חיים ולדר
בעקבות האסונות האחרונים, אני חש באווירה של דכדוך הפוקדת חלקים גדולים מציבור שומרי התורה והמצוות. כל אסון מוביל לצער וכאב, אך אסון שחורג מיכולת הקליטה האנושית, שנמצא בנחלתך, שאתה מכיר חלק מהנפגעים, עשוי להביא למעין חולשה ציבורית (ופרטית), ולא פחות חמור, עשוי לגרום לטרוניות וספיקות.
העובדה ששני האסונות האחרונים התרחשו באירועים שנועדו לחיזוק באמונה ובתפילה, גרמה בוודאי לרבים לחוש את תחושות אחי יוסף "וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ". (בראשית כ"ח מ"ב)
חשבתי רבות אם לעסוק בנושא השמור לרבנים גדולים ואנשי מחשבה, אך לבסוף החלטתי לבוא דווקא מהמקום של האדם הפשוט המתבונן מהמקום הנמוך שלו וכואב, ומצטער, ודעתו נחלשת עד דכדוכה של נפש.
והתשובה הציבורית – הגיעה אלי דווקא מהמקום הפרטי – האישי. לא פשוט לי להביע את הדברים אך מכיוון שאני בטוח שהם יביאו לחיזוק ציבורי נצרך, התחזקתי ורשמתי את הדברים.
2.
לפני שנתיים איבדתי את בני בכורי מאיר צבי ז"ל.
אין דרך להסביר את עומק הכאב והשבר של ילדים שמאבדים אב, אישה שמאבדת בעל הורים שקוברים בן ואחים שמאבדים אח.
אם מתבוננים באסון עצמו, נראה שאין דרך לצאת ממנו. כאב האבדן הוא כאב בלי רחמים, כי אין בו שום הקלות ושום נחמות. מי שהיה חלק ממך, שנפשו היתה קשורה בנפשך איננו עוד.
האסון במירון, החזיר לי את האבדן הפרטי שלי עשרת מונים משום שידעתי מה מחכה להורי הנערים הצעירים שקפדו את חייהם, לאחיהם ולחבריהם, ומה קורה למשפחות המבוגרים שנמחצו למוות, האישה, הילדים החברים.
נפגשתי עם כמה מתלמידיו של המחנך הרב אליעזר גפנר זצ"ל. ילדים רכים שיום לפני כן עשו "הדלקה" בחצר הת"ת עם הרבה האהוב שהצית נייר טישו ורקד איתם, וכעת צריכים להפנים שלא יראו אותו לעולם.
ושבועיים לאחר מכן, באסון קרלין לראות את פניו של בחור החמד מאיר גלויברמן, שירד מהפרנצ'ס באומרו "זה מסוכן כאן" וכמה דקות לאחר מכן כשרגליו היצבו על קרקע "בטוחה" נפלו עליו 200 איש.
אני נכנס למחשבות של בני משפחתו ושל חבריו ומרגיש את כל הסבל. וזהו סבל כבד מאד.
3.
והשבוע, ביום ד', הלכתי עם בתי טובי שתחי', לבית הקברות "סגולה" להזמין את צביקי ז"ל, לחתונתה שהתקיימה אמש.
שמנו את ההזמנה על קברו, הדלקנו נר, והתפללנו עלינו ועל כל עם ישראל.
היא האריכה בתפילתה ולי היה הרבה זמן לחשוב.
ואז ראיתי את המחזה הבלתי נתפש: הזמנת חתונה (שהיא הדבר הכי משמח שנמצא בספר השמחות) על מצבה (שהיא הדבר הכי עצוב שנמצא בספר העצבונות), ולאט לאט התחלתי לקבל תובנה חשובה, אמנם מאד פשוטה, אך אין דרך להפריז בחשיבותה.
צילמתי את המחזה הסוריאליסטי הזה, אך יותר מכך, התחלתי לפתח את התובנה הזו, לא רק לאסון הפרטי שלי אלא לאסונות של עם ישראל כולו, ולהסתכלות נכונה על אסונות וכאב ואבדן.
4.
ובדרך חזור פתחתי את פי ולא הפסקתי לדבר עד שחזרנו הביתה.
"לפני 32 שנה התקיימה חתונה באולמי "קונטיננטל" בבני ברק" סיפרתי לה "כיום עושים שם רק בר מצוות ושבע ברכות. היו שם חתן בן עשרים וחצי וכלה בת שמונה עשר וחצי, ללא עבר ולכאורה ללא עתיד. לאף אחד מהצדדים לא היה כסף לרכישת דירה, ולחתן לקח הרבה זמן עד שמצא כולל.
שלושים ושתיים שנה אחרי, הנה אנו כאן, עם שבעה ילדים ועשרה נכדים, והנה את הבת החמישית נישאת לנו.
*"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות"*
כמה טוב שפך עלינו הקב"ה וכמה שהודנו לו בכל השנים, עדיין לא הודינו מספיק על הטובות והחסדים והניסים שעשה לנו.
