The Freedom To Believe

ב"הצעה" לספרו אור ה' מעלה רבי חסדאי קרשקש שלושה טיעונים נגד קביעת הרמב"ם ש'אנכי' מצוות עשה היא: 

א) הטיעון הלוגי: אין לתאר מצווה אלוהית ללא מצוה אלוהי ואי-אפשר לדבר על ציוויי התורה או תורה מצווה ללא מצוה. המצוה קודם אפוא למצוה. אבסורד יהיה למנות "בין שאר 5 המצוות" מצווה להאמין במציאותו של מצוה, שכן עצם קבלת עול מצוות על ידי האדם משמעותה אמונה במצוה. 

ב) הטיעון הפסיכולוגי (או המעשי): אפשר לצוות רק על דברים השייכים לרצון ולבחירה. אי אפשר לצוות על אמונה. 

ג) הטיעון מן המקורות: טיעון זה של רבי חסדאי קרשקש מוכר לנו כבר מביקורתו של הרמב"ן בהשגתו על מצוות עשה א. עיקר הטיעון הוא שפרשנות הרמב"ם סותרת את הגמרא במסכת מכות עליה הוא עצמו מסתמך. הרמב"ם מונה שלוש מצוות הכלולות ב'לא יהיה לך' ועוד אחת ב'אנכי' - סך הכל ארבע מצוות. אם נוסיף את ארבעתן למניין תור"ה (611) נקבל תרט"ו (615 ) מצוות במקום תרי"ג (613). 

 נקודת המוצא להבנת דברי הרמב"ם היא שגם לו ברור שאין לצוות על אמונה. ואמנם כאשר הוא פותח את מפעלו ההלכתי הגדול, משנה תורה, בביאור מצווה זו ונותן לה לבוש הלכתי הוא מחליף את מושג האמונה במושג הידיעה ואת המלה 'להאמין' במלה 'לידע': יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו... ...וידיעת דבר זה – מצוות עשה, שנאמר: אנכי ה' אלוהיך רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א הלכה א; הלכה ו הידיעה – יש בה עניין לפעילות שנות חיים, ומבחינה הגיונית ופסיכולוגית ניתן גם ניתן לצוות עליה. פרטי המצווה לרכישת הידיעה הם הלבוש ההלכתי שנותן הרמב"ם למצוות 'אנכי ה' אלוהיך' בהלכות יסודי התורה. על פי דברים אלה, וכנגד מבקרי הרמב"ם על דבריו במצוות עשה א, מדגיש רבי יצחק אברבנאל: "והנה הרב לא מנה מצוות עשה צורת האמונה ואמיתתה, כי אם ידיעת הדברים ההם ולימודם, המביאים אל קניין האמונות ולכן אמר וזה לשונו: וידיעת דבר זה מצוות עשה וכו'. הנה לא אמר הרב 'ואמונת דבר זה מצות עשה' כי לא תלה המצווה באמונה, כי אם בידיעת הדברים ההם,  שהם מביאים אל האמונה... כי תמיד תלה המצווה בידיעה ובהתלמדות הדברים, לא באמונות...". לדעת אברבנאל, לא היה מקום לתקוף את הרמב"ם בכל הטיעונים הלוגיים והפסיכולוגיים, שכן הללו היו מקובלים עליו מלכתחילה ולא הייתה לו כל כוונה לטעון שניתן לצוות על אמונה. הוא איננו מעריך במיוחד אמונה פשוטה, בוסרית, וסובר שיש לפתח ולהעמיק את האמונה לכדי תודעה עשירה ומורכבת. הדרך להשגה זו עוברת בלימוד וברכישת הידיעה, ועל כך מצווה אותנו התורה בדיבר הראשון של עשרת הדיברות. ידיעת הדברים מביאה אל דרגה או דרגות של אמונה הראויה לשמה לפי שיטת הרמב"ם. אמנם לא ניתן לצוות על אמונה, אך אפשר להשפיע על אמונות ולפתחן. התורה דורשת מן האדם להתפתח ולא להישאר ולהתקיים באמונה פשטנית. משמעותה של האמונה האמורה כאן היא אמת התלויה בידיעה, וזו אינה נקנית אלא בלימוד ועיון. 

