ישנה הרגשה שזכינו בדור שלנו , דור אחרון שהקב"ה ישתול לנו דמות פלאית משנים עברו, מתקופת השרף מקאצק. וכמה שהיה גבוה גבוה בהשגות הקדושה, בכל זאת היה מתכופף לכל בחור צעיר, לכל ילד, יורד לרמתינו בכדי לנסוך עוד קצת יראת שמים, עוד מעט טהרה וקדושה.
איך מעבירים במילים את התחושה בדקה שהדלת נפתחת מחדר ההמתנה והרבי נכנס לתפילה ? אם זה היה למשל בסתם יום חולין במנחה, שלא היה עולם ענק והיה סיכוי לעמוד בשורה הראשונה ולראות אותו צועד בהילוכו המיוחד, ידיים שלובות קדימה, עיניים סוקרות הכל כהרף עין, קולט כל אחד ואחד, כל ביהמ"ד מקבל מכת חשמל והמתח מוחשי מאד באויר, הנשימה נעתקת והמבט מרוכז ברבי, האם יבחין בי ? האם יתן איזה חיוך קטן של הרף עין ? האם יניד בראשו תנודה בלתי נראית רק למי שהיה צריך לקבל אותה ? ואולי הפוך, האם יחמירו פניו הק' במבטו כמצליף, יסיר פניו כמאוכזב, הכל מכוון אצל הרבי. מבט אחד יכול להחזיר בחור לתלם ולהכניס בו הרהורי תשובה, חיוך יכול לנסוך בו מרץ רענן של יראת שמים וקבלות טובות לכמה ימים. אוי אוי , אלו געגועים עוברים להחזיק חזק בשורה וליפול איתה כמה צעדים ימינה, כמה צעדים שמאלה, לנסות לא לעוף אחורה לשורה השניה. לא תמיד מצליחים, ובדרך כלל נופלים לשורה השניה. לא נורא גם בשניה ניתן לראות את הארי החי סובב במקומו וסוקר את קהל חסידיו ומתפלל בנוסח קוצקאי חריף. פעמים והרבי ניגש בזריזות ישר את תוך השורות והנה כבמטה קסם נפתחות השורות עוד ועוד והרבי ניגש לאמצע ביהמ"ד ותופס כמה אנשים מפטפים בירכתיים. אלו כבר יזהרו מאד בשנתיים הקרובות שלא לדבר בביהמ"ד. האם יש מישהו שמתפלל ? הרבי אומר את הקרבנות בעל פה אבל אנחנו הבחורים הצעירים לא חולמים אפילו לומר משהו, מי בכלל יכול להתרכז בתפילה כשלפניך מתהלך שרף שכזה המטיל את חיתתו על כולם ? כשהלב דופק והעין לא תשבע את המראה, את הקדושה שמוצפת מסביב ?
רק כשהרבי מסתובב לשמונה עשרה נרגע קצת הלחץ והמתח. ניתן לנסות קצת להתרכז בתפילה.
גומרים את השמונה עשרה ומנסים לשפר עמדות. כבר כואב מאד לאחר העמידה על קצות האצבעות אבל למי איכפת. זה דבר שבשיגרה. והנה הס, הרבי מתחיל להתנועע יותר בחוזקה לקראת סוף השמונה עשרה. בתוך השמונה עשרה פעמים והרבי נעצר מלהתנועע ועומד רפוי, מתפלל מתוך הסידור ברוב הזמן, פעמים עוצם עיניים בדבקות, והנה הרבי עושה את העושה שלום שלו עם הידיים השלובות, עושה שלום גדול מאד, ונשאר עומד על עמדו כפי הדין שאנו פשוטי העם הצפופים כמובן לא חולמים ולא יכולים לעשות. הרבי מביט ימינה ושמאלה וחוזר לקראת קדושה למקומו ואז לאחר הקל הקדוש מסתובב ופניו לקהל. שוב המתח גואה, לראות לראות לראות ועוד פעם לראות את הרבי. כמה כבר אתה צריך לנסות לראות את הרבי ? הרי אלו אותם הפנים שראית כל כך הרבה פעמים ? למה לך עוד ועוד ?
איך מסבירים את זה למי שלא זכה לראות את הרבי ? לא יודע איך להסביר אבל זה צמאון בלתי פוסק. זה ממגנט. זה ממכר. זה לחוש משהו נשגב מולך ויש כזו השתוקקות לראות עוד ועוד , להבחין בכל תנועה, הנה הרבי מוציא את הרגל מנעלו ומרים אותה ומשעין אותה אחורה לקיר, בכזו מלכותיות, פתע ננער ומחזירה וניתק ממקומו לטיול קטן לכיוון אזור המיוחסים מצד ימין של ביהמ"ד, אתה מסתכל עליהם ורואה את המתח גואה שם, פנים רציניות ומפוחדות, ממה הם נבהלו ? האם הם חושבים שהרבי ירביץ להם ? אוי, זה פשוט מדהים אבל כך היה. אנשים פשוט עמדו בפחד כשהרבי התקרב לאזור שלהם. ילד או בחור או אברך או זקן. לא משנה, היה פחד. היתה יראה ענקית מהרבי. והרבי טמיר ונעלם, כל כך לא צפוי, כל כך ערני, כל כך שם לב לכל דבר .
היה לי פעם מקרה מעניין, עוד בצעירותי כשהייתי כבן 14 ולא הייתי אז הולך בכובע וחליפה. הייתי צריך להשלים למנין מוקדם ולכן כשבאתי לגור לתפילת שחרית של ר"ח שאז היה הרבי יוצא לתפילה, עמדתי קדימה עם הילדים ואף אחד לא ידע שאני כבר בחור. כך יכולתי לעמוד קדימה ולראות טוב בלי שמישהו ידחף אותי.
והנה הגיעו לקריאת שמע והרבי מתחיל בטיול ולפתע ניגש ישר אלי !!! חשבתי שאני מתעלף על המקום. והנה הרעבע מחזיק את ארבע ציציותיו מטליתו ומסמן לי כאומר: למה אינך מוציא את ציציותיך ? הבנתי מיד את כוונתו ולא ידעתי מה לעשות, הרי אני כבר התפללתי. אני סתם עומד כאן רק לראות, האם בכל זאת להוציא הציציות רק לפנים ? האם מתאים לשחק משחקים לפני הרעבע ? וגם, הרי לרעבע יש רוח הקדש, למה אינו יודע שאני בכלל לא מתפלל, והנה מאחור כמה אברכים מנסים לעזור לי, דוקרים אותי באצבעותיהם ומסמנים לי להוציא ציציות, טוב, נכנעתי, התחלתי לתפוס את הציצית ולעשות כאילו , הרעבע נרגע וחזר למקומו.
באותו יום חשבתי לעצמי, רבונו של עולם, הרעבע מגור רואה ילד לא מוכר (אז בקושי הייתי בא) ואיכפת לו שלא מוציא הציצית, וטורח בעצמו ללכת אליו ולסמן לו ומחכה עד שהילד הטמבל הזה קשה ההבנה יבין ויוציא הציצית. מה לו ולאיזה ילד בלתי מוכר ?
איייייי הרבי הרבי , כל ילד יהודי היה אצלו יקר כבבת עינו. כל דקה שהצליח להכניס מילימטר של יראת שמים היה יקר לו. אפילו שידע היטב שאולי זה לא יחזיק מעמד יותר מאותה דקה. גם זה חשוב היה בעיניו. עוד טיפונת יראת שמים. עוד טיפונת קדושה. כזה היה רבינו זצוק"ל.
מי יתנני ימים מקדם ...
