בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' וכ' המהרש"א ז"ל בסנהדרין נ"ז ב' בח"א דפרעה גזר שיהרגו הזכרים בעודן עוברין קודם שיולדו, ע"כ נכתוב בע"ה ענין הנוגע לחילול שבת להצלת חיי עובר.
נחלקו רבנן קמאי ז"ל האם מותר לחלל שבת על הצלת חיי עובר או לא, הרמב"ן ז"ל בנדה מ"ד ב' וכ"כ הרשב"א ז"ל בשם י"מ והריטב"א ז"ל שם הביא כן בשם הבה"ג ז"ל דמחללין שבת להציל חיי עובר, ושיטה אחרת הביאו התוס' שם דאין מחללין שבת על חיי עובר דהא דפיקוח נפש דוחה כל המצוות ילפי' ביומא פ"ה ב' משום 'וחי בהם' ועובר לאו בכלל נפש הוא.
וז"ל הרמב"ן ז"ל בנדה שם "ואיכא דקשיא ליה מההיא דגרסינן התם בערכין (ז' ב') האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרוי נפש וכו', ולאו קושיא היא התם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה".
ובפשוטו נראה כונת הראשונים ז"ל דנהי דביומא פ"ה ב' אסיקנא דהא דפיקוח נפש דוחה שבת היינו משום דכתיב 'וחי בהם' ומכח ילפותא זו לא הוי שרינן לחלל שבת על הצלת חיי עובר דלאו נפש הוא, מ"מ איכא התם עוד דרשא דדריש ר' שמעון בן מנסיא 'ושמרו בני ישראל את השבת' אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומכח דרשא זו גם על מי שאינו בכלל נפש שרינן לעבור על כל המצוות להצלת חייו. [והחת"ס ז"ל בתשו' או"ח סי' פ"ה ביאר בזה הא דכ' הרא"ש ז"ל בפ"ח דיומא סי"ד דשבת לענין פקו"נ גדרה כ'הותרה' ושאר המצוות כ'דחויה' היינו משום דבשבת איכא קרא יתירא דחלל עליו שבת אחת שישמור שבתות הרבה יעו"ש].
ומעתה לפי"ז אם נימא הכי יש להוציא בע"ה כמה הלכות מחודשות בענין הצלת חיי עובר.
א] ביומא פ"ה א' אמרי' דמחללין שבת על חיי שעה, וכ' המנח"ח ז"ל במצוה ל"ב דהיינו טעמא משום דגם חיי שעה איכא בי' צד מיתה ואע"ג דלא יוכל עי"ז לשמור שבתות הרבה יעו"ש, והמשנה ברורה ז"ל בסי' שכ"ט ס"ד בביאה"ל ד"ה אלא האריך בזה ואסיק כדעת המנח"ח ז"ל, דגם היכא דע"י הצלתו לא יזכה לשמור שבתות הרבה מ"מ מחללין עליו את השבת משום 'וחי בהם'.
והשתא כ"ז שייך בילוד שהוא בכלל נפש, אבל עובר שאינו בכלל נפש ואינו נכלל בכלל 'וחי בהם' אלא הא דמחללין עליו את השבת היינו משום שישמור שבתות הרבה, הנה לפי"ז כל היכא דידעי' שהצלתו לא תזכהו לשמור שבתות הרבה אסור לחלל עליו את השבת.
ב] ביומא שם קאמר שמואל דתינוק שנולד בעיר שרובה עכ"ם לא אזלי' בתר רוב לענין פיקוח נפש ומחללין עליו את השבת, והמנח"ח ז"ל שם הוכיח מזה דגם מי שפטור משמירת מצוות מחללין עליו את השבת משום 'וחי בהם' דהא הך תינוק אסור לו לשמור שבת דלגבי שביתה בשבת מכריעין עליו מכח הרוב דהוא גוי וגוי ששבת חייב מיתה, ועכ"ז כיון דלגבי נפשות לא אזלי' בתר רובא מחללין עליו את השבת, וכ"כ המ"ב ז"ל שם בביאה"ל.
