.
מקור העצבות
כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים: מֵהֵיכָן הָעַצְבוּת בָּאָה? צְרִיכִים לִפְתֹּר: מֵהַשֶּׁפַע* שֶׁל הַמַּעֲשִׂים, הַמִּדּוֹת וְהַדֵּעוֹת הָרָעוֹת עַל הַנְּשָׁמָה*, שֶׁהִיא טוֹעֶמֶת בְּחוּשָׁהּ הַחוֹדֵר אֶת מְרִירוּתָם, וְהִיא נִסְלֶדֶת, נִפְחֶדֶת וַעֲצוּבָה. וּכְשֶׁאוֹר הַתְּשׁוּבָה מוֹפִיעַ, וְחֵפֶץ* הַטּוֹב כְּשֶׁהוּא מִתְגַּבֵּר בִּתְכוּנָתוֹ הַמְּקוֹרִית*, צִנּוֹר שֶׁל עֹנֶג וְשֶׁל שִׂמְחָה נִפְתָּח, וְהַנְּשָׁמָה יוֹנֶקֶת מִנַּחַל עֲדָנִים, וּכְשֶׁהַכִּשָּׁרוֹן הַמַּעֲשִׂי לוֹקֵחַ לוֹ אֶת הַתַּמְצִית שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הַנְּעִימוֹת הַלָּלוּ, יוֹצֵא-לָאוֹר הַמּוּסָר הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, הַמַּצְלִיחַ אֶת הַחַיִּים בְּהוֹדוֹ.
(אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה יד, ו)
העיצבון הכללי
כָּל עִצָּבוֹן בָּא מִפְּנֵי הַחֵטְא, וְהַתְּשׁוּבָה מְאִירָה אֶת הַנְּשָׁמָה וּמְהַפֶּכֶת אֶת הָעִצָּבוֹן לְשִׂמְחָה*. הָעִצָּבוֹן הַכְּלָלִי שֶׁבָּעוֹלָם מְקוֹרוֹ הוּא בְּזֻהֲמַת הַכְּלָל הַנִּמְצָא בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֵחַטַּאת הָרַבִּים וְהַיְחִידִים, וּמֵחַטַּאת הָאָרֶץ הַכְּמוּסָה*, שֶׁיָּצְאָה לַפֹּעַל בְּחַטַּאת הָאָדָם, שֶׁצַּדִּיקִים יְסוֹדֵי עוֹלָם, וּמָשִׁיחַ בְּיִחוּד, שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה עַל מַהוּת חֵטְא זֶה וּמְהַפְּכִים אוֹתָהּ לְשִׂמְחָה.
מֵהַשֶּׁפַע – מהשפעתם. עַל הַנְּשָׁמָה – השפעתם על הנשמה. חֵפֶץ – הרצון. הַמְּקוֹרִית – העצמית, הטבעית, לפני הקלקולים. וּמֵחַטַּאת הָאָרֶץ הַכְּמוּסָה וכו' – חטא הארץ שלא הוציאה עץ שטעם עצו וטעם פריו שווים. השפעת חטא זה התגלתה בחטא הקדמוני של האדם הראשון.
ביאורים
ישנם כמה סוגי רגשות באדם כאשר הוא ניפגש עם חיסרון בחייו: תסכול, אכזבה, ייאוש. החריפה מכל היא העצבות. גם בעצבות יש דרגות ורמות. בשל חריפותה של העצבות, שיכולה להגיע עד כדי הקפאת החיים, קשה לומר שהגורם לה הוא סיבה סתמית ומקרית. על כן יש מקום גדול לשאול: מהיכן מגיעה העצבות? איך אפשר להסביר תופעה זו?
הרב קוק בדבריו כאן מסביר שהמקור והשורש של העצבות הוא העבֵרות. הרב קוק מסביר לאורך כל ספרו, אורות התשובה, שהתשובה איננה עניין חיצוני לאדם – האדם לא שב אל דבר חיצוני ממנו, אלא הוא שב לעצמו. התשובה היא חזרה אל הסדר הנכון לאדם, ואל המצבים הנפשיים הישרים לאדם. ועל כן במצב של חטא, במצב שיש לאדם חלילה דעות לא ישרות, מידות מקולקלות, ומעשים רעים, אזי – גם אם לא ירגיש בכך מיד בזמן החטא – נוצר 'ברקע' של הנפש שלו מִשקע של הרגשה רעה, כי הטוב שבנפשו מרגיש דחייה מהרע שבחייו, והתוצאה מכך היא – העצבות.
לכן, כאשר האדם רוצה ליישר דרכיו, ואור התשובה מאיר את חייו, ממילא הוא מתמלא ברגשות-חיים חיוביים ועזים, כי הוא שב למצב הטוב לו. לא רק שהסיבה לעצבות מסתלקת, והרגש הטוב מסלק את הרגש הרע – אלא אותה הסיבה שהביאה לעצבות היא שמובילה אותו אל השמחה.
תהליך פנימי זה נכון לא רק אצל האדם הפרטי, אלא אצל האנושות כולה. האנושות, במעשיה ובדרכיה, מעצבת את כל החברה לתרבויות, אשר משפיעות על כלל העולם. הערכים שכל חברה חורטת על דגלה יוצרים גלי השפעה עצומים על כל שאר העולם – לטוב ולרע. למשל, כיום מוצבים ערכי החירות והשוויון בראש סולם הערכים של החברה (לעתים בהקצנה, אך ביסודם הם ערכים נעלים). מאידך יש גם מציאות שחברה חורטת הרגלים רעים על דגלה, וגם הם מהדהדים ומשפיעים עלינו, יוצרים את תחושת העצבות, ומביאים למאיסה בחיים שכאלה, כמו שחיתות של רדיפת בצע ממון, חנופה ושנאה – וכמובן עצם הריחוק שיש לחלק מהחברות מהייעוד האלוהי שלהם. לכן "צדיקים יסודי עולם", שעניינם אינו רק עולמם הפרטי אלא התכללות לכל מעשה ה', ובפרט המשיח – שבא לרומם את כל העולם לחיים לפי התכלית שלו – הם אשר משיבים את העולם בתשובה, וממלאים אותו בתוכן הנכון והראוי. הם בונים חברה ותרבות על דרך התורה, ומהפכים את כל העצבות שישנה בעולם לשמחה.
