אין קץ לדרור העליון, אשר לכתר מלכות העליונה, אשר לשטף הרצון בכל מעמקיו, אין צורך לשום הגבלה ומצרים, אין חושך ואין צלמות, אין חסרון ואין מניעה, לא חק של הכרח, ולא שום העצרה ממלא כל טוב. למטה מיפעתה תופיע החכמה, במקום אשר כבר קדמה התעלומה. לולא חק מעכב, אין חכמה מתבלטת, לולא עצה ותושיה המכוונת נגד מעצורים, החוסמים כיוונם של מגמות אידיאליות, אין אור המחשבה, המלאה משקלי הגיון וקשרי סבות, ואריגת עלילות במסכת עולמים, יוצא ומתנוצץ.
אין קץ לדרור העליון - הדרור העליון זה מבטא את החופש המוחלט. כל נברא מעולם לא יכול להגיע לחופש מוחלט כיון שיש דברים המגבילים אותו. ישנם דברים המכריחים אותו בעצם זה שהוא נברא הוא מושפע מהדברים סביבו, על כן בכל נברא הדרור שלו מוגבל. אבל הרצון העליון הוא יצר את הרצון, הוא היה חופשי לרצות ולעשות מה שהוא רוצה, כיון שאין שום דבר המכריח אותו לכן נחשב הדרור העליון כדרור אין סופי, דרור ללא קץ.
אשר לכתר מלכות העליונה - כתר זה הספירה הכי גבוה שכמעט איננה קשורה במציאות. זאת הספירה החופשית מן הצמצום, לפעמים בעקבות דקותה לא מונים אותה במניין של עשר ספירות. גם לכתר הזה יש מלכות, המלכות זאת הספירה התחתונה מהעשר ספירות. המלכות זאת הספירה המעבירה את כל האורות שמעליה אל ההנהגה שתחתיה, כמו מלך המנהיג את העם. [דווקא בין הספירה העליונה, לבין הספירה התחתונה ישנו קשר מיוחד. הכתר הוא הנעלם, ואילו גילוי הנעלם מופיע בצורה מוחלטת במלכות. הספירה האחרונה היא מצליחה לגלות את השורש העליון. ספירת הכתר מכונה בשם 'אין', ואילו ספירת המלכות היא מכונה בשם 'אני'. אותם אותיות של כתר, רק בהיפוך. היינו הגילוי המעשי של הכתר.] הרב באורות הקודש ח"ד מביא פיסקה דומה, גם שם הרב מבאר את היחס בין ההתגלות, היינו השורש לבין ההכרה. וגם שם הרב מבארת את הקישור אל כתר מלכות. אורות הקודש ח"ד עמ' תקז' נושא דגל השלום בעולם פסקה טז - ... "ובמיזוג החיים, של ההתגלות וההכרה, אנו באים לרוות את תלמי כנסת ישראל, ... בשיא גדולת החכמה, המענקת החכמה העליונה, וכל מקורי זהריה המחשיכים כל אור בנצוצות בהירותם, כתר מלכות כל עולמים, שהכל מתעלה ועולה, והכל אובד את כל ישותו, מפני יפעת גבורת חיי כל מקורי החיים אור אין סוף, מלך כל העולמים ..."
בעולת ראיה הרב מפרש את כך את מה שאומרים בפיוט אדון עולם. עולת ראיה ח"א עמוד מז'. - ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. המציאות המורגשת, העשויה, הנה ירדה ברצון גבוה ובחפץ עליון ממרום עוזה של היכולת הנשאה, בעלת האפשרות הבלתי מוגבלת, מרומי האין סוף, אל הגבול המצומצם והמורד המוגבל לכל מדרגותיו. אמנם בודאי לא לעדי עד יהיה מורד זה ועלבון זה שרוי ... והעליה הזאת, של שיבת ההויה לשיא גדלה, היא ככלות הכל ... השיבה הזאת, של כללות ההויה של הכל ... זאת היא עטרת המלוכה העליונה, בנוראותה המוחלטה, אשר אין מקום לשבר את האוזן ביקר מפלאותיה, והמלוכה העליונה האין-סופית היא נזר כל ההתגלות של המלכיות כולן. ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.
בפסקה זאת הרב מבאר שעצם בריאת העולם הייתה ירידה גדולה לאלוקות. אבל אותה ירידה תכליתה לגרום בסופו של דבר לעליה גדולה. אותה עליה גדולה תבוא לידי ביטוי בהשבת ההוויה אל האלוקות. אותה דרגה נקראת עטרת המלוכה העליונה. הינו הדרגה הקשורה אל האין סוף ובכל זאת אותה דרגה יכולה להדריך ולהנהיג את העולם הזה. זאת התפילה שאנחנו מתפללים ואחרי ככלות הכל הקב"ה יחזור למלוך לבדו.