והשתא כ"ז שייך בילוד דאית' בכלל 'וחי בהם' אבל בעובר וכגון מעוברת שנמצאת בעיר שרובה עכו"ם ולא ידעי' אם ישראלית היא או נכרית, דינא הוי דאסור לחלל שבת לצורך הצלת העובר, דהא כדי לחלל עליו את השבת בעי' לדרשא דחלל עליו שבת אחת שישמור שבתות הרבה, וכיון דגם לאחר שיולד ה"ה פטור מכל המצוות דנכריע עליו שהוא גוי, א"א לחלל עליו את השבת.
ולפי"ז נראה בע"ה המצאה נכונה לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל בנדה הנ"ל להסוברים דגם על הצלת עובר מחללין את השבת א"כ אמאי אמרי' בשבת קנ"א א' תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת והרי אפי' על עובר מחללין ותי' דגוזמא קאמר לה דעל תינוק בן יום אחד מחללין ועל דוד מלך ישראל ע"ה שמת אין מחללין עליו את השבת.
ולדברינו הנ"ל יש לתרץ באופן נפלא, דהא דנקטי' תינוק בן יום אחד היינו משום דזה הוי מילתא פסיקתא, ורבותא קמ"ל דאפי' על מי שנולד בעיר שרובה עכו"ם מחללין עליו את השבת, ודין זה היינו רק כשהוא תינוק בן יום אחד דעל עובר בכה"ג אין מחללין עליו את השבת.
ג] תו נראה חידוש דין גדול, ובהקדם הא דס"ל לר' יהודה בב"ק פ"ז א' דסומא פטור מכל המצוות, ונחלקו רבנן קמאי ז"ל אם מדרבנן חייב, דעת התוס' בר"ה ל"ג א' דחייב ודעת הרשב"א ז"ל בב"ק פ"ז א' ד"ה וכן דפטור גם מדרבנן. והנה לענין הצלתו בשבת, נראה דשפיר מחללין עליו את השבת דודאי בכלל נפש הוא ואע"ג דפטור מן המצוות.
והשתא כ"ז בילוד שהוא נפש, אבל עובר שידעי' שהוא סומא, דינא הוי דאין מחללין עליו את השבת דהא גם לאחר שיולד פטור משמירת שבת, מיהו לדעת הפמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת ח"ג אות כ"ט והטו"א ז"ל במגילה כ"ד א' ד"ה וקצת והגרעק"א ז"ל בגליון ליור"ד סי' א', דגם לדעת ר' יהודה מ"מ סומא חייב בלאוין א"כ חייב לשמור שבתות, ואע"ג דאינו חייב במצות עשה דשבת מ"מ הא לישנא ד'לשמור שבתות' מוכח דסגי בהא דחייב לשמור שבת שלא לחללו.
אמנם אם כן קשיא לי קושיא עצומה, ובהקדם הא דס"ל להגרעק"א ז"ל בשו"ת כת"י [שי"ל ע"י הגר"נ גשטטנר ז"ל יור"ד סנ"א] דאסור לגוי להתרפאות באיסורים ד'קרא ד'וחי בהם' לא נאמר בגוי והארכנו בזה ת"ל במ"א, ומאז הקשיתי דנהי דליכא 'וחי בהם' בגוי, מ"מ תיפו"ל דיהא מותר לגוי להתרפאות באיסור משום הסברא דחלל עליו וכו' והיינו דכדי שיוכל לשמור ז' מצוות בני נח לישתרי לו להתרפאות באיסור.
ותירצתי לעצמי דכיון דז' מצוות ב"נ קיומם הוי בשב ואל תעשה י"ל דלא שייך בזה המעלה של שמירת מצוות אלא במצוות שקיומם בקום ועשה, [ואכתי צ"ע דנצטוו על הדינין ולדעת הרמב"ן ז"ל משכח"ל נמי בזה קו"ע] אמנם למאי דהוכחנו דבשמירת שבת סגי בהא דאינו מחלל את השבת וגם זה קיומו הוי בשוא"ת, א"כ הדק"ל אמאי גבי גוי לא נימא נמי הסברא דחלל עליו וכו', אלא אם נימא דכיון דהא דחלל עליו שבת אחת וכו' נלמד מדכתיב ושמרו בני ישראל את השבת וא"כ בני ישראל דוקא ולא גוי, וצ"ת.
