בין קבלת שבת לתפילת ערבית במניין השכונתי ברחוב שלנו, דיבר שכננו, הגרח"י שולמן שליט"א, ראש כולל סלבודקא, על ימי הספירה.
הוא עמד על המילים "שלא נהגו כבוד זה בזה" ונתן הסבר מאד מענין כיצד נוצר מצב בו בישיבתו של רבי עקיבא שהיתה גדולה כמו כל הישיבות הגדולות יחד, הגיעו למצב שכזה.
"לא נהגו כבוד זה בזה" הכוונה לכבוד התורה" אמר הגרח"י שולמן, וכאן נתן הסבר מאד מקורי ומעניין שגרם לי לכתוב את המאמר הזה.
"כאשר אדם מסיים מסכת כולם מעריכים אותו, ומהללים ומשבחים אותו. אך במקום שכולם סיימו ש"ס ומישהו מסיים מסכת, אז אולי כולם משתתפים בסיום, אך בתוך הלב ייתכן וההערכה תהיה פחותה, מאחר והם כבר סיימו את כל הש"ס.
דוגמא נוספת מכיוון אחר: אם מישהו יבוא ויאמר על פלוני ש"הוא שומר שבת בצורה מלאה בלי פשרות", כולם יסתכלו עליו במבט מוזר וכי מה הרבותא בכך? כולם שומרים שבת בצורה מלאה ובלי פשרות.
אך אם נבוא למקום נידח במקסיקו, לקהילה שרובם אינם שומרי שבת ויאמרו לנו "יש כמה רחובות מכאן יהודי שמקפיד לשמור שבת בצורה מלאה בלי פשרות" אנחנו נעריך אותו ואף נרצה לקבל ממנו ברכה.
2.
"מה אנו לומדים מכך"? הוסיף הגרח"י שולמן לומר "שהערכת הזולת עשויה להיות מושפעת מהאופן שאנו תופשים את עצמנו. ואם אנחנו נמצאים בדרגה גבוהה, אנו עלולים לשפוט את הזולת שנמצא בדרגה יותר נמוכה.
אנחנו לא יודעים להעריך אותו, כי אנחנו לא מודעים כמה אנשים בעולם חיים אחרת, וגם אם מודעים, לא מעלים על דעתנו להעמיד אותו בדרגתו הגבוהה מול אחרים, אלה בדרגתו הנמוכה מול עצמנו.
הוא סיפר על מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל, שהיה עסוק בזמן השואה בעסקנות להצלת יהודים, ויום אחד שמעה אותו אשתו נאנח ואומר לעצמו: "אני עוד אצא עם הארץ". והיא מיהרה לומר לו: "מהמקום שאתה נמצא אתה תצטרך לעבוד הרבה כדי להיות עם הארץ".
הסיפור הזה ממחיש את התזה שנאמרה לעיל: מרן הגר"ח שמואלביץ הסתכל על הדרגות שהוא רצה להגיע ואילו רעייתו ידעה להפנות אותו אל הדרגות שכבר הגיע אליהם.
בדרך זו ניתן להבין את המושג "שלא נהגו כבוד זה בזה" דווקא משום שכולם ידעו את כל התורה כולה והיו גאוני הגאונים, הם התקשו להתפעל ולחלוק כבוד למי שנמצא בדרגתם, מכיוון שזה נראה בעיניהם מובן מאליו וקל וחומר למי שנמצא מעט פחות מדרגתם.
3.
את הרעיון שהשמיע הגרח"י שולמן, הייתי רוצה להרחיב, לא רק לכבוד בין תלמיד חכמים, אלא בין אדם לחברו בין איש לאשתו, בין הורים לילדים.
למעשה, הרעיון הזה משתלב היטב עם האמרה "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב ו'). הדרישה מהורים היא לשפוט את הילד שלהם על פי האישיות שלו ולא על פי האישיות שלהם. כי ציפיות מוגזמות מובילות לאכזבות גדולות ואכזבות מובילות ליאוש הדדי – הן של ההורה והן של הילד ואילו הבנה של נפש הילד והורדת הנגיעות של ההורה ("מה יגידו, מה עם השאיפות שלי") היא תנאי הכרחי למנוע פגיעה בהתפתחותו הרגשית של הילד ולקידומו בכל התחומים.
אגב, אין בדברים אלה בכדי למנוע ציפיה ודרישה מילד. דרישה היא מחמאה וויתור הוא עלבון. אך השאלה מאיזה מקום מגיעים. אם מגיעים מ"למעלה" ומשדרים לילד כמה הוא קטן, זה לא יעשה אותו גדול -זה ישאיר אותו קטן, אך אם באים אליו לגובה העיניים ותומכים בו להתקדם במילים טובות ובהרעפת ביטחון ואמון -זו הדרך היחידה לקדמו, ומשלב מסוים הוא עשוי להפתיע אותנו ולהגיע למקומות שלא ציפינו.
4.
אך הייתי רוצה להרחיב את היריעה.
כבר כתבתי בעבר על המתנה הגדולה ביותר שקבלתי אני (כמו אחיי ואחיותיי) מהורי והיא הנחלת התחושה שלא מגיע לנו כלום, ואסירות תודה תמידית על מה שנפל בחלקנו.
בעולם של פעם (עד לפני עשרים שנה), בני אדם התחנכו לקחת אחריות למען החברה שהם חיים בה, הקהילה, המשפחה, ההורים, הזקנים, הילדים והאידיאלים.
