חולה שיש בו סכנה, ואין לו אלא מצה של טבל, האם יוצא בה ידי חובת אכילת מצה, ויכול
לברך עליה ברכת אכילת מצה, או שמא מאחר ונאמר במסכת פסחים (דף לה ע"א) שלא
יוצאים ידי חובת מצות אכילת מצה אם היא טבל, גם בחולה כך?
כתבו
התוס' בסוכה (דף ל ע"א): ומיהו תימה בפרק כל שעה (פסחים דף לה ע"א)
דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא
אכיל איסורא ונפיק ידי מצה, יעו"ש.
וכתב
המנחת חינוך (מצוה י): ונלע"ד באותם איסורים שכתבנו לעיל דאינו יוצא מטעם
מצוה הבאה בעבירה, כגון שאכל מע"ש וכדומה, אם היה חולה שיש בו סכנה ואכל זה,
יצא ידי חובה מצה, דעכ"פ אינו עבירה אדרבא מצוה איכא... ובזה מיושב קושיית
התוס' דלמה לי גבי טבל קרא תיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולפי מה שכתבתי
נפ"מ אי אכל במקום סכנה, אי לאו קרא היה יוצא באכילתה, אך מחמת גזה"כ
דאינו יוצא אם כן אף בכה"ג לא יצא, ומ"מ צ"ע דבר זה, עכ"ל.
הרי לפנינו דעת המנחת חינוך שחולה האוכל מצת טבל אינו יוצא בה ידי חובה.
וכן
כתב הערוך לנר (על דברי התוס' הנ"ל): לענ"ד אפשר ליישב קושיא זו (של
תוס') דשפיר צריך הש"ס לומר טעם זה דיש נפקותא, דזה פשוט דמי שאחזו בולמוס
ואין כאן היתר, מאכילין אותו טבל כדאמרינן ביומא (דף פג ע"א) וא"כ מי
שאחזו בולמוס בליל פסח והאכילו אותו מצה של טבל משום דלא היה כאן היתר, ואח"כ
מצאו מצה של היתר להך טעמא דמצוה הבאה בעבירה לא היה צריך לחזור ולאכול, דהא בשעת
אכילה היה היתר אצלו, אבל להך טעמא דמי שיש איסורו משום בל תאכל חמץ, צריך לחזור
ולאכול כזית ממצה של היתר, יעו"ש.
וכ"כ
כתב מדנפשיה הגאון ר' יהושע אהרנברג זצ"ל [דבר יהושע ה-כ"ח]:
"נשאלתי מאת הרהגה"צ אבד"ק מונקאץ' שליט"א, במחנה הסגר לא היה
להם בפסח לאכול רק חמץ, אי רשאין לקדש עליו קידוש היום. ופלפלתי עמו בדבר,
והעירותי מהא דקיי"ל דמצה של טבל אין אדם יוצא בה משום שאינו בבל תאכל חמץ,
והתוס' שם הקשו תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. ולכאורה משכח"ל כשאין לו
רק טבל ומסתכן עליה אבל יש לו מצה של טבל דמשום טבל מותר ומשום חמץ אסור. והבאתי
דברי הנוב"י בתשובה כה"ג. וכעת מצאתי בתשובת בשמים ראש להג' ר' שאול
אביו של ר' חיים אריה הלוי אבד"ק קראקא זצ"ל שפלפל שם בענין אי מקדשין
ביין נסך במקום סכנה".
ויש
שהוכיח [מהרי"ט אלגזי נ"ו: מדפי הספר ושו"ת שמחת יו"ט סי'
מ"ב] מתוספות, שמכך שלא תירצו שמדובר בשוגג [שאם אכל בשוגג לא יצא מכח גזירת
הכתוב], שגם באכל איסור בשוגג אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה אבל באונס יצא,
שאינו נחשב איסור.
ובפרי
יצחק כתב וז"ל: "אולם באמת נראה דגם באונס נמי חשיב מצוה הב"ע,
ואני תמה על הגאון מהרי"ט אלגזי דפשיטא ליה דבאונס לא חשיב מצוה הב"ע,
והא ממקום שבא ללמוד דבשוגג הוי מצוה הב"ע, והיינו ממה שהקשו התו' שם
דל"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל תיפוק ליה דהוי מצוה הב"ע ולא תי'
בפשיטות דאיצטריך קרא לאוכל מצה של טבל בשוגג ובע"כ דגם בשוגג הוי מצוה
הב"ע כנ"ל, הא מדבריהם אלו יש ללמוד ג"כ דגם מצוה הב"ע באונס
לא יצא יד"ח, דאל"כ אמאי לא תי' דאיצטריך קרא בכה"ג לאוכל מצה של
טבל באונס וכגון שכפאוהו פרסיים, דגם לכתחילה מותר לאכול דאין לך דבר שעומד בפני
פקו"נ, ומ"מ אינו יוצא יד"ח אכילה מצה מקרא דלא תאכל עליו חמץ.
ובע"כ דכל מצוה שבא בעבירה אפילו ע"י אונס חשיב מצוה הב"ע ולא יצא
יד"ח." הרי שלדעת הפרי יצחק גם האוכל מצה של טבל באונס לא יצא ידי חובתו
משום מצוה הבאה בעבירה. וע"ע בשוקי חמד דמאי פ"ז, ובס' בשולי המנחה על המנ"ח מצוה י' אות
כ"א מה שהביא בזה, ובס' "דבר תורה" עמ' רס"ד והלאה ובס'
עשירית האיפה על המנ"ח עמ' רפ"ח מצויים מקורות רבים.