ד] ביומא שם לבתר דאייתינן דרשא דר' שמעון בן מנסיא מ'ושמרו בני ישראל את השבת חלל עליו וכו' ודרשא דרב יהודה אמר שמואל 'וחי בהם ולא שימות בהם' קאמר רבא "לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל וכו' אשכחן ודאי ספק מנלן ודשמואל לית לי' פירכא", ופי' רש"י ז"ל בד"ה ואשכחן דגם דרשא דר' שמעון בן מנסיא מהניא רק להיכא דודאי ישמור שבתות הרבה אבל בספק פיקו"נ לא שמענו דמותר, אבל מדרשא דשמואל ד'וחי בהם' שפיר שמעינן דדרשי' וחי בהם שיחיה בהם ודאי ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה.
והשתא לפי"ז נמצא דבהצלת חיי עובר דלא שרינן אלא משום הסברא דחלל עליו שבת אחת וכו', הי' מן הדין דרק בודאי פיקו"נ שרי אבל בספק אסור דהא לא הוי בכלל 'וחי בהם' דלאו נפש הוא, ומשום הדרשא דחלל עליו וכו' לא שמענו אלא בודאי פיקו"נ.
והא ודאי ליתא, דלהדיא אמרי' בערכין ז' א' "אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הוולד פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא, אמר רבה לא נצרכה להביא סכין דרך רשות הרבים ומאי קמשמע לן דמספיקא מחללינן שבתא". וכ' רש"י ז"ל דמקרעין את כריסה דשמא העובר חי עדיין, ומבואר להדיא דמחללין שבת על הצלת חיי עובר אפי' בספק פיקו"נ.
מיהו יש לדחות, דהנה התוס' בנדה מ"ד א' ד"ה איהו, כתבו דאין מחללין שבת על הצלת חיי עובר, והא דמבואר בערכין הנ"ל דמחללין היינו משום דכשאמו מתה הוי העובר ילוד גמור וכמונח בקופסא דמי דדשא הוא דאחידא באפי' יעו"ש, ולפי"ז י"ל דהא דמבואר התם בערכין דגם על ספק פיקו"נ דעובר מחללין עליו את השבת היינו משום דהתם הוי ילוד גמור דהא מיירי התם כשאמו מתה.
אלא דזה אינו, דהא הראשונים ז"ל בנדה הנ"ל בריש המאמר דס"ל דמחללין שבת על חיי עובר ילפי לה מהך דערכין דמבואר דמחללין שבת על הצלת חיי עובר, ובהכרח דלא ס"ל לסברת התוס' דכשאמו מתה נחשב העובר כילוד, דאל"כ היאך הוכיחו מהתם דמחללין שבת על חיי עובר הא שאני התם דאמו מתה והוי כילוד. וצ"ע.
שו"ר דהנצי"ב ז"ל בהעמק שאלה בשאילתא קס"ז הביא דעת הבה"ג ז"ל הנ"ל וכ' דלפי"ז רק בודאי ולא בספק [ובזה יישב באופן נפלא הא דכ' התוס' בב"מ קי"ד ב' גבי בן השונמית דיודע הי' דבודאי יחייהו] ורמי אנפשי' מהך דערכין הנ"ל ותי' דשאני התם דכבר מתה האם, וכ' דמה"ט לא נסתייע הבה"ג ז"ל לדינו דמחללין שבת על עובר מהגמ' בערכין יעוש"ה, אלא דקשיא טובא דהרי הרמב"ן ז"ל נסתייע מהך דערכין וכ' נמי דה"ט דמחללין שבת על עובר משום חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולדבריו ז"ל הדק"ל א"כ אפי' בספק נמי וכדברינו הנ"ל.
אשר ע"כ נלע"ד בע"ה לבאר דברי רבותינו הראשונים ז"ל באופן אחר.
ובהקדם ל' הריטב"א ז"ל בנדה שם וז"ל "ותירצו דאע"ג דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו, אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר בו טעמא דאמרינן גבי בן קיימא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וכו', כן כתב בעל הלכות גדולות ז"ל".
ולפו"ר צ"ע לישנא דהריטב"א ז"ל דמדכ' דטעמא הוי משום שישמור שבתות הרבה א"כ לאיזה צורך כתב מקמי הכי דלענין הצלתו בשבת דינו כנפש הא קיי"ל דעובר לאו נפש הוא דההורגו פטור, וכדי להתיר הצלתו בשבת סגי בהא דישמור שבתות הרבה.