אשר לשטף הרצון בכל מעמקיו, אין צורך לשום הגבלה ומצרים- הרצון מלא חופש ודרור, כל הצורך בהגבלות זה רק לאחר תחילת הצמצום, היינו לאחר התחלת הבריאה.
אין חושך ואין צלמות- צלמות זאת מילה נרדפת לחושך ומצאנו בתנ"ך לפעמים שצמד מילים אלו מוזכר ביחד. כשאין הגבלה ממילא לא יכול להיות חושך בשום מקום, הכל נהפך להיות אור גדול.
אין חסרון ואין מניעה- כל החסרונות והקשיים של העולם נוצרו בגלל ההסתרה של האלוקות. על ידי האור שאינו מוגבל ממילא נעלמת ההגבלה והמניעה.
לא חק של הכרח, ולא שום העצרה ממלא כל טוב - הרב ממשיך לבאר את כל סוגי הצמצומים גם חק או הכרח הוא נחשב הגבלה וצמצום ביחס אל מלא כל הטוב. לכן לא יכול להיות שום חק ושום הכרח מגביל.
למטה מיפעתה תופיע החכמה- כאן הרב חוזר לדבר על החכמה הנמצאת דרגה מתחת לאמונה. במקום הזה של החכמה מתחיל החוק, מתחיל הסדר, וממילא יש הגבלה.
במקום אשר כבר קדמה התעלומה - לפני שעוברים אל החכמה חוזרים ומדגישים שוב את החשיבות של האמונה, של מקום האמונה המלא העלמה. אין יכולת לחכמה להופיע אילולי שהבסיס הוא מקום התעלומה. רק לאחר הצמצום, אפשר לגלות את האור של החכמה. ברגע שיש הסתרה לאור האלוקי, אפשר לדבר על שכל וחכמה המנסה להבין את המציאות.
לולא חק מעכב, אין חכמה מתבלטת - במקום שיש אור גדול, אין יכולת לפרטים להופיע. מול האין סוף אין אפשרות להופיע אור מצומצם של החכמה. לכן חייב להופיע חוק מעכב הגורם להתבלטות והתגלות של החכמה.
לולא עצה ותושיה המכוונת נגד מעצורים, החוסמים כיוונם של מגמות אידיאליות- לאחר שראינו את החשיבות ליצור מסך והגבלה, הרב מביא את החסרון הנולד מההגבלה. כנגד ההגבלה צריך עצה ותושיה, צריך חכמה כדי להצליח לגלות את האור הנמצא בתוך המציאות. יכולה להיות מציאות של הגבלה כל כך גדולה שהיא חוסמת את המגמה האידיאלית הכללית. הרב משתמש גם כאן בצמד מילים נרדפות המופיעים בנביאים. "גַּם זֹאת מֵעִם יְהוָה צְבָאוֹת יָצָאָה הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה".
אין אור המחשבה, המלאה משקלי הגיון וקשרי סבות, ואריגת עלילות במסכת עולמים - אם האדם לא יעמול שהחכמה תפרוץ את המעצורים לא יהיה אפשר לגלות אלוקות. החכמה תפקידה לגלות אלוקות בתוך העולמות, בתוך המעצורים. ברגע שהמחשבה מצליחה לעקוף את המעצורים מתגלה אור של מחשבה, היינו הדברים פתאום מאירים ונראים הגיוניים לאדם. אותה מחשבה מאירה היא מתגלה כקשר של סיבה ותוצאה, יש סיבה שגורמת לתוצאה שהיא העלול, וזה מה שהרב מתכוון על ידי הסיבות מתגלה העלילה במסכת העולמים. על ידי המחשבה מתגלה כיצד גם התוצאה שנובעת מהסיבה היא מסודרת. מתגלה כיצד התוצאה היא אריגה, מעין חטיבה מסודרת כמו בגד גדול הארוג כולו ביחד.
יוצא ומתנוצץ- ברגע שאדם רואה את כל הסדר בבריאה, את כל החכמה הנפלאה הוא מגלה אור פנימי הנמצא בתוך המציאות. אומנם זה לא אור שאפשר לראות אותו בצורה חזקה, אלא זה אור בנמצא בצורה של התנוצצות. התנוצצות באה לאחר הסתרה וריחוק.
האמונה ביפעת הרצון היא קשורה - הרב במהלך כל הפסקה מכנה את הרצון בלשון יופי, יפעה. את החכמה הרב מכנה בפסקה בצורה של גילוי, התגלות החכמה. אבל הרצון הוא דבר שמהותו יופי. יופי מבטא איזה פלא גדול שגורם לאדם לאהוב אותו. כשאדם אומר שהוא רואה דבר יפה האמירה הזאת היא לא קשורה ממש לשכל, היא קשורה לאיזה אור הנמצא מעל השכל. לכן הרצון מכונה יפעת, שזה כינוי של יופי. האמונה נוצרה מגילוי של היופי הקיים ברצון האלוקי.
[עפ"י אורות הקודש המבואר]
