ב"ה עה"ק יפו ת"ו ח"י אד"ש תרע"ו
אץ אני להשיבך, אהובי, על מכתבך היקר, מפני שאני רואה שהוא יוצא מלב יקר ופצוע, ונכבד לי יום אחד קודם של השקטת רוח גבר.
ראשית דבר צריך אני להגיה בלשונך, שכתבת מהתמצית אשר קלטת אשר קראת בדברי, שחטיבתם המיוחדת של ישראל היא בתור עם המתיחש לאלהות "לא לעצמיותו כי אם לדרכיו". השלילה של "לא לעצמיותו" איננה צודקת. אנכי הנני רגיל להבליט רק את החסרון העצום, הנמצא בהקטנות של הרעיון האלהי, כשהוא פונה רק על העצמיות בלא האדיאליות. אבל לפנות אל האידיאל האלהי בלא קשור לעצמיות אור אין סוף, זהו אבסורד גמור ואי אפשר. כי באין אור חיים, הכל נופל ונובל. אין שום אידיאל חי וקים במציאות בלא שפע החיים של אור העצמיות האלהית, הנובע תמיד ממעמקי המדע ומקור חיים של האמונה הבהירה, מעוז החיים ואור העולם. רק מן החושך של המבטא הזה לבדו, של "לא לעצמיותו כ"א לדרכיו", שמשמעותו פרוד תכוני בין העצמיות והדרכים, הנשמה כולה משתוממת ומתחשכת וכל האידיאלים נמוגים והולכים להם, והאדם, היחיד והחברתי, בשאר כגולם בלי נשמה ואין מפרכס בו כי אם קורטוב החיים המוכניים, שמרוצת הדם עושה אותם בכחה הטכני, שהעולם כולו חוזר על ידו לתוהו ובוהו. לא כן, יקירי. לשנן אנו צריכים תמיד, שיסוד עריגתנו הטבעית הפנימית, שהיא כל החיים שלנו, כל הויתנו, היא דוקא העריגה אל העצמיות האלהית, שגרעינה הזעיר נטוע הוא בנשמת האדם גם היותר ילדותית, אלא שהיא חסרה את הארת הדרכים, שעל כן היא שוממה ביחש להארת החיים. התרבות האנושית, ההולכת במסלוליה, ע"י הופעת שכלול הדעת וזרמי הגלויים האלהיים של הנבואה, הבונים יחד את היכל החיים המתבסס והולך ע"י הבלטת המוסר היותר עדין וזך, היא מגלה את האורה הגדולה, הגנוזה באותו הגרעין הזעיר של עריגת הנשמה לעצמיות האלהית, "ולדבקה בו", בהיותה מאוחדת ומעוטרת עם כל פלגות נהרי אורותיה, שהם האידיאלים היותר נשאים, שהם הולכים ושואבים תמיד עלוי וצחצוח ממקור העצמיות העליונה. אשר על כן אין לך דבר המחריב כ"כ את העולם, המעפש את האויר הטהור, שהאידיאליות האלהית ממלאה בו את העולם, כמו הרשע-כסל של הכפירה בעצמיות האלהית, שהיא הדעה היותר הדיוטית המוצאת מקומה בלב הגרועים מההמון האומלל, כשהוא שוטף רק בתאותיו הסוסיות היותר פרועות, של זנות יין ורצח, מהולות בקצף צפעונים וגאות אלילים. אך עמל התורה, יושר המדות והתרוממות הנשמה ע"י שירת קודש של תפלת ישרים, בצרוף מעשים טובים מדי יום ביומו, הם לאדם כתריס בפני הפורענות הממארת הזאת, ועל ידם מתישרת היא דרכו אל המהלך הנפשי של הכרת האידיאלים האלהיים והרגשתם העדינה, במעמדם במקורם החי באלהים חיים.
