שורש הסכסוך במזרח התיכון

פרופסור מרדכי קידר 

מקור ראשון 

מבצע "שומר החומות" היה עוד חוליה בשרשרת ארוכה של פעולות נגד ישראל, שהחלה כבר בשנת 1834, יותר ממאה שנים לפני שהוקמה מדינת ישראל, בטבח ביהודי צפת. בהמשך נטבחו יהודים בפרעות 1920, 1921, 1929, 1936-9, וביניהן. חמשת צבאות מדינות ערב (מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק) שפלשו למדינת ישראל יום אחרי שהכריזה על עצמאותה באמצע מאי 1948 לא התכוונו להקים מדינה פלסטינית אלא לקרוע את ישראל לגזרים, לספח חלקים ממנה ולהשמיד את 600 אלף היהודים שחיו בה. מלחמות 1956 ו-1967 נועדו "לשחרר את פלסטין" של 1948, לא את "הכיבוש" של 1967. אחרי שמדינות ערב נכשלו גם במלחמות שבאו בהמשך – מלחמת ההתשה (1969-70), מלחמת יום הכיפורים (1973), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשנייה (2006) – הבינו חלק ממדינות ערב שישראל חזקה מידי ולכן חתמו איתה שלום קר, בלי נורמליזציה ובלי חילופי תיירות, מדע, אמנות, וכלכלה (למעט אנרגיה), ובלי להכיר בה כמדינה יהודית שיש לה זכות קיום מלכתחילה. אפילו נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק, ששמר על הסכם השלום שירש מקודמו, אנור סאדאת, אמר למצלמה: "אלף שנים יעברו ואני לא אכיר בישראל כמדינה יהודית". עד היום, בכל האימונים והתרגילים של צבאות מצרים וירדן, אויב הייחוס הוא ישראל.

למדינת ישראל כמדינת היהודים אין שום זכות קיום בעיני האסלאם ללא קשר עם גודלה, ועצם קיומה מהווה אתגר תיאולוגי למאמינים בהיות האסלאם "הדת (היחידה) בעיני אללה". לכן ג'יהאד חייב להתקיים נגד ישראל עד להשמדתה

עם זאת, כבר ההיסטוריה האסלאמית הקדומה מספרת על מוחמד, מייסד האסלאם, שיחד עם צבאו טבח בשלושה שבטי יהודים שחיו בחיג'אז, בני קורייזה, בני נד'יר ובני קינוקאע. בני נד'יר חיו בנווה מדבר ששמו ח'יבר, ועד היום הטבח מוזכר בסיסמה המושמעת נגד ישראל והיהודים: "ח'יבר ח'יבר יא יהוד, ג'יש מחמד סיעוד" – "ח'יבר ח'יבר הו יהודים, צבא מחמד שוב ישוב".

הסכסוך בין ישראל ושכניה הקרובים והרחוקים הוא רב שכבתי: בבסיסו נמצא המרכיב הדתי, אסלאם מול יהדות, ועליו נבנו לאורך השנים רבדים נוספים כגון לאומיות, טריטוריה, כלכלה, דין בינלאומי, אינטרסים ופוליטיקה. הבסיס הדתי של הסכסוך נמצא בדרך כלל בשולי השיח הציבורי בישראל ובמערב מכיוון שמדובר בחברות מודרניסטיות, ליברליות, אתאיסטיות ו/או חילוניות, המסרבות בדרך כלל ליחס חשיבות לדת וחשות שלא בנוח להתעסק עם עניינים הקשורים בדת בכלל ובאסלאם בפרט. אירופה שכחה מתי נלחמו בה מלחמות דת, ומוסלמים וחבריהם מדביקים לכל מי שמדבר על האסלאם באופן שאינו מוצא חן בעיניהם את התואר "אסלאמופוב". במקרים קיצוניים, התגובה נגדו היא אלימה ולאחרונה ראינו מקרה של עריפת ראשו של מורה בצרפת על שהעז להציג בכיתה קריקטורה של מוחמד.

