Regarding the recent posts - this is my take [לולא דברי הגאונים]:
According to the Rambam, in order to engage in any type of halachically mandated war, we need a king. We don't have a king. There are opinions that in the absence of an actual king, the power is given to the nation and their democratically elected leaders. But today's leaders ALSO have no halachic status as leaders because the Rambam is very clear that in order to be a leader one must have Yiras Shomayim. Since the Israeli government is an openly secular entity - they are not leaders. Just a bunch of guys [and girls] who convinced people to vote for them. [In places like Mercaz Harav, it seems that they believe that our government is inherently holy. It appears that they are making a HUUUUGE mistake. See further].
However, there is a halacha that when someone is trying to kill you - you kill him first - הבא להרגך השכם להרגו. There is also a halacha that one may not stand by idly while the blood of his fellow is being spilled - לא תעמוד על דם רעיך.
So even without Israel's wars being considered strictly speaking halachic wars, they are clearly halachically justified. We are not allowed to just let ourselves be killed.
This is without dealing with the issue of exemptions for Bnei Yeshiva and the many halachic problems encountered by a religious soldier in an army run and led by irreligious people.
Here is a teshuva where it is clearly demonstrated that the appointment of irreligious people to positions of authority contradicts halacha.
שו"ת יביע אומר חלק ו - חושן משפט סימן ג
ב"ה. תל אביב. טבת תשל"א. וקראתם דרור לארץ לפ"ק. נשאלתי מאת סגן ראש הקהלה במינכן ר' י' רוזנטל [ז"ל] בזה"ל: מועצת הקהלה שלנו החליטה ברוב קולות, למרות התנגדותי, למנות לתפקיד מנהל אדמיניסטרטיבי של הקהלה, יהודי הנשוי כיום בנישואין אזרחיים עם אשה נכרית שלא התגיירה מעולם, ואשר ילדה לו בן בשנת תשכ"ו, ומתחנך כלא יהודי, יתר על כן איש זה היה נשוי גם בנישואין הראשונים שלו לאשה נכריה שלא נתגיירה, אשר מתה לאחר מכן, ויש לו ממנה בת שנולדה בשנת תש"ו. האם מותר מבחינה הלכתית למנות לתפקיד מרכזי כזה של מנהל אדמיניסטרטיבי של כל עניני הקהלה היהודית כאן אדם כזה הנשוי באופן רשמי מבחינת החוק האזרחי המקומי לאשה נכריה, ואשר שני ילדיו הם גוים? הנני מצפה בקוצר רוח לחוות דעת מעכ"ת, ומפציר שיואיל בטובו להשיבני דבר בהקדם האפשרי. והנני להשיב בס"ד:
(א) הרמב"ם (בפ"א מה' מלכים ה"ז), כתב: כשמעמידין מלך וכו' הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה היא, שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויים שבישראל הם ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדים אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין למנותו למינוי מן המינויים שבישראל. ע"כ. וכ"כ בס' החינוך (מצוה תצז). [והוסיף: ולא עוד אלא שראוי לשנאתו ולהרחיקו, ועליהם אמר דוד שנאתי כל פועלי און]. ומקור הדברים הנ"ל בגמ' כתובות (קג:). וע' בירוש' פאה (פ"ח ה"ו): א"ר יוסי בשם ר' יוחנן, אין מעמידין ב' אחים פרנסים. ר' יוסי עבד לחד מן תרין אחין פרנס, עאל ואמר קומיהון, לא נמצא לפלוני דבר עבירה אלא שאין מעמידין שני אחים פרנסים. ר' יוסי עאל לכפרה, בעי מוקים לון פרנסים, לא קבלו עליהון, עאל ואמר קומיהון, תנן (שקלים פ"ה מ"א) בן בבי על הפקיע, ומה אם זה שנתמנה על הפתילה זכה להמנות עם גדולי