ולפיכך נראה בע"ה דדבר גדול רמז הריטב"א ז"ל בזה, דהנה בהא דדריש ר' שמעון בן מנסיא חלל עליו שבת אחת וכו' ושמואל דריש מ'וחי בהם' יל"ע במאי פליגי, ובפשוטו נראה דרשב"מ ס"ל דיסוד ההיתר היינו משום דרצון הקב"ה שישמרו מצוותיו ומחמת חשיבות המצוות מותר לחלל שבת ואין זה משום הצלת חייו של ישראל ולא דריש כלל לדרשא ד'וחי בהם', ושמואל פליג וס"ל דיסוד ההיתר היינו משום הצלת חיים של כל איש מישראל, ולפי"ז הא דקאמר רבא אשכחן ודאי ספק מנלן, כונתו דמסברא אית לן למימר דלא הותר חילול שבת כשעומד כנגדו ספק פיקו"נ, דספק עבירה חמור מהרבה ספק קיום מצוות.
והנה אי הוי אמינא הכי, יש להוציא בע"ה חידוש דין נפלא דמשכח"ל דרשב"מ לקולא ושמואל לחומרא.
הנה היכא דליכא הצלת חיים אלא הצלת קטן משמד, אם נפרש כנ"ל נמצא דיהא מותר לחלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה, דהא לדעת רשב"מ יסוד ההיתר אינה הצלת חיים אלא הצלתו כדי שיקיים מצוות ד' וכ"ש שלא יעבור עבירות, וא"כ כל היכא דע"י שיחלל שבת פעם אחת ישמור השני שבתות הרבה שרי. ולשמואל הוי איפכא דבכה"ג דליכא הצלת חיים אסור לחלל שבת, והא ודאי ליתא וכדכ' הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ז סי' רס"ז דאסור לחלל שבת כדי להציל בת ישראל שתפסוה לשמד רח"ל.
תו יש להוציא לפי"ז חידוש דין שלא שמענו, בגוונא דהחולה הוי ספק ישראל ספק גוי וסכנתו ודאית, ומספק הרי חייב לשמור כל המצוות [לבד ממצות שבת דחייב להחמיר לאידך גיסא משום גוי ששבת וכבר דנו בזה רבנן בתראי ז"ל], א"כ בכה"ג לדעת רשב"מ אין מחללין עליו את השבת דהוי ספק חילול שבת וספק קיום מצוות, והא ודאי ליתא דהא רבא לא הק' אלא בספק פיקו"נ אבל ודאי פיקו"נ וספק קיום מצוות פשיטא לי' דמחללין שבת גם לדרשת רשב"מ.
ולפיכך נראה בע"ה לפרש כונת דברי רבא באופן אחר, דודאי גם לדעת רשב"מ יסוד ההיתר הוא דוקא הצלת חיים אלא דס"ל דלא הותר להציל חייו של אדם אא"כ עי"ז ישמור שבתות הרבה, ושמואל אייתי קרא דיסוד ההיתר הוי רק הצלת חיים גם אם לא ישמור מצוות, וקושית רבא אשכחן ודאי ספק מנלן היינו השגה כללית, דמסברא חיצונית לית לן מקור דהתורה חשה נמי לספק פיקו"נ, דבכל התורה כולה דיברה התורה בודאי ולא בספק וכדמקשינן בכמה דוכתי איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכדמוכח מהא דדנו אביי ורבא בחולין ט' ב' האם חיישינן לספק סכנה, ועלה קאתי שמואל ואייתי קרא ד'וחי בהם' דמינה ילפי' דגם לספק פיקו"נ חיישינן ורמיא עלן למיעבד כל טצדקי עד שיהי' ודאי לן שיחיה.
