הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיונז, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיונח מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיהו יז), והיהנט כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב.
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (שם), והיה כעץ שתולס על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי. [אבות ג' י"ז]
כל מי שחכמתו מרובה מעשיו וכו'. יש לשאול, למה דומה לאילן שענפיו מרובין משרשיו, ומה ענין המשל אל הנמשל. יש לך לדעת, כי האדם אשר הוא בעל אדמה, ועם כל זה הוא בעל שכל, ומכל מקום שם האדם הוא בא על שם אדמה (ב"ר יז, ד), שתראה מזה כי שורש האדם הוא הגוף, והוא עיקר שלו. והשכל שבאדם הוא מוסיף והולך ומתפשט תמיד, עד שהשכל הוא מתפשט למעלה מן השמים. והנה בזה הוא דומה האדם אל האילן שעומד בארץ, וענפיו מוסיפים והולכים ומתפשטים למעלה. וזה שאמר הכתוב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה". ובפרק קמא דתענית (ז.) "כי האדם עץ השדה", וכי האדם עץ השדה, אלא אם תלמיד חכם הגון הוא, "ממנו תאכל ואותו לא תכרות" (דברים כ, יט). ואם אינו הגון הוא, "וכרת" (שם פסוק כ), עד כאן. ופירוש הכתוב לפי פשוטו בודאי כמו שתרגם אונקלוס, וכן פירש רש"י, 'ארי לא כאנשא אילן חקלא וכו". רק שקשה, ואיך יעלה על דעת האדם שהאילן הוא (-עץ-) [כאדם] לבא במצור. אלא הכתוב בא ללמד כי תלמיד חכם כמו עץ השדה, ואם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל, ולא תכרות אותו.
וזה שאמר כאן 'כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו". כי המעשים מתיחסים לגוף האדם, אשר הוא נחשב עיקר. כי לא שייך מעשה המצות בשכל, רק המצות הם שייכים לגוף האדם; כי אכילת מצה (שמות יב, יח), הרי המצה הוא דבר גוף. וכן לולב (ויקרא כג, מ), וכן כל המצות, הכל הם בגוף. וכמו שכתבנו למעלה בהקדמה כי המצות הוא מעשה הגוף, שעל זה אמר הכתוב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". ולכך אמר שאם מעשיו מועטין וחכמתו מרובה, דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובין. וכן כאשר האדם מצד המעשים, אשר הם* שייכים לאדם במה שהוא בעל גוף, אשר הגוף הוא שורש האדם ועיקר שלו, אם המעשים הם מועטים וחכמתו מרובה, דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובים, והרוח בא ועוקרתו. וכאשר מעשיו מרובין, נחשב לאילן ששרשיו מרובין, כי שורש האדם הוא הגוף, והשכל הם הענפים. וכאשר המצות, שהם מעשה הגוף, הם הרבה, הרי הוא דומה לאילן שיש לו שרשים הרבה מאד, וענפיו הם מעט, שאפילו כל* הרוחות באות, אינם מזיזים אותו ממקומו, מפני ששרשיו מרובים, והיסוד והשורש הוא חזק. לכך כאשר האדם מעשיו מרובים, והמעשים מתיחסים אל הגוף מן האדם, שהוא שורש האדם. והשכל דומה לענפים, וכאשר השכל אין כל כך, נחשב האדם מציאות חזק, ואפילו כל המתנגדים באים עליו, אין מזיזין אותו, כאשר השורש חזק.