הדור, אתם שמתמנים על חיי נפשות לא כ"ש. ר' חגי כד הוה מוקים פרנסים הוה מטעין לון אורייתא, שנא' בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו. ע"כ. ומבואר שאדם שהוא בעל עבירה נפסל מלהיות פרנס על הצבור. וכן פסק רבינו הרמ"א בהגה בחו"מ (ס"ס לז) בזה"ל: טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים הרי הם כדיינים ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה. ומקור דבריו בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' ריד). ע"ש. ובשו"ת משפטי שמואל (סי' צג) כ', שאלה, מי שנשבע שלא לשאת אשה על אשתו, ואח"כ נחשד על שפחתו וגיירה והוא יושב עמה, ואין ידוע מי הטבילה לשם גירות, ומי בירך להם ז' ברכות, האם ראוי איש כזה להיות ממונה על הקהל? תשובה, הנה אף על פי שאין עדים כשרים שמעידים להוציאו מחזקת כשרותו, ולפוסלו לעדות ולשבועה, מ"מ למנותו ממונה על הקהל בודאי שראוי לבדוק אחר אנשים כשרים דוקא, הראויים להיות ממונים על הצבור, ואפילו לפי הסכמתכם להכשיר קרובים, מ"מ פסולים מחמת עבירה בודאי שאין להכשיר לכך. ע"ש. ובשו"ת מגן גבורים (סימן י), הובא במטה שמעון (סי' ח הגב"י אות ב), כתב, שמינוי פרנס או ממונה לקהל צריך להיות דוקא מחשובי הקהל, ולא ימצא בו שום פיסול מחמת עבירה, שאם יש בהם שום פיסול אפי' נתמנו צריך להעבירם. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ז' (סי' קצח אות ג), שנשאל, אודות ראש הקהל שהמרה את פי הרב המרא דאתרא, ועודד את החכם להרע לדרוש דברי דופי במקום תערובת של אנשים ונשים, ונסע לקראתו למרות איסורו של הרב מרא דאתרא, ופסק, שבכך נפסל לשמש יותר כראש הקהל, וכמ"ש הרמ"א בהגה חו"מ (ס"ס לז) הנ"ל, שהפסול לדון מחמת עבירה נפסל להיות ממונה על הקהל. אלא אם כן ישוב בתשובה שלמה ויפייס את הרב מרא דאתרא. ע"ש. ובשו"ת חתם סופר ח"ו (סי' מט) כתב, מי שסידר קידושין לאחד שנשא אשת אחי אביו, פסול הוא מלהיות מנהיג צבור ולקחת שררה בכל הנוגע לדת ישראל וכו'. והחרה החזיק אחריו בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חאו"ח סי' נה). ע"ש. אתה הראת לדעת מכל דברי הפוסקים הנ"ל שגם בנ"ד האיש הזה נפסל בהחלט מלשמש כמנהל עניני הקהלה, אף על פי שהוא תפקיד אדמיניסטרטיבי, שעכ"פ הוא מינוי צבורי, ובידו להכריע בהרבה ענינים השייכים לדת ישראל לפי שיקול דעתו. (וע' בשו"ת מהרש"ג ח"ב ס"ס פא שראוי לגדור גדר באיש כזה לבל יעלוהו לספר תורה. וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סי' מה). וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' סה). ודו"ק).
(ב) והנה איסור ביאת עכו"ם בפרהסיא הוי מהלכה למשה מסיני, וכמ"ש בע"ז (לו:) גזרו על בנותיהן משום דבר אחר (עבודה זרה). ופריך, בנותיהן דאורייתא היא, דכתיב לא תתחתן בם וכו', מדאורייתא אישות דרך חתנות, אתו אינהו נגזור /גזור/ אפי' דרך זנות. ופריך, והא ישראל הבא על העכו"ם הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר, הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, ומשני, מדאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה (של פינחס שהרג לזמרי), ואתו אינהו וגזור אפי' בצינעא. בצינעא נמי בית דין של חשמונאי גזרו, כי גזרו בית דין של חשמונאי ביאה, ואתו אנהו גזרו אפי' ייחוד. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם (פי"ב מה' איסורי ביאה ה"ד) שאיסור ביאת עכו"ם בפרהסיא מהל"מ. ומבואר בסנהדרין (פב) שאם לא פגעו בו קנאים, חייב כרת מדברי קבלה, דכתיב (מלאכי ב), בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו'. וז"ל הרמב"ם (פי"ב מהא"ב ה"ו): לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר וכו', הנה למדת שהבועל נכריה כאילו נתחתן לע"ז שנא' ובעל בת אל נכר, ונקרא מחלל קדש ה'. (ה"ז): עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן העריות בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר, והבן מן הגויה אינו בנו שנא' כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה', ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו. עכ"ל. והנה מרן הכסף משנה (בפ"ה מיסודי התורה ה"א) הביא מ"ש הנמקי יוסף, דדוקא עכו"ם הבא על בת ישראל לא הוי בכלל גילוי עריות, אבל ישראל הבא על עובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא, ויהרג ואל יעבור, דהא זימנין דמחייב מיתה עליה דקנאים פוגעין בו, ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. ע"כ. וכ' ע"ז המעיל שמואל (בלשונות הרמב"ם דכ"ב רע"ד), וק"ל דהא הני מילי בפרהסיא דאיכא חילול ה', אבל בצינעא לא מחייב כלום. ואפשר דבצינעא נמי חייב כרת דאיסורא מיהא איכא. עכ"ל. גם הגאון מהר"ח אבולעפייא בס' מקראי קדש (דק"ו ע"ב) כ' ע"ד הכ"מ הנ"ל, מ"ש הנמק"י שני טעמים, שלא תאמר דהא דוקא בפרהסיא קנאים פוגעים בו מש"ה אמר שגם בצינעא חייב כרת והוי גילוי עריות, ודלא כהב"י והש"ך בשם א"ח. ע"כ. ואשתמיט מנייהו מלכי לשון הנמקי יוסף (ס"פ בן סורר ומורה) שכ' בזה"ל: מיהו נכרית דאנסה לישראל לבא עליה יהרג ואל יעבור שזו ודאי בכלל עריות חמורות היא, דהא זימנין דחייב מיתה כגון בפרהסיא וכמעשה שהיה דקנאים פוגעין בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. הילכך אפי' בצינעא דליכא כרת יהרג ואל יעבור מדין אביזרא דג"ע, דהא אשה זו פעמים שהיא ערוה גמורה וחייב עליה כרת. עכ"ל. הרי מבואר להדיא בלשון הנמק"י דבצינעא ליכא כרת, ואעפ"כ יהרג ואל יעבור. וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו (ס"פ בן סורר), להוכיח מספ"ק דקידושין במעשה דרב כהנא דתבעתיה ההיא מטרוניתא וסליק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא, וכן בעובדא דר' צדוק דסליק ויתיב בתנורא, אלמא דבביאת נכרית יהרג ואל יעבור, ולא מצית למימר דלפנים משורת הדין עבדי, דודאי אי לאו דינא הוא הרי מקרא צווח ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, ולא שמענו מדת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו שבת אלא הזריז משובח והמונע עצמו מתחייב בנפשו, הילכך שמעינן מהני עובדי דרב כהנא ור' צדוק דנכרית א"נ רשעה בת ישראל דאנסה לישראל בעבירה יהרג ואל יעבור, אף על גב דהוי הנאת עצמן, דישראל הבא על הנכרית מקרי גילוי עריות משום דקנאים פוגעין בו והו"ל כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת, משא"כ בת ישראל הנבעלת מעכו"ם דלאו ג"ע הוא, וה"ט שבן הנכרית כמותה, והוא מוליד בן לע"ז, אבל עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א, ולפיכך אין קנאים פוגעין בה. [ולזה כיון הנודע ביהודה תנינא חאה"ע סי' ק"נ]. הילכך ישראל הבא על הנכרית אפי' בצינעא איסור ערוה היא, וא"צ לומר להנאת רשעה בת ישראל. ע"כ. וכ"כ בספר תורת האדם (שער הסכנה די"א ע"ב). ע"ש. ואמנם מצאנו חולקים בזה על הרמב"ן והנמק"י הנ"ל, כי בחי' הריטב"א (ספ"ק דקידושין) כ' וז"ל: אמר מורי נר"ו דהני רבנן דמסרי נפשייהו לקטלא משום ביאת נכרית, בפרהסיא הוה, שאסורה מן התורה, ובמזיד קנאים פוגעין בו כמעשה שהיה, ולפיכך היא בכלל גילוי עריות שיהרג ואל יעבור ואפי' להנאת עצמן, אבל בצינעא לית בה איסורא דאורייתא כדמוכח בע"ז (לו:), ודינו שיעבור ואל יהרג, ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו. עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה בחי' לסנהד' (עד:) גבי והא אסתר פרהסיא