ומעתה לפי"ז נראה לחדש בע"ה דבר נכון, דלבתר דשמעינן מהך דשמואל דגם ספק פיקו"נ הוי בכלל ההיתר דדוחה כל המצוות, שפיר י"ל דרשב"מ נמי מודה לדרשא ד'וחי בהם' אלא דס"ל דכיון דאיכא קרא ד'ושמרו בני ישראל את השבת' ילפי' מזה דגם הצלת חיים לא הותר בשבת אא"כ ישמור שבתות הרבה, ולפיכך לבתר דשמעי' מ'וחי בהם' דגם ספק בכלל, ור' שמעון בן מנסיא נמי מודה לדרשא ד'וחי בהם' א"כ שוב אית לן מקור דמותר לחלל על ספק פקו"נ אם עי"ז ישמור שבתות הרבה, ולדעת שמואל נפש לענין חילול שבת לא תליא כלל בקיום המצוות.
ומעתה נראה דזה כונת הריטב"א ז"ל שכ' דהא דעובר לאו נפש היינו לענין הריגתו אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש, ולהנ"ל ניחא מאד, דמכח דרשא דרשב"מ ידעי' דכל דנרויח ע"י הצלתו שישמור שבתות הרבה נחשב כנפש לענין הצלתו, ומעתה ממילא ידעי' מכח דרשא דשמואל מ'וחי בהם' דגם ספק נפש הוי בכלל נפש לענין הצלתו. ובזה א"ש הא דמוכח מהך דערכין דגם בספק סכנה דעובר מותר לחלל שבת.
וגדולה מזו מצינו בדברי הבית מאיר ז"ל באו"ח סי' ש"ל בנדון הצלת חייו של תינוק מן הקראים, והעלה שם דאסור לחלל שבת על הצלתו, וחידש דגם שמואל דיליף מ'וחי בהם' מודה דההיתר לחלל שבת היינו רק היכא דישמור עי"ז שבתות הרבה והאריך שם בזה, והגרעק"א ז"ל שם פליג וס"ל דלדעת שמואל מחללין שבת גם אם לא ישמור שבתות הרבה.
שו"מ ת"ל דברים מפורשים בשו"ע הרב ז"ל סוסי' ש"ו בק"א כ' וז"ל, "ומ"מ הכא צ"ע אם מחללין מספק דהא אמרי' בגמ' פרק בתרא דיומא דדוקא מוחי בהם מוכח דמחללין מספיקא אבל משום שאמרה תורה חלל עליו כו' לא ידעינן בספיקא ע"ש ומיהו בר"ן פ' יה"כ מבואר בהדיא דמחללין אפי' בעובר מה"ט, ואפשר דלבתר דגלי לן קרא דמחללין מספק גבי פקוח נפש א"כ ה"ה בשביל שישמור שבתות הרבה שהוא חשוב ג"כ כפיקוח נפש ומיהו בר"ן דוחק לומר כן וצ"ע".
והנה מש"כ הרב ז"ל דבדברי הר"ן ז"ל דוחק לומר כן היינו משום דהר"ן ז"ל לא הזכיר הא דהלענין חילול שבת עובר מיקרי נפש אלא כ' בסתמא כדברי שאר הראשונים ז"ל דמחללין שבת על עובר משום חלל עליו וכו', אבל הא קמן דברי הריטב"א ז"ל דכ' דעובר נחשב נפש לענין הצלתו, ובהכרח לומר כפי' הרב ז"ל בלי שום דוחק.
ונראה בע"ה להביא הוכחה נפלאה ליסוד שכתבנו, דהנה הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ז סי' רס"ז בנדון בת שהוציאוה לשמד אסר לחלל שבת עליה דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, וקשיא טובא דהרי הרשב"א ז"ל בחי' לנדה העתיק דעת הבה"ג ז"ל דמחללין שבת על עובר והיינו מטעמא דחלל עליו שבת אחת וכו' ומוכח דהצלה לצורך קיום מצוות שרי, א"כ אמאי אסור לחלל שבת כדי להציל בת ישראל משמד רח"ל, הא גם זה הוי הצלה לצורך קיום המצוות.
אבל לדברינו ניחא מאד, דגם לדרשא דר' שמעון בן מנסיא לא הותר לחלל שבת אלא לצורך חייו של ישראל, אלא דהיינו רק היכא דע"י הצלתו יזכה לשמור שבתות הרבה, ולפיכך בנדון דהרשב"א ז"ל דליכא הצלת חיים אלא הצלתו מן העבירות הדרינן לכללא דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך.
