התנתקות מהגלות

 "נחמו נחמו עמי, יאמר א-להיכם. דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה". מדובר על מצב של חיסול הגלות, והדברים מאוד מסובכים, כמו עכשיו אצלנו.. הגיע זמן התחיה, חזון יחזקאל של תחיית העצמות היבשות. "התחיינה העצמות האלה?" חוזרים החיים לכל בית ישראל. קרוב למה שאנחנו מוצאים עכשיו, מופיע ענין א-לוהי רוחני פנימי חיוני, מופיע תהליך של חזרת נשמתיות. בתהליך זה יש קשיים. יש מצב של התרגלות לטומאת ארץ העמים, של התערבות בכבלי הברזל של הגלותיות, של תסבוכת ההתבוללות וההשתקעות בטומאת הגלות. איך משתחררים מכל זה? זה לגמרי לא פשוט! רק "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". כביכול, רבונו של עולם מוכרח לבוא ולקחת אותנו בציצית ראשינו, לחתוך ולנתח, את הגוף הלאומי של כל עמך בית ישראל. מתוך הניתוח האכזרי הזה מתבררים הדברים, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ד'" - הסיבוך הנורא הזה של דבקות בטומאת הגלות היה קיים בדורות הקודמים, וגם בדורותינו, כידוע. דבקות זו היא סכנה רבה כפי שנמצא בקללות בסוף ספר ויקרא: "ואכלה אתכם ארץ איביכם". הגלות אוכלת אותנו, אוכלת אותנו ממש. לכן כשמגיעה עת קץ, ויש הכרח וגזירה א-לוהית להתנחם ולהתעורר, - "התנערי מעפר קומי", - זה לגמרי לא פשוט. כך אנו מוצאים בזמן עזרא ונחמיה, שזקנים שבאותו הדור שזכרו את המקדש הראשון, התייחסו לבנין בית שני בזלזול; הוא נראה בעיניהם עלוב "כי מי בז ליום קטנות!" - אחרי תקופה ארוכה של גלות, הגענו למצב שיוצאים ומתנערים, מקבלים דחיפה א-לוהית להינתח ולהנתק מן הגלות, וכמובן יש קשיים נוראים ואיומים. ועם כל הסיבוכים האלה "בשוב ד' את שיבת ציון - היינו כחלמים".