הבעיה הגדולה של הפילוסופיה של הביולוגיה היא התמדת קיומה של מערכת זו לאחר התהוותה, לא רק בתקופת חייו של אורגניזם מסוים אלא במשך קיומם של החיים בכלל. גם לאחר שהכרנו שעובדת יציבותו של מצב "לא מסתבר״ זה אינה מותרת מבחינה פורמאלית וכמותית את העיקרון התרמודינאמי השני (שהרי במערכת ״האורגניזם פלוס סביבתו״, העיקרון מתקיים), עדיין אנו עומדים לפני חידת ההתמדה של הכוונת מפל הנגאנטרופיה [הפחתת האנטרופיה] מן הסביבה אל האורגניזם כתנאי הכרחי להחזקתו במצבו ״המאורגן״ (״המסודר״ בתכלית) נגד לחץ הנטייה הטבעית ל״אי-סדר״. ואם מכירים אנו היום את מנגנוני הרגולאציות הפיסיולוגיות (העצביות,ההורמונאליות, האנזימאטיוה וכו') המייצבים את ״הסביבה הפנימית״ של החיים, וכן את המנגנונים הגנטיים שממשיכים אותה מדור לדור, מייד צצה ועולה השאלה של ייצובם של מנגנונים אלה עצמם נגד אותו לחץ – ואין לדבר סוף, וזאת בנוסף על הפארדוקס שהאורגניזם, שתפקודו התקין מותנה ביציבותה של סביבתו הפנימית, הוא המפתח מקרבו את המנגנונים לשמירת יציבות זו.