והמעמד החי של המוסר הטהור במקורו הבטוח הוא מוכרח לנצח את העולם, אותו העולם האמלל מבלעדיו. הרשע והסכלות הנם עומדים נגדו. הוגי הדעות הטהורות, שהם הגרעין היסודי של האנושיות, שבשבילם היא חיה, הנם תמיד לוחמים את רעי האדם, המשימים את התכונה של החיה הרעה שבאנושיות הבסרית למטרת חייהם, הפרטיים והחברתיים. המלחמה הקדושה הזאת איננה מלחמה מכוונת דוקא נגד אישים אחרים. גם - וביחוד - נגד עצמו נלחם האדם, נגד הרע שבו, נגד כעורו. ולעת הצרך הוא מוכן למות מות גבורים וקדושים, לטובת הרעיון העליון המחיה כל, לא בפחות מרץ ממה שהוא מוכן להמית בגלל את מ שהוא חוצץ בגלל האור. והעם אשר הכיר יפה את מטרת הויתו, בהרגשה של חיים פנימיים, - כל מה שהוא עושה לסול לו את דרכו בחיים, בין שהן פעולות חיוביות ובין שהן פעולות שליליות, הכל עושה הוא בשביל נשמתו המכה גלים בקרבו ואומרת לו: גדל! אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצרכי תקומתנו ובאותה המשטמה אשר עוררנו בלבבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קימנו. אפילו אם היתה רק מלחמת חיים פשוטה, גם היא אינה בושה במקום שאינה בנויה ע"י עוות משפט, וקל וחומר שמעמד חיינו בעולם הוא אור העולם, אשר השכל הערום מכל הופעה אלהית לא יוכל בודאי לתאר את גבוליו, אבל בשביל כך הנבואה היא אחת מתכסיסי סגולת עמנו, ובמקום שהיא מאירה לנו דרך לאמר: זה המכשול, של איש פלוני או של קבוץ פלוני, צריך שיוסר מעל דרך תולדתנו - רק אכזריות שוממה ושפלות של מוגי לב תוכלנה להתיצב נגד עז חיים זה.
בודאי נמצאים מחקים, כקוף בפני אדם, את פעולתנו ההיסתורית, המחוגה במחוגה אלהית. אבל "אם ידמו הבלם לתומיך ואוריך?" נאמר עם הלוי. ינתקו נא את כל שריד מההשפעה הרוחנית שלנו מכל מערכי הגיוניהם, - הישאר אז להם מאומה מכל מטרות מלחמותיהם זולת שפך דמים ורציחות בזויות?
הנבואה, הצופה ברוח אלהים חיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק, שנגודו לאור ישראל הוא נגוד עצמי, שתרופה אין לו כי אם מחות זכרו, כדי לישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדול, - זאת הנבואה בעצמה היא הצופיה הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה. כשיבא יום והאנושיות לא תמצא לה כל צורך בשום מפעל של שנאה, בטוחים אנו שאז זכר עמלק כבר כלה ואיבו. ושבע האומות, שרק מפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן גרמנו לנו כל אותן הצרות, החמריות והרוחניות, ולמדנו לעשות את כל תועבותיהן: שרפת בנים ובנות באש וכל תועבות האמורי, אשר היום, אחרי אשר היד האלהית הפיצה את ענני מאפליה אלה לכל עבר, לא נוכל גם לציר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל תכונת נפשן, - אתה יקירי שואל: למה התיחסנו אליהן באכזריות? לא נוכל לציר, כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו, כמו שלא נוכל לציר כמה רע ונתעב היה לולא ההארה הטהורה של אור ד' ודרכיו, אשר הארנו עליו במהלכנו ההיסתורי?
הנצרות חפצה באמת למחוק את מדת השנאה, הממוסכת בתוך הארג של האור האלהי אשר לישראל, אבל הלא ידענו, כי יותר מכל מערכה של שנאה שפכה היא דמים והרבתה משטמה בגלל מחיקת השנאה. ולא עוד אלא שבקפיצתה למהר את הקץ של מחיקת השנאה אל הרשעה ונושאיה לפני זמנה, בל זמן שלא כלה עדיין המץ, נתקה בזה את אור האמונה האלהית מכל סדרי החיים החברתיים, והעמים החוסים בצלה הוכרחו להתגדר בתכונות אליליות במערכי לבם ובדרכי חייהם הכלליים.
אין אנו אחראים על כל המעשים שעשו גדולי האומה, לפעמים הננו מוצאים, ע"פ גדולי ישראל, הערות של מחאות על מעשים של רבים וגדולים מגדולי האומה: אבותיה, מלכיה, נביאה וכהניה. וכבר העיר הרמב"ם בפרק ז' מ"שמנה פרקים", שאין מתנאי היותר שלם שבבני אדם השלמות הגמורה בלא חסרון, וישנם מעשים שנעשים ע"פ גדולי גדולים שהם ראוים לבקרת, ונפוצים מאמרים כאלה בדברי חז"ל ובספרי הראשונים גלויים לכל דור. אבל לא בשביל המעשים הבודדים, - שלפעמים יעברו על המדה בשביל האידיאל הכללי, כמו שאין אדם שלא יחטא מעט נגד שמירת בריאותו דוקא ע"י הפעולות עצמן המכוונות רק לזה, - תרופה כללותו של האידיאל המקיף את הנשמה כולה. - וצריך לשום לב שישנן תכונות רבות, שהשאירה תורה, בשביל המטרה הכללית, ללכת עם האומה לאטה, "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותי"; כביחיד כן באומה בכללה לפעמים לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. ואין התכונה הכללית מתבקשת באותם הצעדים הפרטיים של האומה וגדוליה כי אם בכלל הגדול המקיף את הראשית ואת האחרית, את מקור ראש הגזע הלאומי, תכונת האב הראשון, ותאור האחרית של אורו של משיח, וכל מה שבינתים הכל רצוף אל הכלל הגדול של ראש וסוף.
