ר' משה נחמני
אתר אור האורות
מרגע שהתחלתי לכתוב את מאמרי זה, על אודות הספר 'הרב קוק – מבט חדש', מאת פרופ' יהודה מירסקי, התלבטתי כיצד לנסח את המאמר. באיזו נימה הוא צריך להיכתב. שאלתי את עצמי איך הרב קוק, לו חי היום, היה נוהג כלפי ספר זה שמבקש להציגו בו פן חדש שיתכן ואינו קיים בו. האם היה הרב מתעלם ממנו, כדרך שנהג להתעלם מהתייחסויות מסוימות אליו? האם היה הרב מבליג על הטעויות שנכתבו על חייו, או על המניעים הדמיוניים שיוחסו לבחירותיו? ואולי אדרבה, היה הרב שואב נחת משגיאות אלו, ומקבל באהבה, כדרכו בקודש, את הביקורת שנמתחה עליו?
ואולי, המשכתי ושאלתי את עצמי, אולי היה הרב מתרעם על כמה קטעים בספר, כאלה שעלולים להיתפס כביזוי או הקלה בכבוד התורה וחכמיה. ואם אמנם על כבוד עצמו נהג הרב למחול, כיצד היה נוהג לו קרא דברים חריפים דומים לאלו המיוחסים לו בספר החדש, כשהם כתובים על רב אחר? האם היה שותק או מוחה, כדרכו בקודש להגן על כבוד התורה.
כאמור, התלבטתי רבות בשאלות אלו. בסופו של דבר, כדי להסתלק מןהספק, ניגשתי אל כמה מחבריי הנבונים ורבותיי הנעלים בבקשה לשמוע את דעתם כיצד לנהוג. רובם ככולם דרבנו אותי לפרסם את הערותיי על הספר, שזכה להתקבל באהדה בקרב קהילת קוראיו. יחד עם זאת, הדרכתו של הרב קוק כלפי ביקורות ספרים היא נר לרגליי ואור לנתיבתי, ואשתדל שלא לסור ממנה. וכך כתב הרב בשעה שנדרש להגיב על ספר מסוים:
"בדברי אלה המעטים אני יוצא כעת שלא בחפץ נפשי, כי תהילה לד' יתברך שונא אני את הקינטוריה ואת הקטגוריה המכונה בשם 'ביקורת', אבל בקשת אחד מגדולי ישראל כבדה עלי שלא לעבור בשתיקה על דבר זה הקונטרס [...] והנה שמעתי והכרתי מכותלי דבריו, שמחברו הוא ירא שמים, והנני דן אותו לכף זכות, שהייתה כוונתו לשמים, אבל מכל מקום שגה בזה הרבה מאוד [...] ואני לא כתבתי דברי אלה להתכבד, חלילה, בקלונו של מחבר הקונטרס [...] חס ליה לזרעא דאבא למעבד כהא מילתא, אלא לכבוד האמת וכבוד רבותינו הפוסקים ותורתם תורת אמת, שהוא כבוד שמים בעצמו ד' אלוהים אמת, ואבטח שיתקיים בנו מה שכתוב "והאמת והשלום אהבו", כדברי חז"ל".
דברי הרב מבטאים את מגמתי היחידה במאמרי זה: תביעת כבוד האמת, כבוד הרב קוק וכבוד התורה. ואיני בא לומר לכם לקבל את דבריי כתורה למשה מסיני, אלא להציע אי אלו הערות ותמיהות על עניינים מסוימים בספר החדש, והקורא הנבון ישפוט בין דברי המחבר לבין הצעותיי, ויבחר כרצונו וכטוב לבו.
ראשית צריך לשבח את הכותב פרופ' יהודה מירסקי על עצם רצונו ונכונותו לכתוב ספר על הרב קוק. לא דבר של מה בכך הוא. מיעוט הביוגרפיות שנכתבו על הרב קוק, דיו כדי להעיד על הקושי והאתגר הכרוכים בכך. ולא זו בלבד שכוונתו של פרופ' מירסקי רצויה, אלא גם מעשיו מבורכים ומעולים. פרופ' מירסקי הצליח בעמלו ובכשרונו להוציא תחת ידיו ספר משובח מאוד, הן מבחינה ספרותית, והן מבחינה תוכנית. חייו העשירים של הרב קוק נפרשים לפנינו כעלילה מרתקת, כאשר אנקדוטות יפות, חלקן לא ידועות, שזורים בה ביד אמן.