הואי, דהא דאמרי' קנאים פוגעין בו ה"מ בפרהסיא אבל בצינעא אינו ג"ע ואין לו למסור עצמו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' קעא), דההיא עובדא דר' חנינא בר פפי דתבעתיה מטרוניתא וסיכן עצמו כדי שלא יעבור, וכן עובדא דרב כהנא דהתם בספ"ק דקידושין (לט:), כבר ביארו האחרונים ז"ל דה"ט שהיו עושים כן, אף על גב דלאו דינא הוא, שאין זה גילוי עריות, שישראל הבא על הנכרית בצינעא ב"ד של חשמונאי גזרו, אלא מפני שהיו גדולי ישראל וזילא בהו מילתא הו"ל כחילול ה', וגם דמטרוניתא אשה מסויימת היא, ומש"ה היו מוסרים עצמם למיתה, והיו רשאים בכך, ומיהו דוקא אנשים גדולים כאלו, אבל אדם אחר שמוסר עצמו למיתה במה שדינו לעבור ואל יהרג ה"ז מתחייב בנפשו. עכ"ל. ובמאירי סנהדרין (עמוד ר"פ) כ' דבעכו"ם שעושה להנאת עצמו יעבור ואל יהרג, ומה שאמרו בפ"ק דקידושין במעשה של רב כהנא שתבעתו מטרוניתא וסליק לאיגרא ונפל ומית, [נראה תיבת ומית ט"ס, וכיעו"ש]. מדת חסידות היתה, והראיה שאף היא לא גיזמה להרגו, והיה צריך להכין עצמו בלא הריגה או שמא יוצא מזה עליו חילול ה' ותגרר בו כוונת העבירה. ע"ש. ובארחות חיים ח"ב (עמוד קט), כ' הרמב"ן שישראל הבא על נכרית אף על פי שמתכוונת להנאתה יהרג ואל יעבור. ונ"ל דהיינו דוקא כשבא עליה בפרהסיא, ואף על גב דההיא דספ"ק דקידושין ברב פפא דתבעתיה מטרוניתא ונפל מאיגרא, בצינעא הוה, בא ללמד שחייב אדם להביא יסורין עליו או לאחוז צדדים לומר לגויה שלא יוכל לבא עליה, ואם אין שום צד להנצל מידה מוטב שיעבור ואל יהרג אם היה בצינעא. ע"כ. (והובא בב"י אה"ע סימן טז, ובש"ך יו"ד סימן קנז ס"ק יב) אולם נראה שכל זה לפי המונח שבצינעא אין כרת לישראל הבא על הנכרית. אבל הרמב"ם בפי' המשניות (סנהדרין ספ"ט) כ', והבועל ארמית הוא שיבעול בת עובדי ע"ז בפרהסיא בעשרה מישראל או יותר ובשעת מעשה כגון פינחס, אבל אחר שפירש, או שלא היה בקהל ישראל או שאינה עובדת ע"ז אסור להורגו, אבל הוא מחוייב כרת על בת עובדי ע"ז שנאמר ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ע"כ. (ולפנינו הגירסא בד' הרמב"ם לפי שהוא מחוייב כרת וכו', ויותר נכון לגרוס כמ"ש בפי' המשניות לרמב"ם מהדורת קאפח עמוד קצד שהוא כנ"ל). ומבואר מזה שגם בצינעא חייב כרת, שהרי כ' ד"ז גם כשלא היה בקהל ישראל, דהיינו בצינעא. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בס' המצות (מצות ל"ת נ"ב) וז"ל: והבועל ארמית כשבא עליה בפרהסיא כל מי שיהרגהו והוא דבק בעבירה הנה קיים העונש כמו שעשה פינחס לזמרי, וכן אמרו הבועל ארמית קנאים פוגעין בו, אבל זהו בתנאים שאמרנו, והוא שיבא עליה בפרהסיא ובשעת מעשה וכמעשה שהיה, ואם לא עשה כן בפרהסיא, או שפירש ולא פגעו בו קנאים הנה הוא מחוייב כרת שנא' כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, מכלל שהוא בכרת. עכ"ל. ומכל זה סיוע למ"ש הגאון הב"ח באה"ע (סי' טז) ע"ד הרמב"ם שהובא בטור שם, שבודאי שהעונש של כרת הוא בין בבא עליה בפרהסיא בין בבא עליה בצינעא, שכיון שלא עשו בו דין למטה עושין בו דין למעלה. ע"כ. וכ"כ הפרישה (שם אות ז). ע"ש. ודלא כמ"ש החלקת מחוקק (שם סק"ה) מלשון מרן הש"ע (שהועתק מלשון הרמב"ם פי"ב מהא"ב), דעונש כרת דקרא לא קאי אלא על פרהסיא או כשהוא דרך אישות, אבל לא בצינעא. ע"כ. והרי מדברי הרמב"ם הנ"ל מפורש יוצא שיש כרת מד"ק גם להבא עליה בצינעא. ואף שראיתי להרב פרי האדמה ח"א (דק"ו ע"א) שכ' לדייק מלשון הרמב"ם בפי"ב מהא"ב דהיינו דוקא בפרהסיא, וכמ"ש הח"מ, וכ"כ מהר"א אלפנדארי במרכבת המשנה (בפ"ה מיסוה"ת ד"ב ע"ג). אבל נראה שנעלמו מעיני קדשם לשונות הרמב"ם בפי' המשניות ובס' המצות הנ"ל. (וכן העלה בס' אפי זוטרי סי' ט"ז סק"ה בד' הרמב"ם).
