So we have to offer another explanation as to the מחלוקת if שיעבודא דאורייתא or not.
EVERYBODY agrees that if someone doesn't pay a debt we go to his property and collect which is why the לוה must give a security in the meantime if he doesn't repay the loan [Devarim 24/10-11]. It doesn't matter if the לוה has דעת or is a שוטה. Repaying a loan is not a mere mitzvas aseh but rather has legal force.
The מחלוקת if שיעבוד דאורייתא is primarily in the definition of the שיעבוד. The opinion that שיעבודא דאורייתא holds that the שיעבוד is a type of pseudo-קנין and זכות when the מלוה collects afterwards he is collecting b/c of this קנין. Such that the שיעבוד is the סיבה and the collection is the מסובב. The opinion that שיעבודא לאו דאורייתא is that there is no such psuedo-קנין but rather when he collects it is b/c he has a lien-debt on the לוה but not more than that. The גביה is the סיבה while the שיעבוד is the מסובב.
The nafka minah would be regarding יורשים and buyers from the לוה [after the loan]. If it is a זכות of the מלוה then we don't care if there are יורשין or buyers involved - the מלוה has his rights and he can take the property. If it is a mere debt then this debt isn't passed on to the יורשין and buyers so the מלוה may not collect from them.
The Ritva actually calls a שיעבוד according to the opinion שיעבודא דאורייתא a קנין לחצאין [what we called a pseudo-קנין], a concept the other opinion doesn't subscribe to.
Now we no longer have a problem w/ אביי who holds both שיעבודא לאו דאורייתא and למפרע הוא גובה b/c even the opinion that שיעבודא דאורייתא holds that there is a debt retroactively. [The other questions are also answered ופשוט].
[Note - It is not clear to me what the הכרח is for this explanation on the text.]
אכן לפ"ד הנ"ל הנה הצעת הדברים כך הוא: כו"ע מודים ואין שום חולק בדבר, דמי שאינו פורע חובו יורדין לנכסיו, וע"ז נאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", "והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט החוצה" , ואחת הוא לנו אם הלוה בר דעת או לא, כי פריעת בע"ח איננה רק מ"ע לבד ככל מ"ע שבין אדם למקום, אלא שיש בזה גם תוקף משפטי, אך המחלוקת אי שיעבודא דאורייתא אי לא באה בעיקר בהגדרת המושג שבדבר כנ"ל, ומאן דסובר שיעבודא דאורייתא הנה יש בשיעבוד מעין מושג קניני כנ"ל, וכשהוא גובה אח"כ הוא גובה מצד אותה הזכות הקנינית שיש לו להמלוה מקודם, באופן שאותה הזכות היא הסבה והגוביינא זהו המסובב, וכמו, למשל, הלוקח ששלם כסף בעד הקרקע שקנה והמוכר חוזר בזה אח"כ שהב"ד יורדין ולוקחין ממנו את הקרקע בע"כ, הנה בודאי שלא מצד החוב הכספי הוא בא, אלא מצד הקנין ההחלטי, ככה יש ג"כ קנין שיעבודי כנ"ל והגביה באה מכח זה, ומאן דסובר שיעבודא לאו דאורייתא, הנה לדידיה יש רק מושג של קנין החלטי, אבל אין מושג של קנין שיעבודי במציאות, וכשהוא גובה הוא גובה רק מצד החוב שיש על הלוה - עיין מש"כ הגאון המחבר להלן מדה ז אות כה, וע"ע מדה ג אות כט.
במלים אחרות: שהמחלוקת הוא אם הגביה באה מכח הזכות, שיש לו למלוה על הנכסים, זכות קנינית, או מצד החוב, שיש לו על הלוה כלפי המלוה [כעין זה מבואר בשערי יושר שער ה סימן ב, עיין שם. וראה חי' הגר"ח מטעלז בבא בתרא סי' יט, שכתב ג"כ כעין זה דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא הכח והזכות הוא רק בגוף הלוה, וע"כ כל שמכר לא שייך זכות גביה (ועל כן אין כאן מה מכר ראשון לשני כיון שאין למלוה זכות ממונית בעצם הנכסים), משא"כ למ"ד שעבודא דאורייתא. וע"ע אבן האזל הלכות מכירה פי"ט. ובשערי יושר הוכיח כן, משום שאם כל זכות הגביה היא רק מצד הכפיה על מצוות, א"כ מה מהני הכפיה, הלא כל זמן שלא הסכים להעביר את הנכסים למלוה יש כאן גזל, ולא מהני הכפיה בנכסיו כל זמן שאינו אומר רוצה אני, ועל כרחך שעצם הזכות קיימת גם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא..].