למעשה, עד היום היו לנו שתיים שלוש ביוגרפיות על הרב קוק שנכתבו מאת מקורביו, אולם הן היו בלתי-מעודכנות בפרטי חייו, ואולי גם חסרות במקצת את המבט הכללי על חייו ומשנתו. בהחלט הורגש צורך בעריכת ביוגרפיה מסודרת של הרב קוק. הספר החדש שלפנינו יכול היה להשלים את החסר, אילולי מספר עיכובים שעומדים בעוכריו, לפי דעתי, ועליהם אני רוצה להצביע להלן. חלק מעיכובים אלו טמונים ביסודותיו של הספר, אך רובם הינם בעיות נקודתיות, גם אם חשובות, שאפשר לתקנן בנקל.
א. ניכור או הזדהות
אפתח בנקודה הראשונה שבלטה לי בספר, והיא שפרופ' מירסקי אינו מעריך ומכבד מיסטיקה. כמובן, אין שום חובה לאהוב את העולם המסתורי והמורכב הזה, אבל בחיבור שלפנינו, העוסק במיסטיקן מובהק כמו הרב קוק, חוסר האהדה למיסטיקה הינו בעייתי.
לא זו בלבד שאם אין לי הבנה בסיסית במיסטיקה אי אפשר לכתוב ספר על הרב קוק, אלא אף זו: אם אין לחוקר משיכה למיסטיקה, הוא אינו יכול להבין על-נכון את אופיו ורוחו של הרב קוק. ואבהיר: אני לא מדבר על חקר הקבלה, שבו פרופ' מירסקי ללא ספק בקי, אלא על קסמיו של העולם הרוחני, שלאו כל אדם נמשך אליהם, גם אם הוא גאון בתורת הקבלה.
בדפי הספר חשתי בניכורו של פרופ' מירסקי מהמיסטיקה. לעיתים אף חשתי משהו מעבר לניכור, וקשה לי להגדיר מה בדיוק. אולי: סלידה. אדגיש כי זו רק תחושה שלי מתוך קריאת הספר, ואין זה אומר דבר וחצי דבר לגבי זיקתו של מירסקי למיסטיקה.
אני מאמין שהספר 'הרב קוק – מבט חדש' נכתב מתוך הזדהות עם הרב קוק, אבל בשל סגנונו הקריר ולעיתים המנוכר, הקריאה בו לא עוררה בי תחושה כזו. הערכתו של המחבר אל הרב קוק, ככל שהיא קיימת, נותרה סמויה מן העין, ואיני יודע מדוע. על פי מה שקראתי על המחבר, ידוע לי כי הוא רואה ברב קוק את אחד ממוריו הנערצים והאהובים, ומשום מה זה לא מקבל ביטוי בספר, שנכתב דווקא מתוך מבט המבקש ומתיימר להיות אובייקטיבי, מה שגורם תחושה מנוכרת ולעיתים אף מתנשאת כלפי הרב קוק. אני משער שיתכן וקוראים אחרים הרגישו רושם אחר מהספר, ורק על עצמי לספר ידעתי.
בעיניי, ספר שנכתב מתוך השקפה מנוכרת הנו בעייתי בכפליים; הן מצד הכותב והן מצד הקוראים. הרבה מאתנו מעדיפים לקרוא ספר שנכתב מתוך הערכה, מאשר כזה שנכתב מבחוץ. כמובן, אסור לה להערכה לקלקל את שורת האמת. אבל הגישה למושא המחקר צריכה להיות של הערכה והתעניינות, הייתי אף מוסיף: בתאווה ובשקיקה. זאת משום שדווקא הערכה ואהבה למושא המחקר מסוגלת לחשוף בו פנים ועומקים שלא יתגלו למי שמתייחס אליו בצורה מנוכרת.
ב. אנקדוטות ומגמה נסתרת
אחד האתגרים הגדולים בכתיבת ביוגרפיה הוא ההחלטה אילו סיפורים ואנקדוטות לכלול בתוכה, מתוך הבנה שהם עיקריים ומשקפים נכונה את הדמות, ואילו סיפורים הנם פחות חשובים, ולא קריטי להזכירם.
