דם, רעש, בלגן. העשן נכנס לעיניים שמלאות דמעות גם בלעדיו. העיר חרבה, שרופה, בזויה. הצוררים נכנסים להיכל, מתהלכים כבתוך שלהם, שועלים הילכו בו. קלגסים יוצאים וכלי הקודש, כלי חמדה בידיהם. וגולת הכותרת – הכרובים מקודש הקודשים, רשעים ארורים, טמאים, נושאים אותם ברחבי העיר להראות את קלונם של ישראל, זהו קודש הקודשים שלהם, כרובים מעורים זה בזה. • לא נראה לי שהבנתם עד הסוף את האבסורד. הכרובים בקודש הקודשים הם השיקוף התמידי של הקשר בין ה' לבין עם ישראל. אם הכל סבבה ועם ישראל מתנהג כמו שצריך הכרובים מסתובבים אחד מול השני. אם הקשר לא משהו, מקרטע בקושי, הכרובים מסתובבים עם הגב אחד לשני. ועכשיו זה מגיע: כרובים מעורים זה לא גב אל גב, גם לא פנים אל פנים, זה הרבה יותר מזה. כרובים מעורים זה ממש חיבור בין הכרובים, עומק הקשר. הבנתם מה לא מובן כאן? החורבן הוא הרגע הכי טראומתי בהיסטוריה של עם ישראל, לא נראה שהקשר יכול להיות יותר מפורק, יותר גרוע. הכרובים אמורים להיות שבורים, מנופצים, מרוסקים, כל אחד בקצה השני של קודש הקודשים, עומק המשבר, עומק הפירוד. אבל זה פשוט לא מה שקרה, ברגע הכי נוראי הכרובים מעורים זה בזה. מה נסגר?
תרשו לי לקחת אתכם שניה למקום אחר, עוד נחזור לכרובים. חתן וכלה, איזו התרגשות, מבט מאוהב בעיניים. הם רק רוצים להיות אחד עם השני עד סוף העולם. הוא בטוח שהיא הנסיכה המושלמת, אשת חלומותיו. בשבילה הוא האביר על הסוס הלבן, המלאך של החיים שלה. חמש שנים אחר כך הבית מלא שוחות, בונקרים ושני אנשים שיורים ומחפשים מחסה. התמונה מהחתונה? מאופסנת באלבום שמעלה אבק. היא פגועה עד עמקי נשמתה, הוא לא מבין ולא מקשיב ולא מתחשב ולא ולא ולא. מרגיש כמו סמרטוט, אין לה טיפת הערכה וכבוד אליו, במקרה הטוב היא זורקת לו חצי מילה טובה. שיהיה בשקט. אבל אף אחד מהם לא לוקח את הדברים והולך, הם לא מפרקים את הקשר למרות הכל. למה לא בעצם? זה יכול להיות אחלה פתרון, לסגור את הסיפור באלגנטיות, גט ברבנות ושלום על ישראל. אז זהו, שבפנים יש משהו שלא נותן להם ללכת. באמת הם אוהבים אחד את השני, נכון שכרגע לא רואים את זה, אבל זה נמצא שם, עמוק עמוק. הם עוד יורידו את האלבום המאובק מהמדף, יוציאו את התמונה ההיא עם המבט המאוהב, יסתכלו אחד לשני בעיניים וייזכרו. תחשבו על זה. איפה מתגלה עומק הקשר של בני הזוג, בחופה או בשדה הקרב? בחופה הכל חלומי ומושלם אבל עוד לא יציב מספיק, אהבה התלויה בדבר. היא אוהבת אותו בגלל כל הדמיונות שלה על מי שהוא, וגם הוא אוהב אותה כי היא התגשמות חלומותיו. בשדה הקרב אמנם אין אהבה באוויר, היא נמצאת מתחת האדמה, אבל היא נמצאת שם! אהבה שאינה תלויה בדבר. הדמיונות התפרקו מזמן, אבל האהבה נשארה, שורדת את כל הקשיים.
• זה הזמן לחזור לרגע של החורבן. הכרובים המעורים הם הצידה לדרך שיצאנו איתה לגלות הארוכה והלא נגמרת הזאת. לרגע אחד, הבזק של אור, מסתבר שהאהבה שלו אלינו והאהבה שלנו אליו לא תלויה בדבר. הוא לא אוהב אותנו בגלל איך שאנחנו מתנהגים או לא מתנהגים, הוא פשוט אוהב אותנו. הרגע הזה נותן לנו כוח להתגבר על כל הקשיים של הגלות. ברגע הכי קשה ושבור מסתבר שה' לא עוזב אותנו לרגע, הוא יוצא איתנו לגלות.
ארי צוקר - עלון כי קרוב