וראיתי בס' פרשת הכסף (די"א ע"ב) שהעיר כן מפי' המשניות להרמב"ם דמוכח שאף בצינעא חייב כרת, אלא שהקשה על זה מהגמ' (ע"ז לו:) שאינו אלא מב"ד של חשמונאי והניח בצ"ע. וכ"כ בשו"ת אמרי אש (חאה"ע סי' יד). ע"ש. ולק"מ, כי בחי' הר"ן לסנהדרין (פא) כ'. ב"ש של חשמונאי גזרו שהבא על הנכרית חייב עליה משום נשג"א, וא"ת והרי אמרו שקנאים פוגעין בו, והיא הל"מ, וא"כ מה הוצרכו ב"ד של חשמונאי לגזור, ובע"ז (לו:) אמרו שאין קנאים פוגעין אלא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו וגזרו בצינעא. ומעתה אף הכרת האמור בדברי קבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא, שאם היה הכרת אף בצינעא אכתי למה הוצרכו ב"ד של חשמונאי לגזור עליה הרי יש בו כרת. אלא שיש לתמוה דמה ענין לחלק בין צינעא לפרהסיא בכרת, ואפשר שהכרת הוא מפני חילול ה' דליתיה אלא בפרהסיא, או אפשר לומר שכמו כן יש כרת אף בצינעא כמו בפרהסיא, אלא שמפני שבדיני אדם אין עושים לו כלום, מאחר שהקנאים אין פוגעים בו אלא בפרהסיא, גזרו ב"ד של חשמונאי שיהיו מלקין אותו ד' מלקיות משום נשג"א להרחיק אדם מעבירה, שיש רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשביל המלקיות יתרחקו מן האיסור. ע"כ. (וכ"ה בחי' ר' דוד בונפיל לסנהדרין שם הנד"מ). וכ"ה באבני מילואים אה"ע (סי' טז סק"ד). וראיתי בס' דרך המלך להגר"י בן רבי (בפ"ה מיסוה"ת ד"א ע"ג) שדחה ראית הפרשת הכסף הנ"ל מפי' הרמב"ם, שי"ל דרבינו קאי לתת טעם כעיקר למאי דקנאים פוגעין בו. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים. וגם נעלם ממנו מ"ש הרמב"ם בס' המצות דקרי בחיל שאף בצינעא יש כרת. (וראיתי בס' פרי האדמה ומרכבת המשנה ופרשת הכסף שכולם השיגו על המקראי קדש מדברי הנמק"י שכ' להדיא דבצינעא ליכא כרת. וכ"כ מרן החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (סימן קנז סק"ו). ובס' פרי האדמה שם השיג כן גם על המעיל שמואל. וע' במעשה רוקח על הרמב"ם פי"ב מהא"ב. וי"ל ע"ד. ודו"ק). וע' בתוס' שאנץ (סוטה ט:) גבי שמשון דתחלת קלקולו בעזה, ופי' רש"י דההיא דתמנת לאו קלקול הוא כולי האי שנשאה לאשה ולא בא עליה בזנות, וכ"ה בירוש', ואף על גב דגויה היתה שמא בצינעא בא עליה אבל ההיא דעזה לאו דרך נישואין אלא דרך זנות. עכ"ל. וק' דאדרבה דרך אישות חמיר טפי, כדאיתא בע"ז (לו:). וצ"ל דס"ל דבגיותן לית להו חתנות (ע' יבמות עו). וע' בטור וב"י אה"ע (ר"ס טז). ובאבני מלואים שם. ועכ"פ נראה דס"ל דליכא כרת בצינעא. והמהרש"א שם כ' שגיירה. (וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מהא"ב הי"ד). וע' במגילה (כה) במתני', האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך, לא תתן לאעברא בארמיותא, משתקין אותו בנזיפה. ופרש"י, שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לע"ז להעביר בניהם לאש, ונותן כרת לבא על הכותית, ומחייב חטאת על השוגג ומיתת ב"ד על המזיד