הרחבות
ההבדל בין צער לעצב
עִצָּבוֹן בָּא מִפְּנֵי הַחֵטְא, וְהַתְּשׁוּבָה מְאִירָה אֶת הַנְּשָׁמָה וּמְהַפֶּכֶת אֶת הָעִצָּבוֹן לְשִׂמְחָה. ישנו הבדל עקרוני בין עצב לצער. עצב גורם לאדם לקפוא על מקומו, להשיל מעצמו אחריות ולכעוס על 'שלא קרה כמו שאני רציתי שיקרה'. העצב נובע ממקום שלילי בנפש של גאווה ושל תחושת יומרנות על המתרחש בעולם, 'שהכל יקרה רק תחת החלטתי'. צער, לעומתו, מביע אכזבה, מתוך הבנה שהעולם אינו הפקר, ומביא את האדם לרצות להתקדם ולהשתפר מתוך הקושי שנתקל בו. ר' שניאור זלמן מלאדי בספר התניא, מסביר איך על האדם להתמודד עם העצב:
" העצבות ממילי דשמיא (=בדברי קודש, כמו זו 'הבאה מפני החטא'), צריך לשית (=למצוא) עצות בנפשו לִפַּטֵר ממנה. אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ (=פרנסה), אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו – בידוע (=בוודאי) שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאווֹת חס ושלום כנודע. שאם לא כן, מאַין באה לו עצבות אמיתית מחמת (=על) אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו?!... רק (=אלא) צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר (=יצטער) באמת במרירות אמיתית... אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית בה'..." [תניא ליקוטי אמרים פרק כו].
בעל התניא מסביר שכל עצב שנכנס באדם – בוודאי בא מהיצר הרע, שמנסה להפיל אותו לחטוא. תחושת העצב צריכה לבוא באופן מבוקר – אדם צריך לקבוע זמן מוכן שבו יחשוב על המעשים שהובילוהו לכך, מה גרם לו להגיע לשם וכדומה. כך יגיע שברון לבו , החיובי, בצורה מתוכננת וידועה. אז יאמין האדם שנסלח לו חטאו, כיוון שעשה תשובה, וממילא יצליח לסלק את תחושת העצב השלילית והמזיקה.
כשאוכלים לשם תאוה חמרית מתגבר העצבון בסוד אוכלי לחם העצבים. כי הניצוצות, שהיו ראויים לעלות, יורדים, ובהיותם מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם, על ידי חילוף של כמה דרכי ההרגשה, ותמורות אותיות, עד שההרגשה העצבנית נכרת בגילוי נפשי בקרבו. ועל ידי אכילה בקדושה, והגברת המגמה העליונה של טהרת הנשמה ובהירותה, מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל, על ידי שמחתם של הניצוצות שנתעלו, ובשמחתם מאירה גם כן הנשמה, המעלה אותם ושמחה עמהם, והלב מרגיש על ידי כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד' מתגברת עליו. [א' תשל"ד ועי' אורות התשובה י"ד י']
האכילה בקדושה גורמת חיזוק והגברת החשק הרוחני. ולא עוד אלא עצם האכילה יכולה להפוך לסוג של דברי תורה, ובאמת מוצאים שהמקרא מזהה את האכילה עם דברי תורה.
והיינו ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מאי וייטב לבו בדברי תורה, שחוץ ממה שנטיית הלב להגברת הרוחניות של העלאת החיים הכמוסים במאכלים מביאה לחשק רוחני, שמתמלא באהבת התורה ולימודה, עוד התוכן המקודש של אכילה קדושה זו היא בעצמה דברי תורה, וזה השולחן אשר לפני ד'. [שם]
כוח התשובה לסלק עצבות
אין להתייאש אם נפל לתוך תאוות בהמיות. ברגע שיתעורר לתשובה יהפוך הכל לאצילות ולקדושה. אין צורך לא ביום כיפור ובודאי לא ביסורין ומיתה אלא כמו במצות עשה, מיד כששב מוחלין לו [עי' ארבעה חילוקי כפרה בסוף יומא]. מכח התשובה הכח הופך להיות שמחה של מצוה.
כשעושים איזה דבר בנטייה של חולין, של גופניות ובהמיות, אם רק הוא של היתר, תכף כשמתעוררים לשוב על זה מתעלים כל הכחות ומתהפכים לאצילות ולקדושה. במצות עשה לא זז משם עד שמוחלין לו, ובעניני היתר תכף כשעולה ברעיונו לשוב הרי הוא מתקדש. והפעולה וכל כחה מתקדשים עמו, והעיצבון הבא מתוך תענוגי חול מתהפך מיד לשמחה של מצוה. ולישרי לב שמחה. [ב' ריח]
ואולי זה סוד הבת-קול שיוצא במוצאי יום כיפור "לך אכול בשמחה לחמך" – עתה, אחרי תשובה וזיכוך החומר בצום, מובטחים אנו שהאכילה תיעשה מתוך שמחה של מצוה.
אם מקור העצבות הוא עבירות ברור שהתיקון הוא תשובה.