והנה מיניה דידיה של הלוה אין כל כך נ"מ, דס"ס יהיה מאיזה נמוק שיהיה הנה ב"ד יורדים לנכסי הלוה [עיי"ש בשערי יושר דעכ"פ יש נפק"מ אי בעינן לדין כפיה על מצוות, משום שאם אין מצוה, הגם שהנתבע חייב לו, ואם יגבה מהנכסים יזכה בהם, אך עכ"פ ליכא בזה דין כפיה לקיים את חובותיו (שלא מצינו כפיה כי אם להציל עשוק מיד עושקו, וכאן אין עושקו כיון שאין לו זכות בנכסים), ורק כי איכא בזה מצות עשה ומצינו שב"ד כופין על אדם לקיים חובותיו לפיכך איכא כפיה גם על המצוה, עיי"ש. וראה להלן בדברי הגאון המחבר נפק"מ נוספת], אבל הנ"מ הוא בעיקר בנוגע להיורשין והלקוחות של הלוה, דאם הגביה הוא מצד הזכות שיש לו למלוה על הנכסים הנה זכותו זו לא נשתנה כלום ע"י מה שנעתקו הנכסים לרשות אחרת, אבל אם הגביה היא רק מטעם החוב של הלוה, הנה חוב זה כמובן לא שייך רק על הלוה גופא, ולא על הלקוחות והיורשין.
ולזה באמת כוון הריטב"א שהסביר את המחלוקת אי ש"ד אי לא, משום דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא "משום דסבר שאין הקנאה לחצאין ושיעבוד קנין לחצאין - וכו' - ור"י סבר ש"ד דאע"ג דאין הקנאה לחצאין - וכו' - היינו הקנאה גמורה אבל שיעבודא דעלמא חלי", והדברים מובנים מאליהם.
וכמובן, שאין כלל סתירה לפ"ז מאביי אאביי, ואע"פ דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא סובר שפיר דבע"ח למפרע הוא גובה, דס"ס דין גביה יש לכו"ע ולא רק מצוה לבד, כי כאמור עיקר ההבדל הוא רק בהגדרת הסבה והמסובב שבזה, שבעוד שמדס"ל ש"ד סובר שמתוך השיעבוד בא הגביה, סובר הוא להיפך שמתוך הגביה בא השיעבוד, אלא כמו שאמרנו לעיל, שבעוד שלהצד הראשון השיעבוד זהו מושג הוי, הנה להצד השני זהו רק מושג של "כל העומד", אכן ס"ס יש בזה מטעם "כל העומד", ואע"פ שאין אנו סבורים כב"ש שכל העומד לגבות כגבוי דמי ממש, אבל ס"ס כשגבה אח"כ אמרינן שפיר למפרע הוא גובה, ועי' בתוס' ב"ק (ל"ג ע"א) ד"ה איכא בינייהו שכתבו בפירוש "דלמ"ד למפרע הוא גובה היינו היכא דגבאו לבסוף".
ומעניין הדבר, כי גם בזיקה אנו מוצאים ציור שכזה, כנ"ל שלמדס"ל דזיקה הוא רק מעין גדר כל העומד, הנה במקום שלא הגיעה הזיקה לתכליתה אז אמרינן אין זיקה.
ואמנם עיקר הנ"מ אם שיעבודא דאורייתא או לא הוא לענין לקוחות ויורשים, אבל מלבד זאת יש ג"כ נ"מ כאמור במושג הגביה של מיניה וביה גופא, דלהצד הראשון גם טרם הגביה הוא מוחזק בהנכסים במדה ידועה, במדת הקנין השיעבודי שיש לו בזה, אבל להצד השני כיון שכל השיעבוד הוא רק מצד "כל העומד", הנה לכל היותר זהו בכלל ראוי אבל לא בכלל מוחזק - ראה מלא הרועים ערך שעבודא דאורייתא..
וזהו שמביא ראיה מהא דאמר רבה גבו קרקע יש לו, אע"פ שמיירי שם שגבה מהלוה גופא, דשיעבודא דאורייתא.