בסיס הבעיה האסטרטגית של ישראל מול שכניה היא העובדה שהמוטיבציה שלהם – כפרטים, כחברות וכמדינות – להילחם בה נובעת בראש ובראשונה מהמרכיב הדתי אסלאמי שהוא המאפיין החזק ביותר של תרבות המזרח התיכון מאז שחר האסלאם לפני 1,400 שנים ושתמונת העולם שלו מחלקת את העולם לשני חלקים: "דאר אל-אסלאם" – "בית האסלאם" – הארצות שבהן האסלאם שולט, ומנגד "דאר אל-חרב" – "בית המלחמה" – הארצות שעליהן להצטרף לאסלאם בדרכי שלום, ואם יסרבו אז באמצעות הג'יהאד, מלחמת הקודש. מצוות הג'יהאד היא חובה אולטימטיבית, מוחלטת, נצחית וטוטאלית, שכן האל בכבודו ובעצמו מכתיב אותה לבני האדם ולכן היא איננה נושא למשא ומתן, לוויתורים או להנחות. קיים ויכוח בין פוסקי האסלאם האם הג'יהאד הוא "פרץ' עין" – חובה אישית המוטלת על כל מוסלמי בכל זמן ובכל מקום, או היא "פרץ' כיפאיה" – חובה ציבורית המוטלת על עולם האסלאם בכללותו, ואם מתקיים ג'יהאד בעיראק נגד הכוח האמריקני, למשל, אז כל שאר המוסלמים האחרים פטורים מלקיים ג'יהאד בארצותיהם.חברי דאעש בעיראק, 2014. צילום: AFP

בישראל, כמו בשאר החברות המערביות, יש נטייה להתעלם מהעובדה שבטקסטים האסלאמיים הקנוניים – מהקוראן, החדית' (המסורת שבעל פה), הביוגרפיה של מוחמד ודרשות אימאמים במסגדים בימינו אלה – היהודים הם "בני קופים וחזירים" (קוראן 5:60), הם "רוצחי נביאים" (2:91), אויבי המוסלמים (5:82), זעמו של אללה רובץ עליהם (פרשנות של 1:7) ועוד כהנה וכהנה כינויי גנאי. הדת היהודית היא "דין באטל" ("דת בטלה") כי האסלאם החליף אותה (וגם את הנצרות), יהודים אינם עם אלא קהילות נפרדות השייכות לעמים שבהם חיו במשך מאות שנים ויותר ולכן אין שום היגיון לקיומה של מדינה יהודית.

הסכסוך בין ישראל ושכניה הקרובים והרחוקים הוא רב שכבתי: בבסיסו נמצא המרכיב הדתי, אסלאם מול יהדות, ועליו נבנו לאורך השנים רבדים נוספים כגון לאומיות, טריטוריה, כלכלה, דין בינלאומי, אינטרסים ופוליטיקה

על פי התפיסה המוסלמית, היהודים (וגם הנוצרים) חייבים לחיות תחת שלטון האסלאם כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה") במסכנות ("מסכנה") כעונש על אי אמונתם בהיותו של מוחמד נביא האל. על פי התפיסה הדתית האסלאמית, ליהודים אין זכות למדינה, לצבא, למשטרה, לריבונות או לטריטוריה, ובוודאי שאסור להם לשלוט על מוסלמים או לפגוע בהם. לכן למדינת ישראל כמדינת היהודים אין שום זכות קיום בעיני האסלאם ללא קשר עם גודלה, ועצם קיומה מהווה אתגר תיאולוגי למאמינים בהיות האסלאם "הדת (היחידה) בעיני אללה" (קוראן 3:20). לכן ג'יהאד חייב להתקיים נגד ישראל עד להשמדתה.

אלא שבחיים יש מצבים שבהם האויב המאיים על המוסלמים חזק ומסוכן מידיי, והאסלאם אינו מצפה ממאמיניו שיתאבדו בקרב שאין להם סיכוי לנצח בו. על פי התקדים שהציב מוחמד, "שלום חודיבייה" משנת 628, מותר למוסלמים לחתום על הסכם שלום זמני, כלומר הפסקת אש ("הודנה") כדי להעניק ללוחמי הג'יהאד מנוחה להצטיידות, להתחמשות ולאימונים, כדי להתחזק ולהמשיך את הג'יהאד בשעת הכושר, כשהם במצב טוב יותר ועם סיכוי גדול יותר לנצח בו. שליט מצרים, מוחמד אנור אל-סאדאת, נרצח בידי האסלאמיסטים בארצו בגלל שחתם (1979) הסכם שלום עם ישראל מבלי להגביל את משכו בנוסח ההסכם למרות שהוא קיבל רשות מאל-אזהר לעשות עם ישראל שלום זמני בלבד. מלך ירדן, חוסיין, דיכא ורדף את האסלאמיסטים בארצו אחרי שחתם עם ישראל על הסכם שלום (1994) ללא הגבלת זמן, כדי שהם שלא יעשו לו את מה שעשו המצרים לסאדאת. יאסר ערפאת אפילו לא ניסה להסתיר את העובדה שהסכמי אוסלו (1993) היו בראייתו הסכם זמני בלבד, ולכן החמאס לא חיסלו אותו. בישראל העדיפו להתעלם מהאמירות הללו ולא חשפו אותן לציבור הישראלי למרות שהן היו מוכרות לקהילת המודיעין, למקבלי ההחלטות ולאנשי התקשורת.

גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס. צילום: EPA

דוקטרינת הג'יהאד בתפיסה האסלאמית איננה כוללת רק את ההיבט המלחמתי אלא מכילה כל היבט אפשרי אחר שנועד לבסס את האסלאם ולקעקע את כל הדתות האחרות: ג'יהאד כלכלי (חרם על ישראל, הקמת מנגנון לאיסוף כספים לארגוני ג'יהאד); ג'יהאד פוליטי (הקמת מפלגות אסלאמיות, השפעה על פוליטיקאים); ג'יהאד תקשורתי (עידוד אנשים להצטרף למאבק, הקמת ערוצי תקשורת דוגמת אל-ג'זירה, אל-מנאר, אל-קודס, הקמת אמצעי תקשורת חברתית לשירות הג'יהאד); ג'יהאד חברתי (ארגוני סיוע הדדי לנזקקים); ג'יהאד אקדמי (פעילות בקמפוסים, ניצול בימות אקדמיות כדי להשמיץ את ישראל, הקמת ארגונים דוגמת Muslim Student Association, Students for Justice in Palestine, פרסום כתבי עת "מדעיים" דוגמת Islamophobia Studies Journal); ג'יהאד ההגירה (העברת אוכלוסיות מוסלמיות לארצות הכפירה כדי להשתלט עליהן) נקרא גם ג'יהאד ההתנחלות (הרחבת ההתיישבות Settlement של מוסלמים בכל מקום אפשרי בעולם); ג'יהאד השריפות (ביערות בצפון ישראל, כנסיות באירופה); ג'יהאד הרחובות – פוגרום ביהודים (בירושלים, בלוד, בחיפה, בעכו, חסימת כבישים ודרכים, ועוד); ג'יהאד התפילה ברחוב (רעיון "אנחנו כאן בשביל להישאר ולהשתלט על המרחב הציבורי" בצרפת ובעוד מדינות); ג'יהאד בניית מסגדים בכל מקום אפשרי בישראל ובעולם; ג'יהאד אסלום נוצרים ויהודים ועוד. חברת הבניה של חיזבאללה בלבנון נקראת ג'יהאד הבניה; לדברי נסראללה פיתוח התעשייה הוא ג'יהאד תעשייתי ותעשיית הסמים של חיזבאללה שנועדה כולה ליצוא לישראל, לאירופה ולארה"ב, היא ג'יהאד הסמים שנועד לסמם את הכופרים כדי להחלישם.

המנוחה וההצטיידות הן חלק בלתי נפרד מהג'יהאד, בדיוק כמו הלחימה עצמה. הפסקות האש עם חמאס היא בדיוק זה. אין בה ויתור על הג'יהאד, אין בה אפילו קצה של הסדר או הסדרה, וכל כולן נועדו לחדש כוחות ולהמשיך בג'יהאד כאשר ההזדמנות תגיע

מרכיב חשוב בג'יהאד מבוטא בחדית' המיוחס למוחמד "אלחרב ח'ודעה" – "המלחמה היא הונאה" – כלומר מותר למוסלמי, במסגרת הג'יהאד שלו נגד האחרים, להונות אותם ולהעמיד פנים כאילו שהוא שוחר שלום, כדי שהם יירדמו בשמירה, יפרקו את הצבא ויכניסו לאחסנה יבשה את אוגדות השריון, לדוגמה. זו המסגרת הרעיונית המתירה לתנועה האסלאמית, הסניף הישראלי של ארגון "האחים המוסלמים", להקים מפלגה – רע"ם – ולשבת בכנסת ישראל עם פוליטיקאים יהודים ולהעמיד פנים כאילו שהיא מקבלת על עצמה את קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ולכל מי שעדיין לא יודע: ארגון "האחים המוסלמים", שאחד ממייסדיו היה חאג' אמין אל-חוסייני, הוא החממה הרעיונית שממנה יצאו כל ארגוני הג'יהאד הסוניים המודרניים ובכללם חמאס, הג'יהאד האסלאמי, ג'בהת אל-נוצרה, אל-קאעדה ודאע"ש. ארגוני הג'יהאד השיעים נוסח חיזבאללה הם הבבואה השיעית של ארגוני הג'יהאד הסוניים.