כששואלים: מהיכן העצבות באה? צריכים לפתור: מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות על הנשמה, שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה. וכשאור התשובה מופיע, וחפץ הטוב כשהוא מתגבר בתכונתו המקורית, צנור של עונג ושל שמחה נפתח, והנשמה יונקת מנחל עדנים, וכשהכשרון המעשי לוקח לו את התמצית של ההרגשות הנעימות הללו, יוצא-לאור המוסר הטהור העליון, המצליח את החיים בהודו. [א' שי"ג]
כל עצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה ומהפכת את העצבון לשמחה. העצבון הכללי שבעולם מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם, מחטאת הרבים והיחידים, ומחטאת הארץ הכמוסה, שיצאה לפועל בחטאת האדם, שצדיקים יסודי עולם, ומשיח ביחוד, שב בתשובה על מהות חטא זה ומהפכו לשמחה. [א' תרכ"ג]
הרצון להיטיב
שינוי פתאומי ויסודי במחשבה ובמבט על המציאות יכול להביא תוצאות ברוכות מיידיות. אין צורך בתהליך ארוך ומייגע. רוב האנשים שרויים באגואיזם ובלא יודעין תכונה זו חוסמת את האושר. ברגע שהאדם מחליט שתפקידו הוא להיטיב עם הזולת בכל מיני הטבות ולהשליך מעליו את הדאגה המופרזת לטובת עצמו, מיד יזרח עליו אור א-להי והשמחה תהיה מנת חלקו.
שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות. הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב. [ג' נ"א]
הבעיה היא שאנשים מפחדים לנסות, כי חוששים שיהיה להם רע אם ישכחו מעצמם. התפיסה השגורה גורסת שככל שאדאג יותר לעצמי ופחות לזולת, יהיה לי טוב יותר, והזולת? שידאג לעצמו! בעגה המודרנית [או ליתר דיוק "מרדנית"] הרחובית "מה אני – פרייר שלו"? באופן פרדוקסאלי, כשאדם יחליט שהוא באמת "פרייר" של כל האנושות [הנקרא בשפה התורנית "איש חסד"] יראה נפלאות: סיפוק אדיר המלווה בשמחת חיים עד אין קץ.
עצבות – מוות
העצבות היא סוג של מוות.
השוקע בעצבון, מוריד את עצמו לטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה. [ז' י"ז]
יש ועצבות זו יכולה להרפא רק ע"י ציפייה לגאולה והופעה של האור הכללי ותחיית המתים.
מדת העצבון בתכונתה עומדת היא להרפא רק על ידי זריחה עליונה של טללי אורות אשר בהם המתים חיים, כי טל אורות טלך. העצבון הכללי אשר לאומה כולה בגולה, לקוח הוא ממנת המות אשר היא קשורה בגולה, שהננו כמו חללים שוכבי קבר [כדברי הגר"א תחילת הליקוטים שבסוף ספרא דצניעותא לפני ד"ה שורש, פרי צדיק שמות 213 214]. אותו זוהר החיים הענף הקשור עם הגופניות של האומה, מלא עצב יאוש ומחשכים הוא, ואין שום מדה יכולה להאיר את המאפליה הגדולה הזאת כי אם אור תחיה עליונה של צפיית ישועה גדולה ועמוקה, הנוקבת כל תהומות, וחודרת לכל מעמקים, ומתמרת ועולה למרומי שפרירים.
יראת שמים ועצבות
יש אנשים שבטעות מזהים בין יראת-שמים ועצבות כמילים נרדפות. ולא היא. אדרבה ואדרבה. העצבות נובעת מהרצון לפרוק מעליו כל עול. יראת שמים אמיתית, הטבועה בנפשו של אדם, מביאה לשמחה הכי גדולה. סיבת העצבות, איפוא, היא החפץ לחיות נגד הטבע השורשי של פחד אלקים. הצדיקים שנראים שפופים וכפופים הם באמת בעלי זקיפות קומה רוחנית עליונה ומתוך רוממות זו מהווים מעיין מפכה של יצירה רוחנית וזרימה תדירית.
דיכאות הלב התדירית שהצדיקים מרגישים מפני פחד השם יתברך והדר גאונו, ומפני יראת חטא הגדולה שלהם, אינה מעכבת על כל יצירה עליונה, כי אם היא מוסיפה פיכחות לרוח היוצר שבנשמתם הגדולה. ולהפך, העיצבון והנדנוד הרוחני עד לכדי קדרות נפשית, שהמתאוננים על העולם ועל החיים קובלים עליו כל כך, הוא בא רק מפני החפץ להינזר מעל הפחד הא-להי ויראת החטא, שהיא טבועה בעומק הנשמה האנושית בעצם טבעה, והיא אשרה האמיתי, המביא לידי אור מצוחצח מאד, שסופו להתהפך להארה מתוקה, עדינה, רווית עונג מלא הוד עליון של קודש קדשים. [ב' שמ"ו]
יש הרבה סיבות לעצבות אבל פתרון כולל אחד – שמחה של מצוה.
כמה סיבות ישנן לעיצבון, ועל כולן צריכים להתגבר בשמחה של מצוה, שהיא שמחה תדירית הראויה לישראל, מצד אור הרוחני ששורה בהם תמיד. הסיבה האחת היא נטייה מעשית להנאה גסה, שהנשמה נמשכת על ידה למקום החושך, והיא מתעצבת על ירידתה. וראוי להפוך יגון עצום זה לששון, כי בעלייתה של הנשמה מתוך עול הגלות שגבר עליה, הרי זרם גדול של שמחה עולה מלמטה למעלה, והתוכן האצילי הטהור נעשה יותר עשיר ברוחניותו. [ב' ד']
הנאות גסות
הרב חוזר בכמה הזדמנויות על התובנה שדווקא השקיעה בהנאה גסה של החומר היא הגורמת לעצבות. אותם עלובים ומסכנים שמצויים בעולם חשוך זה מדמים לעצמם שההנאה תביא להם את האושר המיוחל בעוד שהם באמת דומים לאדם צמא השותה מי מלח להרוות את צמאונו או שפיכת שמן על מדורה כדי לכבות אותה.
רואים אנו שהנטיה אל החמריות הגסה, לעשותה לבדה לעיקר הכל, היא מביאה את האדם ברשת העצב החשוך, עד לבלי מנוס. וכל זה למה, מפני שהיא סותמת את האורות, מקורי החיים בתוכיותם, ומחנקת את הנשמה באוירה המגושם. [א' שנ"ט]
לא לפחד
לפעמים, דוקא כשאנחנו רוצים להתעלות, מתפרצת עלינו הפחד והעצבות. עלינו לשנן לעצמנו את האושר הגדול שבכל פניה לאורה א-להית ולהתמלאות בשמחה.
