"ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.
החופש הרצוני הוא תוכן מיוחד לשכלל על ידו את הכישרון המוסרי אשר לאדם, ומפני כך יש לו שליטה מיוחדת בגבולו וחוגו. אבל עצמיות הרצון בעצמו הוא התוכן המהותי של האדם, ועליו ביסודו לא שייך לומר שום תואר של חופש. אין אנו בני חורין לרצות או לא לרצות. הרצון הוא עצם החיים, והחיים הינם מצויים בנו שלא בבחירתנו. אנו שולטים רק על הטיית הרצון לאחד מן הצדדים, לימין או לשמאל, כאן יש יד הבחירה. ואם התורה היתה רק מתפשטת על התוכן המוסרי של האדם, היה הדבר ראוי שתינתן בבחירה חופשית גמורה, אבל באמת התורה היא הבעתה של העצמיות המהותית של האדם, כפי מה שהיא. העברת התורה היא התנכרותו של האדם, שמתנכר מעצמו, ומשנה את טבעו, "משנה פניו ותשלחהו" (איוב י"א, כ').
על כן ראוי הדבר שתתגלה התורה התגלות מהותית, התגלות שורש הרצון ולא התגלות ענפי הרצון. ומזה מסתעפת גם כן הידיעה שאין התורה תוכן פרטי לישראל, וממילא שאין ישראל מציאות פרטית בעולם, אלא הכל נארג ונמזג מתוך התמציות של כללות ההוויה, אם כן הכל מכריח ודוחק את מציאותה של התורה, וחקיקתה, וקבלת ישראל אותה. וההר אשר זכה שיהיה מרכז העולם כולו - לא במקרה בא הדבר. כי בוודאי יש יחס למציאותו והזרחת המרכזיות של אור חי העולמים עליו - הרי הוא ספוג בכח של כלליות. ומתוך אותה הכרעה של הסיפוג הכללי שבו, הרי הוא מלא כח מכריח את המתגלה שאי אפשר כלל לתאר חיים ומציאות למהותיות הישראלית בלא קבלת התורה. ועמדתם של ישראל הרי היא מכוונת להיעשות בסיס לכל הריכוז שאז חל על המציאות של ההר, "ויתיצבו בתחתית ההר". בכח האצור בהר אשר ירד עליו ה' באש (שמות י"ט י"ח) ספון כח מכריח, אם אתם מקבלים את התורה מוטב, הרי אתם מגלים את מציאותכם העצמית כמו שהיא, באמיתת הווייתכם, ואם לאו שם תהא קבורתכם, וכל המציאות כולה מתקוממת לנגדכם כאשר אתם מתקוממים מול עצמיותכם.