ויש לך לשאול, מאחר שהאדם נמשל כעץ, ובודאי עץ שענפיו מרובין וגם שרשיו מרובין יותר קרוב שיהיה נעקר מן אילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין. ולפי זה, כאשר האדם מעשיו מרובים וחכמתו מרובה, קרוב להיות נעקר ממי שמעשיו מרובים וחכמתו מעט*. ודבר זה לא מסתבר, וכי בשביל שחכמתו מרובה - גרע. ועוד, מאחר שהדבר תלוי במעשים, הוה ליה למימר 'כל שמעשיו מועטים דומה לאילן ששרשו מועט שהרוח עוקרתו. וכל שמעשיו מרובין דומה לאילן ששורשו מרובה, שאפילו כל הרוחות באות אינם מזיזין אותו ממקומו'. ואם בא לומר שהשכל הוא לפי הערך; שאם יש לאדם אחד חכמה מרובה ממעשיו, ואדם אחד מעשיו מרובין מחכמתו, יש לזה יותר קיום, אף על גב כי הראשון שחכמתו מרובה, מעשיו* יתירים ממי שמעשיו מרובין מחכמתו, רק בשביל שלפי ערך חכמתו אין ראוי שיהו מעשיו יותר, ולפיכך יש לו קיום יותר, ולזה אף על גב שמעשיו הם יותר, שלפי ערך חכמתו היה ראוי שיהיו מעשיו יתרים, אין לו קיום. קשיא, דמה טעם דבר זה, כיון שזה מעשיו יותר, למה לא יהיה קיום יותר. ובשביל שחכמתו יותר לא יהיה לו קיום.
ואין זו קשיא, כי יש לך לדעת כי האדם בחכמתו הוא נכנס במדריגה העליונה. וכאשר האדם מצד עצמו, דהיינו מצד המעשים, אין ראוי לזה*, דהיינו כאשר מעשיו מועטים, ואין ראוי לו אותה מדריגה העליונה שנכנס בה. וכל אשר יש לו מדריגה יותר מן הראוי אליו, הוא כמו אילן שיש לו שורש קטן וענפיו מרובין, והנה יש לו דבר שאינו ראוי לו, ומפני זה האילן נוטה אל הנפילה, וכאשר יבא אליו רוח מעט הופכתו על פניו. וכך כאשר יש לאדם חכמה יותר מן מעשיו, נכנס במדריגה אשר אין ראוי לו. ובשביל כך התורה היתירה אשר יש לו לפי ערך מעשיו, היא אליו סם המות, כמו שאמרו (יומא עב:) זכה - התורה אליו סם חיים. לא זכה - התורה אליו סם המות. כי צריך שתהיה התורה ראויה אליו, ולפי ערך מעשיו אין התורה ראויה אליו, ולפיכך הוא נוטה אל ההעדר, וכאשר בא אליו דבר מתנגד הוא נעדר לגמרי. כי כבר התבאר כי מעשי האדם הם נחשבים שורש ועיקר אל האדם, ולפי השורש ראוי שתהיה החכמה, שהיא נחשבת ענף לאילן הזה.
ומעתה יתורץ הקושיא הראשונה, שאם יש לו מעשים מרובין וחכמתו מרובה, דודאי דומה הוא אל האילן שיש לו ענפים מרובים ושרשיו מרובים, עד שלפי רבוי הענפים היה ראוי שיהיה* לו שרשים יותר מזה. ובודאי דבר זה יותר גרוע משאילו היה לו שרשים מרובים וענפים מועטים, והחכמה גריעותא אליו. ואם אין ראוי שיהיה לו מעשים יותר, שכל כך גדול הוא במעשים, הנה אף אצל אילן גם כן, שאם יש אילן ששרשיו מרובין וענפיו מרובין, ואין ראוי שיהיו שרשיו יותר מרובין, אם כן אינו חסר שרשיו, וכאשר אינו חסר שרשים יש חוזק וקיום בודאי, אף אם ענפיו מרובים, כאשר אין לו חסרון שרשים. ויש לך להבין הדברים האלו.
ומה שהביא ראיה מן הכתוב (ירמיה יז, ו) "והיה כערער בערבה וגומר", ומן הכתוב (שם פסוק ח) "והיה כעץ שתול על מים", לא מצינו שהכתוב מדבר במי שחכמתו מרובה על מעשיו, או במי שמעשיו מרובין על חכמתו, כי בודאי פשטיה דקרא אינו מדבר מזה כלל. אבל מביא ראיה שהאדם נחשב כמו האילן; הן האדם שאינו הגון, או האדם שהוא הגון, שניהם נקראים בכתוב בשם 'אילן'. האדם שאינו הגון, דכתיב "והיה כערער בערבה וגומר", וזה נאמר על אדם שאינו הגון. ו"עץ שתול על מים" נאמר על אדם הגון. ומאחר שהאדם אשר אינו הגון נקרא בשם "עץ", אין ספק שנקרא בשם "עץ" בשביל שמעשיו מועטים וחכמתו מרובה, לכך הוא דומה לאילן ששרשיו מועטים וענפיו מרובים. כי יש לדמות המעשה לשורש האילן, כמו שהתבאר למעלה, כי המעשים הם שורש האדם, וחכמתו הם הענפים. וכן מאחר שהאדם שהוא הגון נמשל לאילן, בודאי בשביל כך יש לדמותו לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין. ואין צריך ראיה יותר מזה כלל, ואין צריך לדחוק בפירוש הכתובים כלל וכלל.
