לענ"ד נראה שיש איסור מכשול-לפני-עיוור גם במידות. אע"פ ששמעתי משמיה דגברא רבא שאין במידות משום לפני-עיוור, לא אדע טעמו של דבר, שהרי גם בעצה שאינה הוגנת יש איסור מכשול-לפני-עיוור.
אלא שבמידות אינו מוכרע כל כך, שהרי דין לפני-עיוור הוא דהיכא דאיכא למיתלי בהיתירא תלינן, וחזינן שאין הספק בכלל אזהרת לפני-עיוור, ואפילו במיעוט תולין, שהרי רובא לרדיא, ומכל מקום יכול לתלות שלקחה לשחיטה. אם כן, כל זמן שאין אנו יודעים שדבר זה יביא למידה זו אסורה, איכא למתלי בהיתר, ואפילו אם יתעורר לאיזו מידה שהיא רעה ברובה, מכל מקום יש בכל מידה דרכים לטובה, ואם כן יש לומר שישתמש בדרכיה הטובים, ובהיתירא תלינן.
אבל במי שברור לנו, שבהתעוררו לאיזו מדה הרעה ברובי שמושיה ישתמש בה ברעתה, הרי זה איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו, ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה.
והרי אפילו שמא יבאו לעשות מצוה שלא מהמובחר חשש רבן יוחנן בן זכאי, בפרק קמא דבבא בתרא, שלא להודיע להם את חלומו.
וכן מצינו, שאפילו גזירות וסייגים של מראית-עין לבד גזרו חז"ל במדות, ועאכו"כ לשאר הסייגים (והלא איסור מראית-עין קל משאר הסייגים, כדמוכח מדברי הפוסקים בריש הלכות בשר בחלב לענין חלב שקדים בבשר עוף), וכגון דמצינו (ברכות לט:): "מתחזי כרעבתנותא", דפריך א"בצע אכולה שירותא", בפרק "כיצד מברכין", ומשני "כיון דכל יומי לא קעביד הכי", אבל לולא זה מחזי כרעבתנותא ואסור.
וכן "מחזי כיוהרא" גזרו בכמה ענינים, ואפילו לבטל מצוה דאורייתא בשב-ואל-תעשה גזרו משום מראית-עין של איסור גאוה, שלא מצינו גזירה כזאת לבטל מצות עשה משום מראית-עין הקלה משאר גזירות, והרי חתן הרוצה לקרות, כיון שיודע בעצמו שיכול לקרות ואינו טרוד ואינו מבטלו משמחתו, למ"ד "העוסק במצוה" לא אמרינן כ"א כשאינו יכול לעשות שניהם, ומצד "לא כל הרוצה ליטול את השם" פוטרו רשב"ג ואוסרו.
אם כן, כש"כ שסייגים אחרים וגזירות קרובות חובה הם, אלא שאין הדבר מסור כי אם ללבו של אדם לשום ארחותיו, ויראה בישועתו של הקב"ה.