ואם תמצא לפעמים גם במקומות הרחוקים נצוצי אורה של אידיאליות, שתוכל להמתיק על ידם את המרירות שהצביונות הזרים פועלים עלינו, איך בכך כלום. אדרבא, עיננו טובה להביט על הכל מתוך אספקלריה של זכות. ואילולא היתה מתנחלת בנו ההשקפה העליונה שבכל, אפילו בעומק הנגוד לנו, נמצא ג"כ אור ונצוץ טוב, שאנו משתדלים תמיד לקבלו בטהרו כשיודח מזוהמתו, לא היו נמצאות באוצרנו השגות כאלה אשר באגדות כמו: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים - ואתם אומרים שירה לפני?!" (סנהדרין ל"ט ב'). הרי לפנינו רגשי היושר ואהבת האדם שהם זורמים את צדקתם על לב האומה אפילו ביחש של הרודפים - ובשעת קלקלתם. ולא לחנם "למדו מבני בניו של המן תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים", ויוצא מן הכלל הוא נבוכדנצר, שלא השאיר שורש וענף לטובה, וגם מדה זו מיוחדת היא למלאכי השרת ואור האלהי עומד למעלה מתכונה זאת (סנהדרין צ"ו ב'). ואם מאותו הנצוץ הטוב, שאולי יהיה אפשר למצא, למשל, בתור גל האשפה של נפש טורקבימדה, יצא באיזה זמן או כבר יצא מי שלמד תורה ברבים, נקבלו בשתי ידים. והוא הדין בכל אותן הברכות הטובות (בראשית רבה ל ל"ט י"ח) אשר יוכלו להרחץ מגלולי בית אביה של המיטולוגיה היונית וכל כנותהון. "והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מביך שניו ונשאר גם הוא לאלהינו". אבל כל אלה הנם רק נצוצות, בין מה שאפשר להכנס ממעל לגבול ישראל לתוך הגבול ובין מה שיהיה יוצא מפנים אל החוץ ויפסל ביוצא, אבל הכלל כולו בעינו עומד, ו"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".
על כן, יקירי, אל תחת ואל תירא מכל רעיונות צדדיים כאלה, כי אין עבים קלים משחירים את פני החמה הברה בשחקים ולא שנים לבנות מזהירות את פני הכושי. וכבר אמרו במדרש משל נאה משפחה כושית, שאמרה לגברתה: "מחר בעלך מגרשך ונושא אותי", ובתשובתה לשאלתה: "למה?" אמרה לה: "מפני שנתפחמו ידיך בקדרה בעת הכנסך לבית המטבח לפקח על הארוחה", ומובנת היא התשובה של הגבירה: "אני נתפחמו ידי בעודני עסוקה בקדרה, למטרת כבוד אישי וביתו, ומיד אני רוחצתו והפחם עובר, אבל את כושית את ממעי אמך", - "אל תראוני שאני שחרחורת - ששזפתני השמש".
עבור נא, יקירי, עוד איזה פעמים על כל מה שתשיג ידך מדברי הנדפסים, הרחב בהם רגשותיך והעמק בהם עיונך בשמחה וטוב לב, ושקוד על דלתי תורה לדעת הלכה ברורה בשכל ישר ובזמנים קבועים, שים עסק קבוע בתורה שבכתב ובאגדות בשום שכל וחפץ טהרת לב. אז תצליח ותשכיל בעה"י, ומכל הרעיונות המעציבים את הרוח יצאו לך אורות טובים המאירים את הנשמה בשלל צבעים נחמדים מאשרי לב ונפש.
וראשית לכל תהיה לך, יקירי אהבת התמימות הפשוטה, יראת שמים הטבעית, הקנויה לכל שלמי אמוני ישראל במורשה היקרה מאלפי זהב וכסף ומכל סגולת מחקרים והגיונים חדשים, אלא שהיא יותר מאירה כשהיא מצטרפת עם הרחבת הדעה והאדרת הרגש הער, המלובש בעדיים הנלקחים מהתוכיות הטובה שבחיי ההוה לכל צדדיהם. אבל על הכל היא הדעת, כי אנחנו נקבל את אשרנו רק ממקור ישראל.
ואתה בני, חזק ואמץ ויהי ד' עמך לאמץ חילך בבריות גופא ונהורא מעליא לתורה ולתעודה, בחדות לב ובשמחת ישרים, "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
כנפש חפץ אשרך בכל לב מוקירך
----------
נ"ב: וב"שערי הקדושה" לר' חיים ויטאל שער ה' ח"א: "יאהב כל הבריות, אפילו גוים".