------
(2072) פירוש - על ידי קנין חכמה האדם מכניס את עצמו למדריגה עליונה שלא היה בה בטרם קנה את חכמתו, כי החכמה חלה על החכם, ואינה דבר שהיא מחוץ לעצמיותו. לכך צריכה להיות התאמה בין המעלת החכמה למעלת החכם, וכמו שיבאר. ולמעלה פ"ב מ"ה [תקעב:] כתב: "כאשר הוא בעל חכמה לגמרי, אז הוא מסולק מן עבות החמרי לגמרי", ושם הערה 502. ולמעלה פ"א מ"א [קלז:] כתב: "אין זקן אלא שקנה חכמה [קידושין לב:], והוא למעלה ממדריגת הנבואה". וכמו שמדריגת הנבואה חלה על הנביא, כך מדריגת החכמה חלה על החכם. וכך הוא לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות יסודי התורה פ"ז הלכות א-ב: "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד... ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים... הנביאים מעלות מעלות הן. כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא". ובתפארת ישראל פי"ג [ריג:] כתב: "כל חכמה היא צירוף הנפש". ובבאר הגולה באר הששי [רמג:] כתב: "כי החכמים הגדולים, שהם אבות העולם, הם יותר קרובים אל ה' בעבור חכמתם העליונה ומעשיהם הגדולים". ובנתיב הענוה פ"א [ב, א.] כתב: "החכמה היא מדרגה ומעלה עליונה, שעל ידה מגיע האדם ליראת שמים". ועוד אודות מעלתה העליונה של החכמה, ראה למעלה הערה 934.
(2073) כי המעשים מתייחסים לגוף, והגוף הוא שורש ועיקר האדם, וכמבואר למעלה [לפני ציון 2047], לכך המעשים הם "האדם מצד עצמו", לעומת החכמה שנעלית מהאדם. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [יבמות קט:] "כל האומר אין לו אלא תורה... אפילו תורה אין לו. מאי טעמא... אמר קרא [דברים ה, א] 'ולמדתם ועשיתם', כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה". וכתב לבאר זאת בנתיב התורה פי"ז [א, עב.]: "מעלת המצוה, שבזולת המצוה אין השלמה לאדם. ואף כי השלמת התורה היא על הכל, עם כל זה אם אין המצות אין כאן תורה. וזה שאמרו בפרק ב"ש [יבמות קט:] תניא רבי יוסי אומר כל האומר אין לו תורה... אפילו תורה אין לו... וביאור זה מה שאמר כי אף תורה אין לו, כי התורה היא שכלית, ואינה שייכת אל האדם שהוא גשמי, רק על ידי המצות שהם מתיחסים לאדם לגמרי... כי האדם והתורה הם שני דברים נבדלים זה מזה, ואינם שייכים זה לזה, שהאדם הוא חמרי, והתורה היא שכל פשוט. אבל המצוה שהיא תלויה במעשה, אשר המעשה שייך אל הגוף והגשם, ועל ידי זה האדם ראוי אל התורה השכלית. ולכך אמר שאם האדם יאמר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו". ובח"א לקידושין מ: [ב, קמג:] כתב: "כי המעשה הוא עיקר, אבל התלמוד שהוא למד לעשות אינו עיקר כמו המעשה, שהרי התכלית לעשות, כי אין האדם שכלי, כי אילו היה שכלי לגמרי, היה התורה שלו עיקר. אבל האדם אינו שכלי לגמרי, ולכך מעשה עיקר, שהמעשה על ידי האדם כפי אשר ראוי שיהיה צדיק ע"י מעשה. שכל מעשה הוא בגוף, ואילו התורה הוא בשכל. ודבר זה בארנו במסכת אבות [פ"א מי"ז] אצל 'לא המדרש עיקר אלא המעשה עיקר', ובכמה מקומות" [הובא למעלה הערה 987].