מרכיב חשוב בג'יהאד הוא מנוחת הג'יהאדיסט. על פי דוקטרינת הג'יהאד, המוג'האד, לוחם הג'יהאד, יכול לעשות הפסקה בלחימה כדי לנוח, לאכול, לחבוש את פצעיו, לחדש את כוחותיו ואת מלאי הציוד, הנשק והתחמושת שלו, כדי להמשיך בג'יהאד אחר כך. המנוחה וההצטיידות הן חלק בלתי נפרד מהג'יהאד, בדיוק כמו הלחימה עצמה. הפסקות האש עם חמאס היא בדיוק זה. אין בה ויתור על הג'יהאד, אין בה אפילו קצה של הסדר או הסדרה, וכל כולן נועדו לחדש כוחות ולהמשיך בג'יהאד כאשר ההזדמנות תגיע. זה יכול לקחת שנה, שנתיים, עשר או עשרים, וככל שהפסקת האש תהיה ארוכה יותר כך חמאס וגרורותיו יהיו חמושים יותר, מאומנים יותר ומוכנים יותר להמשך הג'יהאד.בגין, קרטר וסאדאת בטקס חתימת הסכם השלום. צילום: יעקב סער לע"מ

היגיון זהה מנחה גם את הג'יהאדיסטים שערכו את ג'יהאד הפוגרומים ביהודים בירושלים, בלוד, בחיפה, בעכו, ביפו ובנגב. הם ייכנסו לשלב של מנוחה כדי להתכונן לסיבוב הבא שיהיה אחרי הכנות מדוקדקות והתארגנות מסודרת. השד הג'יהאדיסטי יצא מהבקבוק במאי 2021 וישראל תצטרך לטפל בו ביד מפלדה. קשה מאוד "לחנך" את אלו שהתנועה האסלאמית נטעה בהם את זרעי הג'יהאד, והשב"כ חייב לפקוח עין ולפתוח אוזן לכל מה שקורה איתם כדי להכניס אותם למגננה קבועה.

נגד מסע הג'יהאד הכולל, המגוון ורב הפנים הזה, המשימה האסטרטגית העליונה של ישראל היא לשכנע את שכניה המוסלמים – אלה שקיבלו בדיעבד את קיומה ואלה שעדיין לא – שהיא מדינה חזקה, איתנה ויציבה מכל הבחינות: הצבאית, הכלכלית, הממשלתית והחברתית, ושום כוח – פנימי או חיצוני – לא יוכל להכריע אותה. בפני משימה זו עומדים כמה אתגרים, פוליטיים (היעדר ממשלה מתפקדת), משפטיים (כבילת ידי המדינה על ידי מערכת המשפט, הפרקליטות והייעוץ המשפטי) ותרבותיים (סירוב חלק מאזרחי ישראל היהודים להבין את מהות בעיית הג'יהאד שהוצגה כאן ורצונם העז להונות את עצמם שהבעיה היא טריטוריאלית).

החברה בישראל והממשלה (כשתהיה כזו) חייבות להיות מודעות לעניין הזה, והתקשורת חייבת להזכיר את העניין הזה כל הזמן, כי מנוחת הג'יהאדיסט – החיצוני והפנימי – איננה נטישת רעיון הג'יהאד אלא אמצעי להמשכתו ולהגברתו עד הניצחון על "הצלבנים החדשים", הלא הם הציונים. הרוב היהודי בישראל רואה את בעיית הג'יהאד נגד ישראל בעיניים פקוחות ובאופן ריאליסטי, ולכן רבים הסיכויים שישראל תטפל בבעיה זו בהרבה נחישות וללא כל רגישות. אם ישראל תהיה חזקה, מסוכנת ומאיימת מתמיד, היא תזכה לשלום זמני, לתמיד.