את רעיון האמונה התלויה בידיעת האמת ניתן להבין לעומקו מתוך הפרשנות על דברי הקדוש ברוך הוא בתשובתו לחבקוק הנביא (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה". משמעותה של המילה 'באמונתו' - באמיתו, באמת שלו, וכן תרגם יונתן: "וצדיקיא על קושטהון יתקימון". אמת זו היא הידיעה הכוללת, והשגתה היא מצווה בה על האדם לעסוק במשך ימי חייו כולם, כפי שדרשו חז"ל פסוק זה בגמרא (בבלי מכות, כג ע"ב – כד ע"א), באותו מקור עליו מסתמך הרמב"ם ושפרשנותו היוותה סלע מחלוקת עם הרמב"ן ורב חסדאי קרשקש: "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה. בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהילים טו): 'מזמור לדוד: ה' מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק' וגו'. בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב (ישעיהו לג, טו): 'הולך צדקות ודובר מישרים' וגו'. בא מיכה והעמידן על שלוש דכתיב (מיכה ו, ח): 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך' וגו'. בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר: 'וצדיק באמונתו יחיה'". הדרשן התלמודי מסכם מספר ניסיונות שעשו נביאים להציג את תרי"ג מצוות המפורטות בתורת משה בצורה של עקרונות כוללים. פרק טו בתהילים מונה אחת עשרה מצוות קטגוריאליות עליהן נבנה האדם השלם. ישעיהו צמצם את מספרן לשש; מיכה - לשלוש: "כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך", וחבקוק קבע שהאמונה היא המצווה הקטגורית ממנה נובעות ובה כלולות המצוות כולן. זו שוב אינה אמונה בעלמא, אלא אמת, אמונתו של הצדיק, עליה, בניגוד לאמונה הפשוטה, ניתן לצוות משום שהיא ידיעה הנקנית במאמץ עיוני ובלימוד של שנות חיים. "צדיק באמונתו יחיה" יוצא כאן ממשמעותו הסבילה, המקובלת בשימוש בפסוק זה בדרשות המבקשות לשבח את היציבות הבלתי משתנית של הצדיק החי באמונתו בעולם משתנה, מעורער ובלתי יציב, אל משמעות פעילה, מתפתחת ומשתנית בחינת צדיק באמונתו י ח י ה. האמונה, על פי הרמב"ם, היא יסוד עבודת ה', ומתבטאת בשילוב שבין ארבעה מושגי יסוד: אהבה, יראה, ידיעה ועבודה. לא זו בלבד שאין הרמב"ם מתעלם מן העקרונות ומן הנימוקים ההגיוניים והפסיכולוגיים שהנחו את ביקורתו של רבי חסדאי קרשקש עליו, ועיקרה - שאי אפשר לצוות על אמונה; אלא שהוא סבור שאין די בידיעה, שכן זו טובה רק בעולם השכל. לכן דרושים כוחות נפש שיניעו את האדם מן התחומים שאין לשכל שליטה עליהם, וזהו תפקידן של האהבה והיראה. אלו הם כוחות הנפש שבהתפתחותם ישפיעו על התפתחות האמונה וישעבדו את הדמיון לשכל. 

הרמב"ם איננו מחשיב ביותר את האמונה הפשוטה, משום שהיא נובעת בדרך כלל מפחד ואיננה אמונתו של בן חורין: אל יאמר אדם: הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא. ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא – אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה. שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכים אותם לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתם ויעבדו מאהבה. (הלכות תשובה, פרק י הלכה א). התורה לא ציוותה על אמונה מתוך פחד, גם משום שלא ניתן לצוות על סוג זה של אמונה שאין בה כמעט יסוד של בחירה חופשית, ובמידה רבה היא מנטרלת את יכולת הבחירה. את האמונה הפשוטה לא ניתן לקשור לחירות, ובדרך כלל היא חוסמת חירות. אם הרמב"ם אינו דוחה ומבטל אמונה זו כליל, זה רק משום שהיא יכולה לסייע להרחיק את עמי הארץ מן העבירות, וכלפיהם יש ומשתמשים באמונה זו כמכשיר של כפייה: "שמחנכים אותם לעבוד מיראה". אך דעת הרמב"ם עצמו אינה נוחה מכך ש"אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה" והוא מזהיר להגביל את השימוש בפחד כבמכשיר חינוכי כדי שלא ייהפך למחסום להשגת החירות להאמין, החירות לדעת, האמונה התלויה בחירות עליה נצטווינו בדיבר הראשון. במקום הפחד, יראת העונש, יש לפתח את יראת הרוממות והמניע הדומיננטי בעבודת ה' צריך להיות האהבה, שהיא התוצאה של הידיעה המצווה: "עד שתרבה דעתם ויעבדו מאהבה" – מעצמם, מתוך בחירתם החופשית, מתוך חירות. השגת שלמות המעלות, השיא שבו פותח הרמב"ם את ספרו ההלכתי ומסיים בו את ספרו ההגותי, תיתכן רק אגב שילוב והפעלה של כוחות הגוף והנפש כולם בהרמוניה מופלאה של אהבה, יראה, ידיעה ועבודה. הידיעה מביאה אהבה ויראה, והללו מעוררות לידיעה עמוקה יותר, שהשגתה מלווה באהבה ויראה. כל אלה מרוממות את עבודת ה', עד שזו כוללת כל פעולה ופעולה מפעולותיו של אדם, ובכל פעולה מתמצות אהבתו ויראתו בידיעתו, רצוני לומר – כוונתו לשם שמים בלבד. 

