האדם הוא עולם קטן, עולם מלא מיוחד בפני עצמו, ובכן אי אפשר לו להעריכו רק על פי התועלת שהוא מביא בקיומו לאחרים, כשם שאי אפשר להעריך אחד מהעולמות העליונים והתחתונים רק על פי טובת ההנאה שהוא מביא בעולם שאינו שלו. ועל כן אי אפשר להקריב את חיי הפרט נגד רצונו בשביל טובת הכלל. כי אי אפרש להחריב עולם שלם בשביל העולמות האחרים, שהעולם החרב כבר לא ירגיש כלל בקיומם.
מנקודת השקפה זו אומרת ההלכה "זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא? מנא תבירא תבר", אבל "זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף - וכו' - חייב מפני שקירב את מיתתו" (בבא קמא כו, ב וכז, א) כי רק הכלי, דבר שאין בו רוח חיים נערך על פי השווי שיש לו, לא כן האדם שיש לו ערך עצמי וחייו, לו גם חיי רגע לבד, אין להם שום תמורה.
ומנקודת השקפה זו תסולק קושית התוס' בסנהדרין (פ, ב), דאיתא שם "הנסקלין בנשרפין ר"ש אומר, ידונו בסקילה שהשריפה חמורה", שהקשו, אחרי שהנשרפים הם רובא כדאמר הנסקלים בנשרפים, ניזל בתר רובא דמועיל אף להחמיר בדיני נפשות?
אמנם באמת לדברינו אין זו קושיא, דרק אז אזלינן בתר רוב בדיני נפשות כשהרוב הוא בהאדם הנידון גופא, כמו, למשל, בסנהדרין שהרוב מוצאים שהוא החייב, אבל אי אפשר לדון אדם בעונש יותר חמור מצד שאנשים אחרים אם כי המה אמנם הרוב חייבים בעונש הנ"ל. כי האדם, כאמור, הוא עולם קטן בפני עצמו, ועולמות אחרים אי אפשר להם להשפיע על זה, כי "רוב" באופן שכזה נחשב רק במקום ש"כולהו בחדא מחתא מחתינהו", וכל הפרטים נדונים רק על שם הכלל היוצא מהם, אבל לא במקום שכל פרט ופרט הוא נערך מצד עצמו, שם אי אפשר להכריע מצד רוב רק במקום שגם הרוב הוא בגופו של הפרט ממש. [דרשות אל עמי כ"א]