העולם של היום מקדש את האינדוודואליות. את הקידום האישי. אם פעם אנשים הקריבו עצמם למען המשפחה, כיום יש אג'נדה חזקה וברורה "שאם לא מסתדר לא צריך לסבול". גם אם הכותרת הזו נכונה, הרי שהמושג "לסבול" הפך למותאם לכל מצב.
אם פעם סבל היה סבל, היום כבר אי נוחות או אי התאמה הופך ל"סבל".
למעשה כיום, יש יותר ויותר ציבורים, שמורגלים מילדותם, ולמעשה מתחנכים שאינם צריכים להגיע ל"סבל" כדי לפרק משפחה. מספיק "אני לא מגשים את עצמי" או "מרגיש לי נכון אחרת" (מותר לכם לדמיין את המנגינה המתפנקת...)
האינדוודואליות הזו, עשויה להביא לאנוכיות ואף להפרעה נרקיסיסטית.
נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא שמגדיר את האהבה העצמית הטבעית באדם. תחושה או "ידיעה" טבעית של אדם כי הוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, מביאה לכך שהוא יראה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.
ברם, כאשר האדם מתרגל לחשוב *רק על עצמו* ולראות רק את צרכיו הוא עשוי להפוך לחסר אמפתיה כלפי אחרים ולפתח הפרעה נרקיסיסטית שפוגעת בסביבתו, אך בסופו של דבר -בעצמו.
5.
האינדוודואליות הזו, היא הסיבה המרכזית לכך שכמות הבעיות הרגשיות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות עולה בעשרות אלפי אחוזים בעשרות השנים האחרונות. ככל שהאדם מתחנך שלא נברא העולם אלא בשבילו, כך גדל הסיכוי שהוא ימצא עצמו ממורמר ופגוע ונחיתי ומקופח.
אם אנו רוצים למנוע את הסבל הזה מילדינו, שלא לדבר על רצוננו לראותם מחונכים לנהוג בדרך ארץ ובכבוד כלפי סביבתם הקרובה והרחוקה, עלינו להרגיל אותם כבר מימי ילדותם *לראות את האחר*
הערכת הזולת אינה צריכה לבוא כטובה או כמעשה חסד, אלא באופן האמיתי, הטבעי. לדעת להעריך את הזולת, להיות קשוב לצרכיו, לתת, להעניק, להבין, לפרגן, להכיל ולסלוח.
ומדוע לא כמעשה חסד?
מפני שההסתכלות הזו, של ראיית האחר ושל הערכת הזולת אינה חסד עם הזולת, כי עם חסד עם עצמך. כי ככל שאדם מעריך את זולתו, הוא מבין את העולם נכון. הוא מבין שהעולם לא נברא רק בשבילו אלא בשביל כל הברואים. הוא מבין שעליו להתחלק עם הזולת. הוא מבין שלא רק הוא ראוי להערכה, ולא רק לו מגיע חפצים ומחמאות ותשומת לב אלא גם לכל מי שנמצא סביבו.
מעבר לזה שהוא נעשה "מענטש", הוא גם נעשה אדם יותר רגוע, מפני שברגע שאתה רואה את האחר אתה פחות שקוע בעצמך, וברגע שאתה מבין שאתה חלק מעולם ולא מישהו שהכל מגיע רק לו, אתה רגוע יותר לגבי דברים שיש לאחרים ואתה רגוע יותר בקשר לדברים שאין לך.
6.
לחינוך כזה יש יתרון ניכר לעין (כלומר, הוא לא רק ערכי ומוסרי אלא גם מעשי).
פסיכולוג אמריקני ידוע, ערך לפני כמה עשרות שנים מחקר שנועד לבחון את יסודות
המנהיגות אצל בני האדם.
הוא בחן את דפוסי ההתנהגות של ילדים בני 7 בכיתה ובהפסקות התלווה אליהם לטיולים והיה עד גם למריבותיהם ולמעשי הקונדס שלהם. המחקר הזה הניב מסקנות רבות, אך המעניינת ביותר היא המסקנה החד משמעית, שהילדים שהתייחסו והתחשבו בחבריהם החלשים יותר - הפכו לאנשים מצליחנים והשאירו את כל השאר מאחור.
למשל, ילד בשם רוג'ר שערך תחרות ריצה עם בני כתתו. לפתע מעד ונפל החבר שלו ויליאם. רוג'ר הפסיק את ריצתו ניגש לויליאם, עזר לו לקום, ובעודו מנחם אותו על כאביו, שם את ידו על ברכיו הוא, והעווה את פניו בכאב, כביכול גם הוא חש באותם כאבים. רוג'ר סומן על ידי הפסיכולוג כילד בעל פוטנציאל בלתי רגיל להתחבב על בני אדם ולתת להם תחושה כי הוא חש את כאבם. 25 שנה לאחר מכן היה רוג'ר למנכ"ל חברת היי טק מהמובילות בעולם.
7.
ימי הספירה באים לחזק השקעה בחינוך עצמנו ובחינוך ילדינו לראות את האחר, להרגיש את הזולת, להתחשב להכיל, לפרגן, להעניק ובעיקר לכבד.
כל מה שכתבתי, מגולם במילים הנפלאות של רבי אלימלך מליזענסק:
*"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה..."*
חיים ולדר