בדיבר הראשון קובעת התורה כאמור קשר הכרחי בין אמונה וחירות. היא דוחה את אמונת המשועבדים, את האמונה הפשטנית והאינטואיטיבית כמו גם את האמונות המשעבדות והמקבעות. התורה מצווה על אמונה שניתן להגיע אליה רק מתוך ידיעה הולכת ומתפתחת, מתוך לימוד ועיון תמידי. השגה זו יכולה להיות רק השגתם של בני חורין ולכן תלויה היא בהיותו של אדם בן חורין. אמונה זו עליה מצווה הדיבר הראשון היא אמונה תלוית חירות. ברוב הכתבים התיאולוגיים קושרים את האמונה לבריאה – אמונה בבורא עולם, ואילו כאן - "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר עשיתי שמים וארץ" (ראו פירוש רבי אברהם אבן עזרא המדגיש עניין זה). התורה איננה מסתפקת במשמעויות המוסריות שניתן לתלות באמונה בבורא עולם שהכל כפופים לו, אלא מבקשת לבסס את האמונה כיסוד מוסרי בפני עצמו. הווי אומר: אמונה של אלו היכולים, מתוקף חירותם, לקבל על עצמם את האחריות המוסרית. אולם הזיקה והתלות בין אמונה לחירות אינן מובנות מאליהן ועדיין טעונות הבהרה. מושג האמונה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה אצל היחיד מצד היותו מאמין או בלתי-מאמין, בעוד שמושג החירות מוצג בפסוק בו אנו דנים בהקשר הלאומי-ציבורי: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". קודם משועבדים הייתם במצרים ועתה הוצאתיך מבית עבדים, וכבני חורין אתם מסוגלים לאמונה, כדברי המדרש (שמות רבה כ"ט): "א"ר טוביה ב"ר יצחק: אנכי ה' אלוהיך שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים - שתקבל אלוהותי עליך". אך התורה איננה מנסחת את החירות משעבוד מצרים כעניין לאומי-ציבורי, בלשון רבים, אלא כשינוי במעמדו של היחיד אליו פונה הפסוק: "אלוהיך"; "הוצאתיך". כלומר נכון שהסיפור הוא שכולם יצאו מארץ מצרים מבית עבדים, אך הדגש הוא על כך שאתה, כפרט, נגאלת מן השעבוד ולכן הנך מסוגל לאמונה שהיא מסוגלות אישית של כל פרט ופרט בפני עצמו. 

