בתקופה האחרונה ישנה בציבור הדתי לאומי לא מעט ביקורת על הציבור החרדי על כך שבניו לא מתגייסים לצבא.
גם אם לא מסכימים בינינו – חשוב מאד, במיוחד בתקופה הזאת, שידנו לא תהיה קלה על המקלדת. חשוב שלמרות הכאב נדע להמשיך לאהוב את אחינו ואחיותנו גם כשהם לא חושבים כמונו…
בעניין זה אשמח לספר שני סיפורים:
01
הסיפור הראשון הוא סיפור ששמעתי מאחותי שנכחה בארוע: בחור חרדי שלומד בישיבה בירושלים החליט לאחר הפרעות שהיו בשמחה תורה שהוא חייב לעשות משהו.
כשהוא יצא מבית המדרש הוא ראה על לוח מודעות מודעה המבקשת ללמוד לעילוי נשמח הנרצחים.
הוא בחר שם של בחור אחד שנרצח בשמחת תורה, אלדד ברגמן, והתחיל ללמוד לזכרו. עם הזמן הוא חיפש חומרים על הבחור הבחור, וגילה שהתכונה הכי בולטת אצל אלדד הייתה כיבוד אב ואם. לכן הוא חיפש דרך להתקשר למשפחה של אלדד ולספר להם שהוא לומד לעילוי נשמתו.
תוך כדי כך הגיע יום השנה לפטירת סבתא של אותו בחור, והוא נסע עם משפחתו לאזכרה בבית הקברות במושב משואות יצחק. שם ראה הבחור שיש בבית העלמין ארבע קברים חדשים צמודים זה לזה.
הוא ניגש לקברים וראה שאלה קברים של ארבעה חברים שנרצחו יחד בשמחת תורה. אחד מהם שמו אלדד ברגמן הי"ד. וכאן הבחור שואל את עצמו: "מה הסיכוי שדווקא אלדד שאני לומד לעילוי נשמתו קבור פה במרחק לא גדול מסבתי?"
לאחר מכן הבחור הצליח ליצור קשר עם משפחתו של אלדד. לפני כשבוע וחצי הזמינו אותו בני המשפחה לבקר אותם ביום הולדתו של אלדד. הבחור הגיע עם משפחתו לבית משפחת ברגמן וסיפר להם את השתלשלות הדברים וכיצד הרגיש כל הזמן איך אלדד דוחף אותו בלימוד ולא נותן לא להפסיק ללמוד וגם כיצד הוא התחזק עם מידת כיבוד ההורים של אלדד.
יחד עם משפחתו של אלדד ערך הבחור סיום של המסכת שאותה סיים לזכרו.
02
הסיפור השני הוא סיפור שאני מכיר אישית. סיפור על חייל חרדי מבני ברק שהתנתק ממשפחתו בגלל גיוסו לצבא ושנים רבות הם לא היו בקשר . אבל אמו התעקשה על הקשר איתו והקפידה לשלוח לו כל שבוע חבילה לצבא.
לפני כמה זמן הוריו קבעו איתו פגישה ולאחר הפגישה הם קבעו שהגיע הזמן שיגיע הביתה לפגוש את עשרת אחיו ואחיותיו. וכך אכן קרה, החייל הגיע סוף סוף הביתה. אביו לא התנה איתו שום תנאים למפגש המשפחתי.
הוא התקרב לביתו עם המדים והסתכל למרפסת ביתו, שם עמדו כל אחיו ואחיותיו וחיכו בהתרגשות ובבכי שאחיהם החייל יחזור אליהם הביתה.
כשראיתי את התמונה המרגשת שהוא צילם פשוט הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי.
אורי שכטר