בהתראה. ע"כ. הנה אף למ"ד דבצינעא נמי איכא כרת לבא על הנכרית, אין זה כרת אלא מד"ק, ופשיטא שאינו חייב חטאת עליה. וכ"כ בדרך המלך (פ"ה מיסוה"ת ד"א ע"ג). וכ"כ בשו"ת חתם סופר (חאה"ע סי' צג) בד"ה ובאבני מלואים. ע"ש. והנה בבית יוסף חו"מ (סי' לד) כ' וז"ל: כ' המרדכי בשם הגאונים שבועל ארוסתו בלא כתובה ובועלי נכריות או נדות פסולים להעיד. ע"כ. ובועל ארוסתו נראה דמדרבנן הוא דמפסיל אא"כ היא נדה. עכ"ל הב"י. ומוכח דס"ל דבועלי נכריות פסולים להעיד מן התורה. והרמ"א בדרכי משה (אות ד) כ' ע"ז, ול"נ דה"ה הבא על נכריה לא מפסיל אלא מדרבנן, דהא אינו אלא מגזרת ב"ד של חשמונאי. ע"כ. וכ"כ בהגהות מהריק"ש (שם ס"ג). וראיתי בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב (סי' קסו), שכ' שדברי הרמ"א תמוהים, דגזרת ב"ד של חשמונאי לחייבו משום נשג"ז הוא להחמיר עליו יותר על של תורה, אבל הל"מ הוא שחייב מיתה וקנאים פוגעים בו, וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו', וכיון שהותר דמו לקנאים פשיטא דלא עדיף מעובר עבירה של תורה שאין בה מיתת ב"ד ולא דין קנאים שפסול לעדות, ואף על גב דלאו רשע דחמס הוא אלא לתאות יצרא דעבירה מ"מ הוא חמור משאר לאוין של תורה וכו' ולכן בלי ספק שהוא פסול גמור ועדותו בטלה. ע"כ. ונוראות נפלאתי, שהרי דברי הרמ"א בבא על הנכריה בצינעא, שזהו מגזרת ב"ד של חשמונאי, ובצינעא ליכא דין קנאים פוגעים בו, וס"ל להרמ"א דכרת נמי ליכא, כד' הנמק"י וסיעתו, וא"כ מה החרדה הגדולה שהחריד ע"ז הגאון יעב"ץ הנ"ל. וצע"ג, וע' להסמ"ע (סק"ד) שהביא מחלוקת הב"י והרמ"א. והראש יוסף פשיטא ליה דהוי מדרבנן וכד' הרמ"א. ע"ש. וע' בכנה"ג (בהגב"י אות מ). וע' בארעא דרבנן (סי' תקכח). ובהגהות עפרא דרבנן (שם אות עב). ודו"ק. ונראה שגם המהריק"ש ס"ל דליכא כרת בבא על הנכריה בצינעא, ומש"ה כ' שאינו פסול אלא מדרבנן, ולשטתיה אזיל שכ' בהגהותיו לאה"ע (סי' טז ס"ב), ואפי' אם הנכרית מתכוונת להנאתה אם הוא בפרהסיא יהרג ואל יעבור. עכ"ל. ומוכח דבצינעא יעבור ואל יהרג, וזה כד' הריטב"א ספ"ק דקידושין בשם רבו, והריב"ש, והמאירי, והארחות חיים. ומהר"י פלאג'י בס' יפה ללב ח"ד (סי' טז אות ז) תמה על המהריק"ש בזה, שהרי נתבאר ביו"ד (סי' קנז) דבג' עבירות אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור. ע"ש. ותימה עליו, דהכא בבא על הנכרית בצינעא שאינו אלא מגזרת ב"ד של חשמונאי ס"ל דלא הוי בכלל גילוי עריות, וכד' הפוסקים הנ"ל. והן עתה מצאתי להגאון פני מבין על מס' סנהדרין ח"ב (דקס"ד ע"ג והלאה) שהאריך למעניתו בכל זה, ובכמה דברים כיונתי לדעתו הרמה. וגם הוא הוכיח במישור מד' הרמב"ם בפי' המשנה דבצינעא נמי איכא כרת. ויותר היה לו להוכיח כן מד' הרמב"ם בס' המצות. וכנ"ל. וע' בעצי ארזים אה"ע (סי' טז סק"ו וסק"ז) וי"ל ע"ד. וע' בשיורי ברכה (סי' קנז סק"ו). ובס' קובץ הערות על יבמות (סי' לו אות ו). ודו"ק. ואכמ"ל יותר בזה.