כבר נאמר לעיל שאפשר להוציא את העם מן השעבוד אבל לא את השעבוד מן העם. העובדה שהעם כולו איננו משועבד על ידי עם זר איננה מבטיחה חירות אוטומטית, שכן העם עלול להיות משועבד לממשלתו שלו. השחרור משעבודו של שליט זר הוא רק צעד אחד בדרך הארוכה (התמידית, הבלתי-נגמרת) לחירות. עדיין יש להבטיח שהשלטון העצמי יאפשר את החופש שדורשת האמונה. המדרש מבאר עניין זה:  תמן כתיב (קהלת י, טז) 'אשריך ארץ שמלכך בן חורים'. אימתי הארץ ב'אשרי'? בזמן שמלכה עוסק בתורה שנאמר (שמות לב, טז): 'והלוחות מעשה אלוהים המה וגו' [והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות] – אל תקרי חרות אלא חירות – שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד. במדבר רבה י התנאי לאושרה של הארץ, לאושרו של העם ולחירותו איננו רק שחרורה מעול זרים אלא שמלכה (או שליטיה – שכן המלך מסמל את הממשלות בצורות השלטון המוכרות לנו מניסיוננו) יהיה בעצמו בן חורין. משמעותה של חירות השליט אינה נמדדת רק בשחרורו מתלות בשליט חזק ממנו או ביכולתו להטיל את חיתתו על אזרחיו ולהוציא אל הפועל את ריבונותו במגרו את אויביו. מבחן החירות האישית של השליט לפי הרעיון המובא במדרש איננו אלא בכך שהוא עצמו "עוסק בתורה". הוא איננו מחזיק מעצמו "יודע כל" והוא מכיר בחשיבות העצומה של הלמידה התמידית. לא זו בלבד אלא שאינו עושה זאת במסתרים, וידוע לכל שהמלך מקדיש בקביעות זמן ללמוד. כך נוצרת שותפות אפשרית בין השלטון והאזרחים על בסיס ערך עליון על הכל: ערך החירות-לדעת, שעליו מושתתת ומתוכו נבנית האמונה בה'. 

במובן אחר, היות המלך עוסק בתורה מדגיש את האינדיבידואליות שלו, ככל אדם שעוסק בעיון ובלימוד. דווקא האינדיבידואליות איננה גורם מפצל והיא הופכת כאן למכנה משותף למלך ולציבור כולו: העיון, הלימוד, הידיעה, השגת האמיתות היא הדבר המשותף לכולם אך ההישג הוא הישגו של הפרט ובו מתבטאת חירותו: ...שנאמר (שמות ל"ב): 'והלוחות מעשה אלוהים המה וגו' [והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות] – אל תקרי חרות אלא חירות – שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו. אבות דרבי נתן נוסח א פרק ב. הפנייה של הקדוש ברוך הוא אל האדם ב"אנכי" בגוף ראשון יחיד היא אפוא הצעת הזדמנות לפרט להיות בן חורין לעצמו. מה משמעותה של אמונה המיוסדת על ידיעה, על תלמוד תורה, על חירות? העיון והלימוד, השגת הידיעה, נעשים מתוך פתיחות להבין, לחדש; פתיחות לידיעות חדשות. מתוך ביקורתיות הנובעת מן הנאמנות לבירור האמת, מתוך תשוקה לקנות דעת חכמה, להגיע להשגה השכלית הגבוהה. פתיחות, ביקורתיות ותשוקה – כל אלו הן פועל יוצא של החירות המאפשרת את האמונה שהיא ידיעה. אך גם החירות תלוית אמונה היא. בו זמנית להיות האמונה תלויה בחירות, תלויה אף החירות בקיום מצוות הידיעה (היא מצוות האמונה) ש"אין לך בן-חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב; במדבר רבה י). הידיעה ממלאת את החופש בתוכן וללא השגתה נותר האדם משועבד גם ללא משעבד חיצוני הכופה עליו את רצונו. בהעדר הידיעה, בחיים ריקים מעיון ובירור תמידי, בהימנעות מהשגת האמיתות הממלאים את חייו בתוכן, הופך האדם להיות המשעבד של עצמו. הידיעה המביאה את האדם לעמוד על אמיתת מציאותו של הקדוש ברוך הוא מאפשרת לו לחיות חיים מוסריים כפועל יוצא מאמונתו. העדר הידיעה הוא העדר משמעותה של החירות שהיא האחריות המוסרית, הביטוי היישומי, המעשי של היות האדם בן חורין לעצמו. העדר הידיעה הוא העדר פתיחות, העדר ביקורתיות והעדר תשוקה להוסיף ולקנות דעת חכמה, וכל אלה הם אובדן החופש. הידיעה השכלית מבטאת את ה'אדם' שבאדם ורק היא יכולה לשחררו מכבלי השעבוד. "וידיעת דבר זה – מצוות עשה שנאמר: "אנכי ה' אלוהיך [אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים]". ידיעה שהיא אמונה תלוית חירות ואמונה המקיימת את החירות. 

נפתלי רוטנברג, אמונה וחירות, בתוך: אביעד הכהן, צבי א' טל, עורכים, ספרא וסיפא ספר היובל לרב מרדכי פירון, ירושלים תשע"ד: הוצאת מרכז ספיר.