א. שמות כה' – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. רש"י - ועשו לשמי בית קדושה.
ב. שיחות הרצי"ה שמות עמ' 269 – השראת השכינה בנשמת ישראל, בנפשם וברוחם, מתגלית באחיזה בממשיות גשמית: "ועשו לי מקדש". "מקדש – בית קדושה". מן הקדושה השמימית נמשכת קדושה בתוך מציאות האנשים, בנשמותיהם, בנפשותיהם ובמעשיהם. "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלוקיכם". "קדושתי למעלה מקדושתכם". קדושה זו של ושכנתי בתוכם, גם נאחזת אחיזה חומרית בבית ארצי, בבית קדושה. קודם כל בבית זמני, במשכן, ואחר כך באופן קבוע במקדש. הארעיות היא הכנה לקביעות, לבית עולמים. הבית הזה נועד לקליטת השראת השכינה במרכזיותו הפנימית והנשמתית של העולם, ומתוך כך נמשך שפע אור וחיים לכל העולם.
ג. תנא דבי אליהו רבה ט' - מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש בין אשה בין עבד ובין שפחה הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו, כך אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה אמרה לו אשתו בא ואעשה לך פתילות והוליך אותם לבהמ"ק שבשילה מה אם יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעוה"ב והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה לפיכך נקרא שמו לפידות.
ד. אורות הקודש ג' מוסר הקודש קכט' - איש כפי ניצוציו אשר העלה חייו מתעשרים, הכל לפי רוב המעשה, לפי גודל השאיפה תגדל הפעולה, ולפי רוב הבינה תגדל השאיפה, ולפי רוב הפעלים יתאדר הבנין.
ה. מדבר שור דרוש הארבעה ועשרים - המעשים פועלים להוציא מן הכח אל הפועל הצפון בנפש. וגם מטעם זה דומה מצוה לנר, "כי נר מצוה" וכמ"כ "נר לרגלי דברך", כי הוא מוציא ע"י הפעולה את הסגולה הטובה שבנפש מן הכח אל הפועל. ודומה לנר שהדברים הבלתי נראים מתראים על ידו. ודומה לנר שכמו שהנר צריך דבר גשמי לשכלול שמו עליו, כמ"כ צריכה הסגולה מעשים דוקא, שע"י היא יוצאת מן הכח אל הפועל. וע"כ התורה דומה לעצם האור, כי התורה היא רוחנית והיא פועלת בסגולתה להוציא כל סגולה חמודה שבנפש אל הפועל בלא תערובות מעשה גשמי, ע"כ היא דומה לעצם האור שאין בו גשם עב בעצמו. ועפ"ז נמשלו יפה המצות ומע"ט לשמן, כדחז"ל ע"פ: "ושמן על ראשך אל יחסר" אלו מצות ומע"ט, שהמצות ומע"ט הם מוציאין אל הפועל את הסגולה הצפונה בנפש שתאיר אורה, א"כ כל מה שמתרבה השמן כה תוסיף להאיר אורה, והסגולה הנפשית יוצאת אל הפועל ע"י כוחות הגוף שהם לה כפתילה.
ו. קובץ ה' מ' - המחשבה על דבר הממשיות של העולם, מחזקת את הדייקנות המעשית ומאמצת את יסוד הגבורה. ולהיפוך, הציור האידיאלי והחזיוני של המציאות, מחליש את האופי של הגבורה, ומכניס את התוכן המעשי בתוך החזיון הרעיוני. המינות נכשלה באבן טועים של ממשיות העולם החמרי בצורה גסה של פירוד מאחדות השלטון הא-להי, והגביהה עצמה מתוך התוכן המעשי והממשי, ברצותה לעלות לעליוניות האידיאליות, ונכשלה בזה שגברה החמריות המופרדה בציור ושעבדה את התוכן הרעיוני אליה, והרי היא משסה את אוצר כל כלי חמדה, בהתחילה בחיבורא וסיימה בפירודא.. אורח התורה אינו עסוק בנטילת הממשיות של העולם, כי אם באחדות. השליטה והגבורה הא-להית ניכרת בבליטה ובהירות, והתוכן המעשי מתדייק מאד. ואם יבאו עולמים שהכל יתעלה, אז יתעלה כל תוכן הגבורה כמו שהוא ניכר בבריאה הממשית המוגלמת ביתרון מעלה, שהיא עצמה תאיר באור החסד הגדול, שההבהקה האידיאלית שרויה בה. ולאוצר חיים זה עיני כל תלויות, והוא בא דוקא לפי רוב המעשה. ונתנה תורה לישראל מפני שהם עזין, מימינו אש דת למו, דתותיהן של אלו אש.
ז. פנקסי הראי"ה ג' פנקס טו' לא' - יוסף הצדיק, בחי' יסוד עולם המשפיע במלכות, ובו מוכן השפע ע"י מעשה בני אדם דוקא, על כן נתן יוסף בר במחיר דוקא.
ח. קובץ ד' מו' - ההשגה הא-להית, היא תלויה במעשים תליה עצמית. ארחות החיים הם הרשימות היותר חזקות של תוארי הידיעה, והמסקנא המוסרית המתגלמת היא בעצמה הידיעה היותר עליונה.
ט. אבות ג' טו' – רבי עקיבא אומר.. הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה. שמות רבה טו' ד' - אמר רבי נחמיה מהו מדלג על ההרים אלא אמר הקב"ה אין להם מעשים לישראל שיגאלו אלא בזכות הזקנים שנאמר (שמות ג) לך ואספת את זקני ישראל.
י. אורות ישראל א' ח' - אור השכינה הוא כנסת ישראל, האידיאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה. כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלמת בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך. הנשמות הגנוזות בחביון מעלה מוסיפות אורה ותענוג. וכל נפש חיה מתעלה, העולם ומלאו מתרומם, הטללים אוצרים בקרבם שפעת ברכה, רוחות וגשמים כוללים בתוכם מניות חיים ועז, כל חי רוחני עליון ותחתון מתעדן, ומתמלא הגיון של שירה וחדות נועמים, הכל עלז שמח ומרנן, מפני שכנסת ישראל נחתת לאשראה בארעא. האידיאל הלאומי הנצחי, מהוד מקורו הא-להי, השוכן בישראל, המקושר עם נשמתם המצוחצחה, דופק ופועם, ומכה גלים בים החיים, הכל מתברך, הכל מתנשא, ברוך ד' א-להי ישראל מן העולם ועד העולם. שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