(ג) ועכ"פ בנ"ד שהיא נשואה לו בנישואין אזרחיים, ומיוחדת לו כבעל ואשה, לעיני כל העם, נראה דחשיב כפרהסיא, שאסורה מן התורה, ובכרת קיימא לכ"ע, וכמ"ש כיו"ב בשו"ת הרשב"ץ ח"א (ס"ס קנח), שכל שהדבר ידוע לעשרה מישראל חשיב כפרהסיא, וראיה לזה ממ"ש (סנהדרין עד:) והא אסתר פרהסיא הואי, ובודאי שאותו רשע לא בא עליה בפרהסיא, שאפי' ביום לא היה משמש מטתו, כמ"ש (במגילה יג), כ"ש שלא היה משמש מטתו בפרהסיא בפני עשרה מישראל וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"י קולון (שרש קנח). ע"ש. וכ"כ הש"ך יו"ד (סי' קנז סק"ד). וע' בלחם משנה (פ"ח מה' מלכים ה"ב) שכ', הקשה ה"ר אליהו מזרחי (בפר' כי תצא) שלפ"ד רבינו שלא ילחצנה במלחמה, היינו שלא יבעול היפת תואר בתוך המחנה אלא מכניסה לתוך ביתו ואח"כ בועל, א"כ אין זה אלא בצינעא, ולמה לי קרא להתיר יפת תאר. וכוונת הרא"מ לומר שאילו היה מותר לבעול אותה בפרהסיא שפיר אצטריך קרא כיון דהויא מן התורה מהל"מ דקנאין פוגעין בו, וכמ"ש בע"ז (לו:), אבל בצינעא לא הוי מה"ת. ואולי י"ל שכיון שלוקחה לעיני הכל ע"מ לבועלה אף על פי שמכניסה בתוך ביתו חשיב כפרהסיא, ומש"ה הוצרך הכתוב להתירה. ע"כ. ולכאו' לפמש"כ להוכיח שדעת הרמב"ם דאיכא כרת גם בצינעא, אף על גב דהוי מדברי קבלה כדברי תורה, דהא בגיטין (נה:) פרכינן וכרת מדבריהם מי איכא. ובע"כ דגמרא גמירי לה ואתא מלאכי ואסמכה אקרא. וכמ"ש כיו"ב במועד קטן (ה) ובסנהדרין (כב:). וא"כ שפיר אצטריך קרא להתיר יפת תאר. ועוד י"ל דיפת תאר שרי רחמנא אפי' אשת איש, כמ"ש בקידושין (כא:). וע' בפני יהושע שם בד"ה אבעיא להו. ע"ש. וע' היטב בתוס' סוטה (לו רע"א). ע"ש. וע' במנחת חינוך (סי' תקלב) שהביא דברי הלח"מ הנ"ל, וכ' עליו, ואף על פי שגם באופן כזה לא שייך לומר קנאים פוגעין בו, מ"מ איסור תורה מיהא איכא. ע"ש. אבל בס' אפי זוטרי (סי' טז סק"ה) כ' שגם באופן כזה קנאים פוגעין בו, וכמעשה שהיה של זמרי בן סלוא שתפסה בבלוריתה והביאה לפני משה וכו', ע"ש. וע"ע בשו"ת אמרי אש (חאה"ע סי' יד) שכ' ג"כ שכל שיושב עמה כבעל ואשה חשיב פרהסיא ועונשו כרת מדברי קבלה. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חאה"ע סי' לז). ובשו"ת בית יצחק (חאה"ע ר"ס כט). ע"ש. וע"ע בשו"ת עמודי אש (סימן ד סוף כלל ז). ובשו"ת בנין ציון ח"א (סי' סד). ובשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סי' יב). ע"ש. סוף דבר הכל נשמע שעונו של האיש הזה גדול מנשוא, ועובר על כל ביאה וביאה איסור כרת. ומה גם שלאחר שמתה אשתו הנכרית הראשונה היתה לו הזדמנות נאותה