רשעות זו אפשר להרגיש בכל פעם שאחד עומד להגיד תהילים ומיד עולה המחשבה "אוי שוב בא הטרדן הזה לבלבל את המח עם התהילים שלו".... ואיזו שמחה היא כשהוא מגיע לסוף הפרק ומוריד את קולו [כסימן שגמר]. ואיזה צער הוא כשמגביה את קולו בסוף [כסימן שאומר עוד פרק]. והרי זו רשעות שאין כדוגמתה.... אלא שחסר לנו בהתבוננות לו היינו חושבים קצת על המסכן ששוכב חולה במיטתו וסובל כבר היו התהילים נראים אחרת.
[הרב וולבה]
[הרב וולבה]