האם זה מבטל את הצער הנושא על אבדנו של צביקי? ברור שלא. האם זה מספר את סיפור חיינו אחרת לגמרי – ברור שכן.
אני חושב שאם כל אחד יעשה את החשבון הזה על חייו – הוא יגיע לאותה מסקנה. שכמות הטוב בחייו עולה עשרת מונים ויותר מכמות הרע.
אגב, יש מעטים. ממש מעטים. שהחשבון אצלם שונה. ששום דבר לא הולך. "צי גייט נישט". הם בפירוש מוכי גורל וזו זכות לציבור לסייע להם ולשאת אותם על כפיים שכן במובן מסוים הם "קרבנות ציבור". מי שתומך ומסייע לאנשים אלה יש עליו שמירה מיוחדת.
5.
העולם אומר "לא עושים את החשבונות של הקב"ה",
כעת בחנו את עצמכם. האם מצאתם עצמכם אומרים זאת בשעת שמחה? או בשעה שהרווחתם משהו, או כשהופתעתם לטובה?
משום מה תמיד אומרים את זה בשעת צער, כסוג של השלמה. "אנחנו לא מבינים, לכן לא נעשה חשבון".
שימו לב שבחיים אנחנו אומרים את המשפט הזה כשאנחנו מרגישים שאנחנו נתנו יותר מהזולת "לדעתי היו לי יותר הוצאות אבל אני לא מתחשבן איתך" .
האם פעם אמרנו את זה ההפך? "אני רואה שאתה שילמת כפול ממני אבל אני לא מתחשבן" – ברור שלא. מי שצריך להתחשבן זה הנותן לא המקבל.
וראו זה פלא: מול הקב"ה אנחנו מרשים לעצמנו את המשפט הזה. והסיבה לכך פשוטה: אם היינו עושים חשבון של מה שקיבלנו, לא היינו מעלים על דעתנו לומר את המשפט הזה.
6.
אם אין עוני אין עושר אם אין עצב אין שמחה אם אין קושי אין רווחה אם אין מלחמה – אין שלום. אם אין רע -אין טוב. ואם לא היה מוות לא היו חיים.
נכון שאסור לנו לעשות חשבונות שמים, *אך מותר ואף רצוי לעשות את החשבונות של עצמנו*. את כמות הטוב שיש לנו מול הצרות, את השמחות מול הכאב, את היש מול האין ואת הצחוק מול הדמע.
וכנעשה את החשבון הזה – גם אם נעשה אותו בצורה קרה לחלוטין נגלה את הטוב שקיבלנו, ואם נעשה זאת בכוונת מכוון – לחפש את הטוב -על אחת כמה וכמה שנמצא אותו.
העניין הזה של "לחפש את הטוב" שווה מאמר בפני עצמו. כי בסופו של דבר הסיפור שאנו מספרים לעצמנו – הוא סיפור חיינו. ואם המשפט הזה נשמע מופרך למישהו אני מציע לו לבדוק כמה אחוזי דיכאון יש בקרב אנשים "שיש להם הכל", והוא יבין שהמשפט הזה הוא אמת לאמיתה.
אך גם אם אינך יודע לספר לעצמך סיפור טוב, עשה זאת בלי סיפור. פשוט קח את חייך והעמד אותם על משקל. זה תמיד יהיה לטובת הקב"ה.
7.
והדברים נכונים עוד מיותר ברמה הציבורית.
שמונים שנה של טוב עברו עלינו בס"ד. (מאז השואה האיומה). ציבור יראי השם גדל בצורה שלא ניתנת לשיעור. עולם התורה והחסידות משגשג באופן חסר תקדים. כמות מסיימי הש"ס הוא כזה שלא היה מעולם. והכל מתוך הרחבת הדעת בלי רדיפות, דורי דורות ישרים מבורכים בבנין עדי עד.
האסון במירון בא לספר לנו משהו שלא שמנו לב אליו, כפי שאין אדם יכולי להבחין בקצב גדילת שערותיו: *גדלנו*
אם לפני עשור היו במירון מאה אלף. כעת 300 אלף. זה כמובן לא הסבר ולא תירוץ לאסון, אבל זו תובנה קטנה שצריכה לגרום לנו גם להיערך אחרת כציבור ענק, אך גם להבין את הטוב שבכל הרע הזה.
האם זה מבטל את הצער הנושא על האסונות הנוראים שפקדו אותנו? ברור שלא. האם זה מספר את סיפורה של היהדות החרדית אחרת לגמרי – ברור שכן.
את הדברים הללו רשמתי ביום ד' בלילה, בלחץ גדול אך מתוך תחושת שליחות דחופה של "נחמו עמי" ביטול הייאוש וחיזוק האמונה.
ויהיו הדברים לע"נ בני מאיר צבי ולדר, שיפעל מלמעלה לטובת משפחתו ועם ישראל כולו.