לחזור בתשובה ולשאת אשה כשרה מבנות ישראל, אולם הוא נתן חלב על כסלו וככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו, והוסיף לקחת לו אשה נכרית, ונשיו הנכריות ילדו לו ילדי זנונים, ומתחנכים חינוך לא - יהודי. (וגם אינו מעלה על דעתו אפי' לגיירם). וזה מראה בעליל עד כמה רחוק האיש הזה מכל רגש לאומי ודתי, אשר עזב מקור מים חיים לחצוב לו בורות נשברים אשר לא יכילו המים. (וע' סוטה ג: קשורה בו ככלב וכו'. וע' בעירובין יט). ואיך יתכן להעלים עין מכל זה ולמנותו כפרנס על הצבור. (וראה בשו"ת אגרות משה כרך ה חאו"ח סי' יא). ועוד שאין ספק שעצם מינוי אדם כזה המחבק חיק נכריה, למשרה רמה כזאת, דהיינו מנהל אדמיניסטרטיבי לכל עניני הקהלה, והשארתו בתפקיד זה, יכולים להשפיע באופן שלילי ביותר על הנוער של הקהלה, ויבאו לזלזל באיסור נישואי נכריות, ובפרט בזמן הזה ובמקומות אלה שלדאבון לבנו גדלה הפרצה של הטמיעה וההתבולות /וההתבוללות/ בגוים, באופן מדהים, ובמקום לעצור את המגפה הזאת העושה שמות בקרב בחורי ישראל, עוד ילכו למנות איש הנשוי נכרית למשרה רמה כזאת, וא"כ מה יעשה אותו הבן ולא יחטא, דילפי אינשי מקלקלתא ולא מתקנתא. (וע"ע בשו"ת שארית ישראל חו"מ סי' ד). לפיכך הנני פונה בקריאה קדושה אל חברי ועד הקהלה במינכן ה' עליהם יחיו, אל נא אחי תרעו, חזרו בכם, ומהרו לתקן את אשר עשיתם, ולהדיח את האיש העושה ביד רמה לחלל קדש ה' אשר אהב, ובעל בת אל נכר, ולמנות במקומו איש ירא ה' הנאמן לעמו ולתורתו. חזקו ונתחזקה לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ומה' תשאו ברכה ובכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו. אמן. [אמר המחבר, לאחר ששלחתי האגרת הנ"ל (בקצרה) לסגן יו"ר ועד הקהלה ר' י' רוזינטאל הנ"ל, השיבני לאמר: באתי בזה להביע רחשי תודתי העמוקה בשם כל קהל שומרי התורה בעירנו על מכתב תשובתו המנומק לשאלתי ההלכתית, ומיד לאחר קבלתו פרסמתי אותו בין כל חברי המועצה של קהלתינו, ובין החברים הדתיים של קהלתינו. דבריו החותכים והבהירים של מעכ"ת בזה עשו רושם עז גם על הנציגים הלא - דתיים של קהלתינו, והשפיעו על האיש המדובר להתפטר מתפקידו, וכה כתב האיש: לנוכח עמדתה השלילית הברורה של הרבנות הראשית בישראל בענין זה, אין לי אלא להסיר מועמדותי מן התפקיד המדובר. ובזה הוסר מעל הפרק מכשול חמור מקהלתינו. איחרתי במקצת תשובתי זו, בכדי להמתין עד לסיומה של הפרשה העגומה הזאת, ועתה שמחתי לבשרו את הבשורה הטובה הזאת. ברגשי כבוד והוקרה עמוקה, יצחק רוזנטאל, סגן יו"ר הקהלה. מינכן].
בכבוד רב עובדיה יוסף