הננו צריכים להתגבר על העצבות והפחדנות, המתפרצת לבא אלינו דוקא כשאנחנו חפצים להתעלות בעילויים אלהיים בחופש והרחבה. הננו צריכים לברר לנו כי תמיד הננו מוצאים בתורה ובקרבת אלהים בכל האופנים, את החיים המלאים בכל הנגוהות המאירים והמשמחים שבהם. ותמיד נמלא עז וגדולה בכל עת שרעיוננו פונה אל האורה האלהית, בין בבינת הלב, בין בציור הדמיוני בין בחפץ הנטיה הטבעית, כי כל אלה מדות קודש הם, וצינורות של חיים אמיתיים שוטפים בכולם לשד חיים וטללי אורות, יקרים מכל הון וחשובים מכל קנין חמרי ורוחני שבעולם. [שס"ג]
ומכיון שכל עיסוקנו מהווים חלק מעבודת ה', נמצא שהשמחה מלפפת אותנו תמיד. ע"כ מסיים הרב את הקטע הנ"ל בפסוק המתאים ביותר.
"בשמך יגילון כל היום". [שם – ככלל, הרב מרבה לכתוב קטע ובסופו להוסיף פסוק המואר באור חדש המתמצת את כל מה שנאמר]
עצבות קטנה ועצבות גדולה
יש עצבות נמוכה ובלתי משמעותית שצריכים לדחות על הסף, ללא אומר וללא דברים. עצבות מסוג זה אינו דורש שום התייחסות. ובאמת בכחנו לדחות את העצבות. אין אנו עבדים לרגשות שלנו. המח צריך להיות שליט על הלב.
לעומת זאת, יש עצבות גבוהה יותר המופיעה אצל הצדיקים, הקשורה להרגשת החסרונות הרבים שיש בעולם. לעצבות זו יש מקום. תפקידה להגביר את הרצון לשאוב ממרומי עליונים וממקור ההויה את הטוב הגמור.
ובאמת, אחרי שעצבות זו סיימה את תפקידה והרצון לטוב פעל את פעולתו, האדם יעמול ביתר שאת להאיר את העולם הגשמי והרוחני במחשבות טהורות ובמעשים טובים. סופו של התהליך הוא התיקון השלם ותיקון עולם במלכות ש-די.
יש עצבנות קטנה, שצריכים לדחותה מיד, בלא הסתעפות של הרצאות וטענות. וישנה עצבנות גדולה, הבאה בלב חכמי לב, וישרים בעומק רוחם, שהיא כשטף גדול ממעין היושר והטוב שבנשמתם, התובעת מהם את השלמתה ומכרת את עומק הנפילה של החסרון שבמעשים ושברגשות, שבדיעות והסכמות, שבאדם ושבעולם, והיא מצטערת עם כל הצער הגשמי והרוחני של הכל. עצבנות זו אין דוחין בלא אומר ודברים, אלא מרוממים אותה לתעודתה, מחזקים על ידה את כח הרצון ואת בהירות המחשבה לדלות את הכרת ההויה ממקור הטוב הגמור. וכשהדעה מתישבת, הכל מתחיל להיות חוזר לטובה, וצביון העולם מצטייר ע"פ התכונה הרוחנית והמעשית המוכנת לפניו, ע"י עבודתם התדירית של אוהבי ד' ודורשי שמו, המשתוקקים בכל לב ובכל נפש, לתקן עולם במלכות שדי, שבזה ימחה דמעה מעל כל פנים וחרפה מעל כל הארץ.
עצבות ובריאות פיזית
לפעמים עצבות היא תוצאה של עייפות גופנית ותשישות פיזית. ומכאן קרובה הדרך לכעס, עצבנות ושאר מרעין בישין. הפתרון הנחוץ הוא הנהגה בריאותית. בספר אורות התשובה כתב הרב שהצעד הראשון בתהליך התשובה הוא "התשובה הטבעית" – קרי, חזרה להרגלים בריאים כגון אכילת מאכלים מזינים ובריאים, פעילות גופנית סדירה, שינה תקינה וכו' כו'.
החלישות והעייפות הנן מבוא לכל המדות הרעות. הן מעוררות את העצבון, והעצבות מביאה את הכעס ואת הגאוה, את הקנאה ואת המשטמה, ואת כל הנטיות היותר שפלות. לזאת, ההנהגה של בריאות, של האומץ הגופני, היא עבודת הקודש בעד הכלל ובעד הפרטי. החלישות גורמת שימשיך האדם אל הבשר את האימוץ הנפשי שלו בכונה כדי להחזיק את עמדתו, ובזה הוא מוריד את הזרמים הנפשיים ממקום מעלתם וטהרתם, והודם ובהירותם נפגמים. האומץ הגופני המספיק, מניח הוא את כחות הנפש ללכת בעצמם במרוצתם ומעופם, ועל ידי חיים מוסריים במעשה, על ידי אור תורה ונר מצוה, הנם הולכים ושוטפים בשבילי האורה, מנשאים את האידיאלים הגנוזים במעמקי הלב, ומעוררים את הרצון לשאוף אל הקודש, אל הנשגב והטוב, ומדריכים על ידי זה את כחות החיים והמעשה אל כל טוב ונחמד. חשבון הנפש נעשה צלול מבלי מועקה, והענוה הטהורה, שפלות הרוח ודכאות הנפש הנקיה והבהירה, בוא תבוא בחשבון צלול ונועם פנימי, וענות חן מרטיבה תמיד את הנפש. ענוה ובושת פנים ממחקות את הסאה של מרץ הכחות, כשהם חפצים לצאת חוץ מגדרם, וצוררים אותם בצרור חיים עדינים פנימיים, ומוסיפים בהם אומץ להוסיף לקח וחיים טהורים. על ידי החולשה הבשרית, צריך האדם לאגור אל קרבו ציורים מאמצים, והציורים המאמצים המלאכותיים והחולניים מעוררים גסות הרוח, גאוה עכורה, ועזות מצח מדולדלת. כל הוד וכל יופי מוכלל ומרומם, נשכח, והצבעים הבהירים, הנוחים והנעימים, של הבטחון והאומץ הפנימי, המחובר עם הענוה הטהורה ובושת הפנים והצניעות הנאוה, משתכחים. [ה' קס"ז]
מה שנכון במישור האישי נכון גם במישור הלאומי:
וכמו שהדבר נוהג באישיות יחידית, כך הוא נוהג בקיבוצים, ובאומה בכללה. אומה חלושה ודלולה מוכרחת היא להתאמץ באימוץ מלאכותי, שמעורר בקרבה מדות מזוייפות, וגאוה בלתי נורמלית. חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שאזרם בגבורה פנימית, ביחד עם החולשה והרפיון הדכאותי של הגלות. בכל זאת צריכים הם מדוי הגלות, והמדוים הקדומים בכלל, רפואה על ידי תוספת גבורה. והגבורה צריכה להיות בכל המדרגות, גם באוצר החומריות, ועל גבי בסיס תחתיתי זה, יפרח כל קודש וכל נשגב, כל הוד וכל גודל. [ה' קס"ז]
לעצבות אין שורש כי עז וחדוה במקומו
אפשר להעלות את כל המדות עם יוצא מן הכלל אחד. עצבות. לעצבות אין שורש רוחני וכולה טמאה. מה שצריך לעשות הוא להעלות את סיבתה, דהיינו המדות הפגומות.
כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי עז וחדוה במקומו. וצריכים להעלות את סבתה, וכיון שהשורש מתעלה גם היא עולה. והשורש של העצבות הוא או גאוה או כעס, או דאגה, הבאה מסבתם, וכיוצא. [ו' ק"ל]
אין להתעלות אלא מתוך שמחה
חלק מעבודת ה' הוא ההימנעות ממחשבות קודש ומעשייה חיובית כאשר האדם אינו מוכשר לכך נפשית והם ימיטו נזק על נפשו. החשוב יותר מכל קדושה מדומה או אמיתית היא השמחה וכאשר ההתעלות באה מתוך עצבות, ערכה פחותה.
לפעמים צריכים להתרחק מרעיונות של קדושה ושל תשובה, אם הם מביאים לידי עצבות, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד' באמת. [ו' כ"ה]
המבט הרחב
צריכים להיזהר ממי שומעים דברי מוסר והתעוררות. פעמים רבות יש לאנשים מבט מצומצם על החיים שנשמות רחבות אינן סובלות והם מביאים את השומע את דבריהם לעצבות. בגלל שמם הנודע והמפורסם של הדרשן מרגישים רצון לשמוע אותו אבל לאמיתו של דבר פופולאריות אינה מעידה על מבט רחב ובריא על החיים. יש שתי אפשרויות: א' להתעלם מהם וממבטם המצומצם באופן טוטאלי. ב' להוציא את הטוב מהרעיונות שלהם ולשבצם במערכת רחבה ובריאה יותר. הרב זצ"ל, על פי תפיסתו הכוללת והמקיפה, המוצאת מקום לכל רעיון ולכל תנועה, בחר באפשרות השניה כמועדפת.
צריכים לעיין בסקירה יפה מאיזה מקום נמשכת העצבות, וממנה יתר פגמי המדות, כדי לבטלם ולהפכם לטובה ולקדושה. והנה מי שדעתו רחבה, ועומד להכניס את כל המון הרעיונות המשוטטים בעולם אליו, למתקם ולהחזירם לטובה, כשדעתו מצטמצמת, על ידי עצמו, או על ידי איזה השפעה, ואפילו כשתהיה טובה מצד עצמה, כגון שקורא בספרים או שומע דברי תורה ומוסר מאנשים כאלה שלא באו למדה זו של ההרחבה, ותוכן המוסר שלהם הוא צמצום החיים הגשמיים והרוחניים, וסגירת הפתח בעד כל רעיון שאינו מוכן להקלט על פי השגתם להיות ממנו תוצאות טובות – אז כל אותם אוצרות החיים שבאלו הרעיונות, הנדרשים לבוא מן החוץ פנימה, ולהסתדר במערכה יפה עד שכולם יהיו מוכנים לעבוד את ד' על ידם, והם נשארו מבחוץ בלא כניסה ובלא תיקון, על ידי הצמצום והמחשבות המוגבלות, הם הם מעוררים יללה ועצבות גדולה, וחשכה נופלת על העובד המשיג. וצריך הוא להתאמץ באימוץ גדול להמשיך את עבודתו הגדולה, ולקחת עמו את כל התמצית של הטוב המצומצם, את כל התמימות שישנה ברעיונות הקודש שיוצאים מפיהם ועטם של יראי ד' וחושבי שמו בעלי הפשטות והצמצום, ועל ידי הצירוף הגדול, והאיחוד של כל ההפכיים, ישובו הדברים להיות שמחים, וחדוה גדולה ונחת רוח עמוקה תהיה נשפעת עליו, ויעבוד את ד' בשמחה, וקדושתה של תורה תתרחב, ותורה דלעילא תתאחד עם תורה דלתתא, וכל המחשבות העליונות הנאצלות ומופשטות יתאחדו עם המחשבות התחתונות הפשוטות והממשיות, וכולם יחד ייעשו ללהבת אחת מאירה באור שבעתים, לחמם את הלבבות ולהאיר את מקומות החשכים, ולהרבות אור ד' בכל עבר ופינה. [ו' ב']
עצבות כגורם המזרז לתשובה
אסור לחיות האשליה שאתה מושלם כדי למנוע עצבות. אם האדם יתעלם מחסרונותיו וממגרעותיו, המחלה הרוחנית המקננת בו תתפשט בכולו והתוצאות תהיינה עגומות. החטא הוא הוא גורם העצבות מספר אחד ואסור לתת לו קיום. ה' ברא את העצבות ויש לה תפקיד. צריך להרשות לעצבות להיות גורם מזרז לתקן את אשר עיוות ואז השמחה הטבעית תחזור להיות מנת חלקו.