(2074) כי זו בחינת [חולין נח:] "כל יתר כנטול דמי", שיתר עצמו מביא לחסרון והעדר. וכן כתב למעלה פ"ב מ"ז [תריד:]: "כי התוספת חוץ מן השעור הוא לחסרון בודאי". ולמעלה סוף משנה י [לאחר ציון 1058] כתב: "כי כל תוספת הוא כמו חסרון והעדר", וראה שם הערה 1059, שנלקטו שם מקבילות רבות ליסוד זה. וכן מדויק מהמשך לשונו, וראה ציון 2076. ולהלן פ"ה מ"ג כתב: "הין דומים לאילן שענפיו מרובים מן השרשים, והיה תוספות זה חסרון, כמו שבארנו".
(2075) כפי שכתב בתפארת ישראל פ"י [קסה.], וז"ל: "מי שיש בו חכמה, ואין בו יראת שמים, הוא יותר רע [מאדם שאין בו חכמה כלל]. שהחכמה היא סבה להפסד כאשר מכיר בוראו, ואינו ירא מפניו. ודבר זה מבואר במקומות הרבה בדברי חכמים. והדעת נותן כי מי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים, הרי יש לו הפרש והבדל מן השם יתברך, אחר שראוי להיות לו דבקות בו, שהרי הדבקות הוא מכח החכמה. אבל אם אין בו חכמה, והולך אחר יצרו, הנה הוא נפרד מן השם יתברך כאשר יש לו ריחוק בעצמו מן השם יתברך. אבל זה שראוי מצד החכמה שיהיה לו קירוב אל השם יתברך, והוא סר מאתו, ודבר זה בודאי יותר רע". והפחד יצחק פורים, ענין כז, כתב: "בלבם של תלמידי חכמים מבקשי השם לוחשת תמיד החששא פן ואולי נדחקים הם בחזקת היד למקומות למעלה מראשם".
(2077) בנתיב יראת השם פ"ד הביא מאמר זה, וכתב עליו [ב, לב.] בזה"ל: "פירוש ענין זה איך התורה נעשית לו סם חיים כאשר זכה, שאם האדם יש לו זכות הנפש במצות, אז קונה ע"י התורה עוד מדריגה עליונה. כי התורה היא שכל העליון אלקי, ראוי לאדם כאשר יש לו זכות הנפש. אבל כאשר הוא בעל חטא בעצמו, ונפשו מלא זוהמא, ויכנס למדריגה השכלית העליונה, הנה הטמא שאכל מן הקדשים, וכי אין זה גורם אליו המיתה [ויקרא ז, כ]. כך מי שלא זכה, ונכנס למדריגה שהיא קרובה אל השם יתברך, מביא לו דבר זה מיתה, שקרב אל דבר עליון בטומאתו ובזוהמת נפשו, ואיך לא יהיה גורם דבר זה אליו המיתה. ולפיכך 'זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות'... ועוד, כי כאשר הוא חוטא אין ראוי לו המדרגה השכלית, וכאשר אין ראוי לו המדרגה השכלית, הדבר אשר יוצא מן הסדר הראוי היא המיתה בעצמה, ובפרט כאשר יוצא מן הראוי בדבר זה שהוא שכלי, שיש בו המיתה, ודבר זה מבואר".
