ארי צוקר
עלון קרוב אליך
בואו נדמיין שיחה בין שני עוברים לגבי החיים שאחרי היציאה מהרחם: "אתה יודע, אומרים שבחיים האמיתיים אנשים אוכלים עם הפה שלהם".
"מה? איכס! זה כל כך לא אסטטי, מה הם חושבים לעצמם?"
"כן כן, הם גם משתמשים ברגליים שלהם בשביל לדרוך ולהתנייד לכל מיני מקומות".
"טוב, תשמע, נראה לי שאתה חי בסרט, אבל אם אלו החיים שבחוץ אני ממש מקווה שאנחנו לא בדרך לשם. חבורה של הזויים".
מגוחך?
העובדות כולן נכונות, על זה אין ויכוח, אבל נקודת המבט בעייתית. הם מנסים לתאר לעצמם את המציאות שלנו מנקודת המבט שלהם, וזה בהחלט נראה לא משהו. עכשיו תעצרו שנייה ותחשבו עלינו. אנחנו עושים את זה כל הזמן, מכניסים הכל בתוך התבניות שלנו, רואים את הכל מהמשקפיים הצרות והקטנות שלנו. בגדול טוב לנו בחיים. לא לא לא, בלי לחץ. ממש לא התכוונתי להפוך אותנו לפחות מסכנים ממה שאנחנו מרגישים. בסך הכל התכוונתי שמה שחסר לנו נמצא בגבולות היכולת שלנו. הרי אם היו לנו קצת יותר כסף, נכסים, רכוש ועוד כמה כאלו היינו די מבסוטים. ואז מדברים אתנו על בית מקדש. פייר? זה לא כזה חסר לנו. בתוך העולם הצר והקטן שלנו נשמע לנו שבית מקדש זה איזה בונוס גדול כזה, אבל לא כזה הכרחי.
הנה, כבר 2000 שנה אנחנו מסתדרים נהדר בלעדיו. בסוד? אולי הבונוס הזה גם לא כזה מוצלח. קורבנות, טהרה, עליה לרגל ושות' אלה מושגים שהספקנו לשכוח או שבכלל לא התחלנו לזכור אותם. מי צריך את כל כאב הראש הזה? וכאן בדיוק הכשל שלנו, העוברים.
חיים עם מקדש וחיים בלי מקדש הם חיים אחרים לגמרי. מה שיש לנו היום, בכל התחומים, הוא צל קלוש של הדבר האמיתי, בבואה חיוורת של החיים בעצמם. בבית המקדש רמת החיים הייתה אחרת, וגם תהיה אחרת לחלוטין. אז איפה אנחנו בכל הסיפור הזה? חסרים לנו דברים, החיים שלנו לא מושלמים. כל חיסרון קטן של כל אחד מאיתנו הוא חלק מהחיסרון הגדול של השכינה. את מה שאנחנו לא מרגישים, היא מרגישה בשבילנו. כבר אלפיים שנה שהיא נמצאת בגלות אמיתית, סופרת את הדקות לגאולה, מייחלת לרגע שהיא תוכל לצאת מכל החושך שהיא נמצאת בו ולהתגלות שוב כאן בעולם. גם אם אנחנו לא מצליחים להרגיש לגמרי את החיסרון הבלתי נתפס שלה, אנחנו יכולים להיזכר בו ולקבל ממנו קמצוץ גם לחיים שלנו. אם בכל חיסרון נזכור שמה שכואב לנו הוא ביטוי חלקי של הכאב הגדול, נתחיל לקלוט על מה מדובר, שגם לנו מה שחסר באמת זה בית מקדש, גאולה וגילוי שכינה. אם בכל צער ניזכר אפילו לרגע בצער העמוק שלה, באבל שהיא מתאבלת, נתחיל להרגיש שייכים לחיסרון הזה גם בעצמנו. בנקודה הזו, כשהחיסרון של השכינה הופך להיות קצת החיסרון שלנו, אנחנו מביאים את הגאולה.