מאד צריכים להזהר מן העצבות אבל לא במדה גדולה כזו שתמנע את אור התשובה מלחדור אל עומק הנשמה, שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש, מפני שהחטא מדאיב את הלב וגורם לעצבות להתאזרח על המרירות הקודחת של תבערת התשובה, שאע"פ שיש בה חלקים עצבניים הם כאש מטהר, מצרפים את הנשמה, מחזיקים אותה ומעמידים אותה על הבסיס של השמחה הטבעית התמידית הראויה לה. [ד' מ']
"ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת - עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו... והשמחה והצהלה וזיו - עדנים הולך ומתרבה... 'ונפשי תגל בד' תשיש בישועתו'... ע"י התעלות הרצון לטוב ולקודש ה', ללכת באורח חיים, המסבב ברכה ושמחת עולמים, בכל היצור כולו... להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון - לאור החיים, ודוקא להובילם בשמחות וגיל בלא שום דרך עוצב וברוח עוז ובגבורת רעם, במסילות קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים..." (אגרת שע"ח, המכונה 'אגרת התשובה'; 'אגרות הראי"ה' ח"ב, עמ' לו-לז).
"מדרגות בעבודת ה'. 'שיר המעלות', המון מעלות ומדרגות. השיא העליון של ה'לדבקה בו', הוא עבודת ה' בשמחה. זה השיא היותר גדול שעל גבי היראה והאהבה. מתוך גדלות מדרגת היראה והאהבה, השייכות, הדבקות, מגיע האדם לעבודה מתוך שמחה. מדרגה עליונה של קדושה, קדושת חכמת קודש, מתגלית בעבודת ה' בשמחה. כתוב בספרים, שכל המדרגות הנפלאות של האריז"ל, זכה להן מתוך שזכה לעבודת השמחה. אף על פי כן, 'את ה' אלהיך תירא' (דברים ו', יג) - זו מצוות עשה. 'ואהבת את ה' אלהיך' (דברים ו, ה) - זו מצוות עשה, שתיהן מפורשות בתורה, ועל השמחה, המדרגה היותר אידיאלית, היותר עליונה אין מצווה. רק בתהלים, שם מוזכר: 'עבדו את ה' בשמחה' (ק', ב), אבל בתורה לא. הקדש קדשים, הדבר היותר גדול, הוא נעלם. אמנם, גם בתורה היא נזכרת אבל בהיחבא. דווקא הדברים הגדולים מוחבאים. 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע' (בבא מציעא מב ע"א) ומרגליות עוד יותר עמוק. שמחה היא הדבר היותר גדול שבעולם, והוא טמון בין הצרות בעמקי הקללות הנוראות. כך גם סתרי תורה נמצאים בגניזה, בסתר. כל זה נמצא דווקא בפרשת 'והיה כי תבוא אל הארץ', דווקא עם הכניסה לארץ ישראל. ב'אור החיים' הקדוש: 'והיה' - לשון שמחה, משום ישוב הארץ..." ('מתוך התורה הגואלת', ח"א עמ' קנט, וח"ב עמ' רסב).
השמחה הטבעית
הַשִּׂמְחָה הִיא אַחַת מֵהַנְּטִיּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת לָאָדָם, הָאָדָם הַבָּרִיא בְּנַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ יִהְיֶה תָּמִיד עָלֵז וְשָׂמֵחַ, וְזֹאת הִיא הַצּוּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבְּרִיאָה. אָמְנָם הַצִּיּוּר הַפְּנִימִי שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית, כָּל זְמַן שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת רַק בְּשִׁפְלוּתָהּ הַטִּבְעִית הִיא בְּנוּיָה עַל דְּבָרִים כָּל כָּךְ דִּמְיוֹנִיִּים, עַד שֶׁבְּהַגִּיעַ בָּהֶם יַד הַשֵּׂכֶל יֵלְכוּ תֶּמֶס* וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ*, וְהַשִּׂמְחָה תֵּהָפֵךְ לְתוּגָה. כִּי כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּכְנָסִים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם בְּטִבְעוֹ הַפִּרְאִי שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִבּוֹ לִשְׂמֹחַ בַּעֲבוּרָם, אֵינָם כְּדַאי* כְּלָל לִשְׂמֹחַ בָּהֶם.