תמצית העולה מהדברים.
א] הראשונים ז"ל כתבו דמחללין שבת על הצלת חיי העובר דנהי דלאו נפש הוא אבל שייך בי' הדרשא דחלל עליו שבת אחת שישמור שבתות הרבה.
ב] ולפי"ז יש לחדש דעל חיי שעה של עובר אין מחללין שבת דלא שייך בזה שישמור שבתות הרבה.
ג] וכן אין מחללין על עובר שהוא בעיר שרובה גוים ומכח הרוב מכריעין עליו שהוא גוי, אע"ג דעל ילוד מחללין שבת גם אם הוכרע עליו שהוא גוי.
ד] ובזה יש ליישב בע"ה הא דהק' הרמב"ן ז"ל אהא דקתני אפי' תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת ומוכח דעל עובר אין מחללין, ולדברינו ניחא, די"ל דרבותא קתני דאפי' על תינוק שהוכרע עליו מכח רוב שהוא גוי מחללין את השבת ובכה"ג לא שרי אלא בתינוק ולא בעובר.
ה] וכן יש לחדש דאם העובר הוי רק בספק סכנה אין מחללין עליו את השבת דהא על דרשא דחלל שבת אחת וכו' קאמר רבא אשכחן ודאי ספק מנלן, וצ"ע דבערכין מפורש דגם על ספק סכנה של עובר מחללין עליו את השבת.
ו] מצינו בדברי הריטב"א ז"ל שכ' דהא דמחללין שבת על עובר היינו משום דכיון דישמור שבתות הרבה איקרי נפש וחלל עליו שבת אחת וכו', וצ"ע דפתח בהא דהוי נפש וסיים בהא דחלל עליו, גם צ"ע דהא עובר לא איקרי נפש.
ז] ונראה ביאור דבריו ז"ל דהנה בהא דר' שמעון בן מנסיא דריש חלל עליו וכו' ושמואל דריש מוחי בהם יל"ע במאי פליגי, י"ל דלרשב"מ הכל תלוי בקיום מצוות ומותר לעבור איסור אחד כדי שישמור השני שבתות הרבה, ולדעת שמואל הותר חילול שבת רק להצלת חיים. ורבא דפריך ספק מנלן הכונה דלא הותר חילול שבת מספק להצלת ספק מצוות.
ח] ואם נימא הכי יש למצוא אופן דרשב"מ לקולא ושמואל לחומרא והיינו בהצלת ישראל משמד, דלרשב"מ שרי דחלל עליו וכו' שייך נמי בזה, ולשמואל אסור דליכא בזה הצלת חיים.
ט] תו יצא לן חידוש דין שלא שמענו דאחד שהוא ספק ישראל ספק גוי אין מחללין שבת עליו דבזה נמי איכא ספק חילול שבת לצורך הצלה של ספק מצוות.
י] לפיכך נראה לפרש דרשב"מ דדריש חלל עליו וכו' ס"ל דלא הותר הצלת חיים אלא אם ישמור מצוות ושמואל ס"ל דגם לצורך הצלת חיים שרי, ופירכא דרבא אשכחן ספק, היינו דלית לן מקור דהתורה חשה נמי על ספק סכנה וכדמוכח מהא דדנו אביי ורבא בחולין ט' ב' האם התורה חשה לספק סכנה יעו"ש.
י"א] והשתא לפי"ז י"ל דרשב"מ נמי מודה לדרשא ד'וחי בהם' אלא דס"ל דמקרא ד'ושמרו בני ישראל את השבת ילפי' דלא הותר הצלת חיים אא"כ ישמור מצוות. והשתא לפי"ז י"ל דלבתר דשמעינן מדרשא ד'וחי בהם' דגם ספק נפש בכלל, ממילא גם בדרשא דרשב"מ הותר לחלל שבת לצורך ספק.
י"ב] יש להוכיח כן מהא דס"ל להרשב"א ז"ל דאין מחללין את השבת על בת ישראל שחטפוה לשמד רח"ל, ואע"ג דס"ל דעל עובר מחללין את השבת, ובע"כ דרק בסכנת חיים מהני סברא דחלל שבת אחת להחשיבו כנפש, אבל בשמד דליכא סכנת חיים אסור לחלל שבת.