האנקדוטות המובאות בספר, אותן בחר פרופ' מירסקי להביא, נחלקות לשתי קטגוריות. האחת – סיפורים ידועים, שנדפסו בספרים הרשמיים על הרב קוק, בעיקר אלו שכתב תלמידו הרב משה צבי נריה. בקטגוריה השנייה מצויות אנקדוטות פחות ידועות שנלקטו מספרים וכתבי עת נדירים, ולא נכללו בספרות הרשמית על הרב קוק. ההתרשמות שלי היא כי סיפורים נדירים אלו, בבחירתם וקיבוצם יחד לספר שלפנינו, מבטאים מגמה סמויה-גלויה של המחבר: הרצון להציג את הרב קוק כבעל נפש סתורה, סוערת ומיוסרת, מלאת ניגודים ושבעת מלחמות.
לא מקרה הוא שהאנקדוטה הראשונה בספר מספרת על כך שהוריו התווכחו האם יהיה הנער אברהם יצחק חסיד או מתנגד. זוהי נקודת המוצא של הספר, וזוהי מגמתו ומטרתו. אנקדוטות אחרות, חשובות ומרתקות לא פחות, כאלה שמציגות דמות הרמונית ובעלת קו מחשבה ברור ונחרץ, ומשדרות תוקף של קדושה, חכמה והשפעה, הנן נדירות בספר.
מבין הסיפורים הנדירים שבספר, אחוז גבוה יחסית הנו כאלה שאינם תורמים לכבודו של הרב קוק, אלא מבטאים הסתייגות מתורתו או מאופיו המיוחד. כך למשל הסיפורים על ביקורתו המרומזת של ר' חיים מבריסק כלפי הרב קוק כתלמיד צעיר, והתיאור (בעמ' 31) של ביקורת שמתח תלמיד־חכם אחד כלפי הספר 'חבש פאר' שכתב הרב קוק בצעירותו. שני סיפורים אלו ודומיהם לא נכללו בספרות הרשמית על הרב קוק, ולאור זאת אני מבין את רצונו של פרופ' מירסקי להזכירם, מתוך רצון להציג ביוגרפיה שלמה, מאוזנת ואובייקטיבית על הרב. יחד עם זאת אני גם מבין שהיו סיבות נוספות לכך שסיפורים אלו ודומיהם לא פורסמו בקרב תלמידי הרב קוק, אם מפני שאמינותם אינה מחוורת, ואם מפני שאין ליחס להם משקל חשוב. שהרי אותה ביקורת על 'חבש פאר' נכתבה על ידי ת"ח שאף אחד מאיתנו לא שמע עליו, והרי זה מוזר לשים אותה כשקולה לדעת הרב קוק, שבסופו של דבר היה לרבה של ארץ ישראל ושמעו התפרסם לברכה ברחבי העולם. לא זו בלבד, אלא שאותו ת"ח לא ידע שמחברו של 'חבש פאר' הוא הרב קוק, ואולי אם היה יודע זאת היה מתנסח בצורה אחרת כלפי חיבורו.
כך או כך, הספר 'חבש פאר' עורר לא מעט תגובות בעולם הרבני, ורובן המוחלט – אוהדות ומהללות. אין לי ספק שמירסקי מכיר את הסיפורים המבטאים את הערכתם של גדולי הדור כלפי 'חבש פאר', ובחירתו להציג אך ורק תגובה שלילית אינה יכולה להיות מקרית. הנצי"ב מוולוז'ין, גאון הדור, כה העריך וחיבב את הספר 'חבש פאר' שכתב תלמידו הרב קוק, עד שהכניס בחיבה את הספר לתיק התפילין שלו, ושם הוא שכן שם דרך קבע. הלא דבר הוא! היתפסותו של מירסקי למקרה שלילי והתעלמותו מהסיפורים החיוביים, משדרת אמירה ברורה: הרב קוק שנוי במחלוקת, המבטא דעת מיעוט בעולם התורני.
זהו הכיוון של הספר: הרב קוק היה אישיות מורכבת וחריגה, ולכן ממילא הוא היה שנוי במחלוקת כבר מראשית גידולו התורני, טרם הגיע לוולוז'ין, ועד ליומו האחרון. ואכן כך נכתב בגב הספר, על הרב: "הוא היה אחד הרבנים הכי משפיעים, והכי שנויים במחלוקת, בעת החדשה". "הניגודים בנפשו ובהגותו של הרב קוק קמים לתחייה בספרו המטלטל של יהודה מירסקי", מצוטט שם מיכה גודמן.