מילוי השמחה בציורים טבעיים
הַשִּׂמְחָה הַגַּסָּה שֶׁל מְלֹאת סֶפֶק* הַתְּשׁוּקוֹת הַמֻּרְגָּשׁוֹת, לֹא יְמַלְּאוּ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם בֶּאֱמֶת, וְאַחֲרִיתָן תָּבֹא מַפַּח נֶפֶשׁ, כִּי סוֹף כָּל סוֹף הֲלֹא יַעֲמֹד הָאָדָם עַל הַשֶּׁקֶר וְהַתֹּהוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן. אָמְנָם לֹא מִפְּנֵי זֶה נוּכַל לַהֲפֹךְ אֶת הַמְּצִיאוּת לְאַיִן, וּלְהַכְחִישׁ בְּטֶבַע* הַשִּׂמְחָה שֶׁהִיא מַתְּנַת אֱלֹהִים לַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית, כִּי אִם אָנוּ צְרִיכִים לָקַחַת אֶת הַנְּטִיָּה הַבְּרִיאָה הַזֹּאת וּלְמַלֹּאתָהּ בַּצִּיּוּרִים* הָאֲמִתִּיִּים, וּלְהוֹדִיעַ לַנֶּפֶשׁ אֶת מַטְּרַת נְטִיָּתָהּ* זֹאת לְמַעַן תַּחַת הֱיוֹתָהּ נִשְׁעֶנֶת לְפִי הַטֶּבַע הַפִּרְאִי עַל יְסוֹדוֹת דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא, תִּהְיֶה מְיֻסֶּדֶת עַל אַדְנֵי אֱמֶת וּדְבָרִים הַקַּיָּמִים לָעַד. וְתַחַת הַשִּׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה, הַטִּבְעִית בַּנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית שֶׁלֹּא עָלְתָה בְּמַעֲלוֹת הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר, לֹא יַעֲבִיר הָאָדָם מִמֶּנָּה אֶת הַנְּטִיָּה הַזֹּאת, רַק* אֶת הַצָּהֳלָה וְהַשִּׂמְחָה הַיַּלְדוּתִית יִקַּח עִמּוֹ בְּעֶצֶם תַּמּוּתָהּ*, כִּי אִם יָבֹר* לוֹ אֶת הַתְּעוּדָה* הַשִּׂכְלִית שֶׁלָּהּ, שֶׁהִיא הַשִּׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, הַשִּׂמְחָה בְּהַשָּׂגַת הָאֱמֶת, בְּדַעַת ד' וְתוֹרָתוֹ, בְּשִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לַעֲשׂוֹת צֶדֶק וּמֵישָׁרִים, וּלְמַלֵּא אֶת כָּל הַחוֹבוֹת הַתּוֹרִיּוֹת* וְהַשִּׂכְלִיּוֹת* הַמֻּטָּלוֹת עָלָיו בְּמַעֲשֶׂה וּבְשֵׂכֶל, בְּשִׂמְחָה וְטוּב לֵב, שֶׁאָז אַחֲרִית וְתִקְוָה גְּדוֹלָה נִשְׁקֶפֶת לְשִׂמְחָתוֹ הַטִּבְעִית, וְרַק אָז בִּהְיוֹתָהּ מִתְחַבֶּרֶת אֶל הַתְּכוּנָה הַשִּׂכְלִית תַּעֲמֹד עַל עֶצֶם טִבְעָהּ.
"ושיבחתי אני את השמחה"
עַל כֵּן אָמַר "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה", כְּלוֹמַר הַשִּׂמְחָה הַיְדוּעָה וְהַטִּבְעִית לָאָדָם בְּעֶצֶם טִבְעוֹ הַיַּלְדוּתִי, הִנְנִי מְשַׁבְּחָהּ שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהִשָּׁאֵר חַיָּה וְעֵרָה בְּטִבְעוֹ שֶׁל אָדָם וְעֹמֶק נַפְשׁוֹ, אַחֲרֵי כָּל עֲלִיּוֹתָיו בְּחָכְמָה וּבַחֲסִידוּת, בְּמוּסָר וָצֶדֶק. אָמְנָם לְשִׂמְחָה כָּזֹאת שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, הַנְּטִיָּה הַטִּבְעִית כְּשֶׁמִּתְחַבֶּרֶת אֶל הַיֹּשֶׁר הַשִּׂכְלִי וְהַהֶגְיוֹנִי רְאוּיָה הִיא לָשֶׁבַח. אֲבָל כְּשֶׁהַטֶּבַע יִשָּׁאֵר בְּשִׁפְלוּתוֹ, וְרַק עַל פִּי רִגְשׁוֹתָיו הַעִוְרִים יָשִׂים דַּרְכּוֹ בַּחַיִּים, הֲלֹא לֹא יָקוּם לְאֹרֶךְ יָמִים, כִּי הַחַיִּים וְהַשֵּׂכֶל יִטְפְּחוּ עַל פָּנָיו וְיֹאמְרוּ לוֹ "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה", הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁעָלָיו נוֹסְדָה הַצָּהֳלָה הַיַּלְדוּתִית הֲלֹא הוּא כֻּלּוֹ שֶׁקֶר וָתֹהוּ, הַדָּבָר הַנּוֹצֵץ מֵרָחוֹק מִמַּרְאֵה עֲלִיזַת הַחַיִּים הַחִיצוֹנִית יְאַמֵּת הַבֵּרוּר הָאֲמִתִּי אֶת שִׁקְרוֹ. אִם כֵּן "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה".
להעמיד השמחה על יסודה הנכון
אֶלָּא עַל מָה הַנְּטִיָּה* הָעֲדִינָה וְהַנֶּחֱמָדָה הַטִּבְעִית הַזֹּאת עוֹמֶדֶת בָּאָדָם, כִּי אִם לְהַעֲמִידָה עַל יְסוֹדָהּ הַנָּכוֹן, עַל יְסוֹד שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת דְּבֵקָה עִם הָאָדָם תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּיו. "וַאֲנִי בַּד' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי". שִׂמְחַת הַהַשָּׂגָה הַשִּׂכְלִית, שִׂמְחַת הַהַדְרָכָה הַמּוּסָרִית בִּנְטִיּוֹת מִדּוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת לְצַד הַטּוֹב וְהַחֶסֶד הַמִּתְבָּאֵר בְּדַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שִׂמְחַת הַמַּעֲשֶׂה בַּעֲשִׂיַּת כָּל הַמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת* וְהַשִּׁמְעִיּוֹת* שֶׁמְּכִילוֹת מַטָּרוֹת קְדוֹשׁוֹת נִצְחִיּוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת, שֶׁהֵמָּה רְאוּיוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת הַחוֹתָם שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית עַל הַחַיִּים בֶּאֱמֶת, "יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ד'".
(עֵין אַיָּה, שַׁבָּת א, פֶּרֶק ב, פִּסְקָה צח)
______________________
תֶּמֶס – יימסו. וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ – ייעלמו לגמרי. כְּדַאי – ראוי. מְלֹאת סֶפֶק – מילוי סיפוקים. בְּטֶבַע – בנטייה הטבעית. בַּצִּיּוּרִים – מחשבות, רגשות ודמיונות. נְטִיָּתָהּ – נטיית השמחה. רַק – אלא. בְּעֶצֶם תַּמּוּתָהּ – כמו שהיא (בשלמותה). יָבֹר – יבחר. הַתְּעוּדָה – ייעוד, מטרה. הַתּוֹרִיּוֹת – של התורה. וְהַשִּׂכְלִיּוֹת – הרוחניות. הַנְּטִיָּה – נטיית השמחה. הַשִּׂכְלִיּוֹת – מצוות שהשכל מחייבן. וְהַשִּׁמְעִיּוֹת – שהשכל אינו מחייבן אלא השמיעה בקול ה' מחייבת לקיימן.