(2078) דוגמה לדבר; בתפארת ישראל פל"א [תסז.] כתב: "בפרק רבי עקיבא [שבת פח:], אמר רב חסדא, מאי דכתיב [משלי ח, ו] 'שמעו כי נגידים אדבר', נמשלו דברי תורה לנגיד [למלך]; מה נגיד יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות. היינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחייא, ולמשמאילים בה סמא דמותא... רצה לומר בזה כי התורה היא מן השם יתברך, ומי שיש בו תורה יש בו דבקות עם השם יתברך. וכאשר הוא מתדבק עם השם יתברך, אין ספק כי דבר זה הוא מביא החיים, וכמו שאמר אחר כך 'למיימינים בה סמא דחייא'. אבל מי שירצה להתקרב אל השם יתברך שלא כראוי, הרי המתדבק לדבר שהוא נבדל, ואין ראוי הדבוק אליו, הוא ממית אותו [ראה למעלה פ"א מי"ג (שנא.)]. ולפיכך מי שיש בו תורה, והתורה הוא הקירוב אל השם יתברך, ואם הקירוב הוא זר, ואין ראוי להיות, הוא ממית אותו. ולכך התורה היא סמא דמותא למי שאין ראוי לו הקירוב. וזה שאמר כאן [ילקו"ש ח"ב רמז תתקכא] כי האומות היו שומעים קול אלקים, ומתו. כי איך יתחבר קול אלקים חיים אל אומות העולם מכחישי ה', שהם חמריים, ודבוק הזה אין ראוי להם, ולכך מתו. אבל ישראל הם אינם חמריים כמו שהם אומות העולם מכחישי ה', שהם נוטים אל החומר. אבל ישראל היה להם המעלה הנבדלת מן החומר... וראוי להם הדבוק עם השם יתברך. ומפני כך היו שומעים קול אלקים חיים, והיו חיים לעולם. שכל ששמעו קול אלקים חיים, היו חיים לעולם ולעולמי עולמים" [הובא למעלה פ"א הערות 1251, 1275]. וראה להלן פ"ו מ"ג שגם כן הביא מאמר זה.
(2079) זו הרוח הבאה ועוקרתו על פניו. ונמצא שמבאר את דברי הגמרא "זכה... לא זכה" בערך מעשיו, ש"זכה" פירושו שמעשיו מרובין מחכמתו, ו"לא זכה" פירושו שחכמתו מרובה ממעשיו. ומעין כן פירש רש"י שם, שכתב "זכה ללמוד לשמה ולקיימה". ומבאר כאן, שכאשר יש נטיה להעדר [חכמתו מרובה ממעשיו], אזי לכשיבוא דבר המתנגד אליו, יהיה נעדר לגמרי, כי נטית ההעדר תבוא לידי גלוי גמור בשעת בוא המתנגד. דוגמה לדבר; דברי רש"י [דברים ו, ה], שכתב: "ואהבת - עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מג:] כתב על כך: "אין היראה רק שלא יעשה דבר נגד רצון המלך, ולא שייך על דבר זה שהוא עצמי אל האדם מה שלא יעשה... אבל הוא נגד האדם... ומפני כך אפשר כאשר בא על האדם דבר שהוא מכביד עליו, אפשר שיש בטול אל היראה, מפני כי היראה אינה דבר עצמי והשלמתו של אדם" [הובא למעלה הערה 1195]. דוגמה נוספת; דברי החסיד יעב"ץ הידועים בספרו אור החיים, שהעיד שבגירוש ספרד אמונתם של היהודים פשוטי העם עמדה במבחן בשעת ההתנגדות, יותר מאשר אמונתם של אלו שהיו בגדר "חכמתם מרובה ממעשיהם", שכתב: "כי הן הנה הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קדושת השם. והאנשים אשר היו מתפארים באלו החכמות, המירו את כבודם ביום מר. וזו ראיה גדולה ועצונה שאם לא התחכמו, אלא היו מן כת הפתאים, היתה פתיותם מצלת אותם, ושומר פתאים ה'. אבל אחרי שלא נתפייסו להאמין בקבלה, ויצאו אל החקירה... על כן לא מכרו את אדמתם נחלת עולם הזה... והיו מן כת המשומדים, אשר אין להם תקנה".
(2081) ולכך מיושבת השאלה השניה, שהיה צריך להיות שאיתניות האדם תקבע לכאורה אך ורק על פי המעשים, ולא על פי החכמה כלל. ועל כך מיישב שככל שאדם מרבה בחכמה, כן הוא נכנס למדריגה עליונה יותר המחייבת בסיס חזק יותר של מעשים. ומעתה יבוא ליישב את שאלתו הראשונה.