הקדמה
כל אדם בעולם מחפש להיות שמח. השמחה היא רגש יסודי באדם, שנוגע לעצם החיים. אם נשים לב, נראה שהרבה מהרצונות ומהשאיפות של האדם נובעים מחיפוש השמחה.
גם בתורה מצינו שהשמחה היא דבר חיובי: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח]. הרמב"ם, כשהתייחס לפסוק זה, כתב שהשמחה בעבודת ה' "עבודה גדולה היא" [סוכה ולולב פ"ח הלכה טו]. אף הנבואה אינה שורה "אלא מתוך שמחה" [שבת ל:].
אך המעניין בשמחה הוא שהמציאות כולה "נוגעת ולא נוגעת" בה. מצד אחד היא כל כך פשוטה, משום שכל אדם נולד עם שמחה ויודע מה היא, ומצד שני – מכיוון שהיא חלק משטף החיים, מעטים האנשים שעצרו להתבונן על מקומה הנכון של השמחה ועל מטרתה. לעתים גם נדמה שהשמחה מפריעה ל"רצינות" – הרי בניין העולם דורש מחויבויות, כמו ללכת לעבודה ולהקים משפחה. זה לא תמיד הכי "משמח" לקום מוקדם בבוקר...
בקטעים שנלמד בנושא מדברי הרב קוק, תיחשף בפנינו הסתכלות על עניין שנדמה לנו כמוכר – אך למעשה יש הרבה מה ללמוד בו: עניין השמחה. למה ברא ה' את השמחה? במה ראוי לשמוח? או שאולי בעצם נוטה השמחה להביא לליצנות והוללות, ולכן ראוי לשומר נפשו למעט בה?
הרב, כדרכו, פותח בפנינו אפיק והסתכלות על השמחה, ומראה איך אפשר להתחבר אליה בצורה מלאה וגבוהה, יחד עם שמירה על עצמתה ותמימות הילדות שבה. הוא מסביר איך דווקא מתוך השמחה אפשר להגיע למדרגה גבוהה יותר, אפילו בעניינים רציניים ורוחניים כמו תורה ומצוות.
ביאורים
שלמה המלך בספרו, ספר קהלת, היטיב לבחון ולבדוק מה עניינו של כל רגש. כשהגיע אל רגש השמחה, הייתה המסקנה: "ולשמחה מה זו עושה" [קהלת ב, ב]. הרב קוק מסביר ששאלה זו מנקרת ומעיבה על השמחה גם אצל כלל האנושות, משום שהיא חשה שיש בשמחה הטבעית תחושה של ריקנות מסוימת, תחושה שנובעת ממסקנת השכל, שאותה מתאר שלמה: מה התועלת בשמחה ובסיפוק ההנאות גרידא?
מאידך, השמחה היא אחד ממציאויות הנפש היותר חזקות שברא ה' לאדם, וכבר בימיו הראשונים של האדם היא מופיעה בצורה גדולה ושלמה כל כך. מכך נראה שמתנת השמחה אינה בּכְדִי, אלא היא תכונה מרכזית בחיי האדם.
אף שלמה המלך בסוף ספרו מגיע למסקנה הפוכה: "ושבחתי אני את השמחה" [ח, טו]. ואכן, חז"ל ביקשו לגנוז את ספר קהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה [שבת ל:]. הרעיון שעומד מאחורי הרצון לגנוז את הספר, הוא שאין תירוץ פשוט לסתירה הזו, כי שלמה המלך הרי מדבר על אותה שמחה, על אותו רגש, על אותו תהליך נפשי! ומשום כך לא עשו חז"ל חלוקה בין דרגות שונות של שמחה, אלא דיברו על מה מוסבת השמחה בכל אחד מהפסוקים: "כאן בשמחה של מצוה כאן בשמחה שאינה של מצוה". אם-כן, שומה עלינו להבין: מה הוא עומק ההבדל בין שמחה של מצוה לבין שמחה שאינה של מצוה?
הרב קוק מסביר שאכן השמחה היא חיונית ומרכזית לאדם – היא מטביעה ומחזקת באדם רגשות חיובים וכוחות חיים, ולכן אל לו לזנוח את עצם רגש השמחה בתמימותו ושלמותו. אבל על השמחה הטבעית בלבד, שנובעת מדברים כמו הנאות של סיפוקי הגוף – יאמר השכל ששקר הוא לשמוח בשמחה זו, משום ששלמויות אלו זמניות וחולפות, ואינן מספקות את הנפש המרוממת, ואם מרכז חייו של האדם נמצא ברצונות נמוכים אלו – יתמודד האדם בשמחתו רצוא ושוב עם תחושות ריקנות ותסכול. וכאן עולה השאלה וההתמודדות לאדם אשר בוחר להתעלות בחיי רוח: האם לזנוח את רגש השמחה ולמעט בו?
הרב קוק מבאר שלא כך, אלא אדרבה: יש לקחת את הרגש הגדול של השמחה, ובהגיע האדם לבגרות – לתת לו את הפירוש והמקום הנכון אל דברים שבאמת ראוי לשמוח בהם, כקניית האמת ושלמות המידות. ואז השמחה אף תרומם את האדם רוממות רוח גדולה יותר. על כך אמר שלמה: " ושבחתי אני את השמחה" – לא רק שהיא מותרת, אלא שכאשר שמחים בדברים רוחניים, היא מעלה את מעלת האדם. כי השמחה מטביעה באדם את השלמויות הרוחניות שבהן הוא עוסק – ולייעוד נעלה זה נועדה השמחה.