כבודם של החוקרים הנכבדים יקר בעיניי, ועם זאת אני חולק על קביעתם מכל וכל. הרב קוק שאני מכיר, אף פעם לא היה שנוי במחלוקת, ולא הלך נגד הזרם. נכון הדבר שבתקופות מסוימות קמו כנגדו מערערים, והיו אלו חרדים, דתיים-לאומיים וגם חילונים. אמת היא שבכמה סוגיות ציבוריות נחלקו עליו כמה מגדולי דורו. נאמנים עלינו גם הסיפורים שמביא מירסקי בספרו, שקנאי ירושלים הכריזו מלחמה חריפה כנגד הרב קוק, עד שהשווהו לצוררי ישראל, עפ"ל. אך כל העובדות הללו אינן מגדירות אותו כ"שנוי במחלוקת"; לא הוויכוחים העקרוניים מולו, המצויים אצל כל בעל דעה, ואף לא הפגיעות החמורות שנעשו נגדו מצד קומץ ירושלמים קיצוניים.
אגב: בספר מוצגים שוב ושוב בטעות אותם קיצוניים בתור "חרדים", "הישוב הישן", או "ירושלמים" בסתמא (למשל בעמ' 183-182, ובעמ' 208), כביכול כל החרדים או כל הירושלמים ערערו על עמדתו של הרב קוק ולחמו נגדו. השקפתו של פרופ' מירסקי בעניין זה (כמו גם בסוגיות נושקות ביחס לרב קוק ותורתו, ראו למשל עמ' 57) דומה מאוד לנרטיב החרדי המצוי כיום, שהיא בדיוק ההפך מהמציאות שהיתה אז, המגובה במסמכים מהתקופה: רוב הישוב הישן בירושלים עמד בנאמנות לצדו של הרב קוק, והוא זה שהזמין אותו לכהן כרבה של ירושלים. הרב קוק היה מוסכם ומקובל על רוב יהודי הארץ, אהוד ונערץ בקרב רוב מובהק של הרבנים הארצישראליים. רוב החרדים בארץ כינוהו "מרן", תואר השמור לגדולי הדור ומנהיגיו.
ג. רלוונטיות
באחרית הספר מתייחס המחבר לנושא הרלוונטיות של הרב קוק לדורנו, והוא בוחן את משנתו במבט עכשווי. כאן עוזב המחבר את הגישה האובייקטיבית, ומתייחס בביקורת נוקבת לשיטת הרב קוק, בעיקר לפי איך שהובנה על ידי בנו הרצי"ה.
הביקורת של פרופ' מירסקי על משנת הרב קוק, מנקודת מבט מאוחרת, היא בעייתית. התורות הרוחניות שמתחדשות בעולם מדי דור, הם בבחינת 'עדכון גרסה' של התורה. אי לכך, אין לנו להיות מופתעים מכך שהתחדשו בדורנו תופעות ואירועים שהרב קוק לא חזה. כל שכן שאין בכוחם כדי להפריך למפרע את הדברים שאמר הרב, שהיו נכונים בזמנו. כנגד ההתחדשויות העולמיות, יש לנו גם חידושים משמעותיים בעולמה של תורה, שלא היו בדורו של הרב.
האם יש מה להוסיף על תורת הרב קוק בימינו? ודאי. אנו חיים כיום במצב שהרב קוק לא הכיר: מדינת ישראל שקמה לאחר השואה. בהחלט יש מקום לבחון כמה מהדברים שהרב קוק חידש לאור דברים שהתחדשו מאז, כמו למשל סוגיית בחירת נשים. אך אין משמעות הדבר שיש איזשהו פגם ב"עדכון" שהציע הרב קוק בימיו. "אין לך אלא שופט שבימיך", קבעו חז"ל. אני רוצה לגלות לכם סוד: גם בדור הבא יתמהו על כמה מהדברים שחידשנו בדורנו ברוב התלהבות, אך בשום אופן זה לא הופך את חידושנו לבעייתיים. ההתחדשות היא אחת, והיא מבורכת תמיד.
עמדתו של פרופ' מירסקי המסתייגת מהרלוונטיות של תורת הרב קוק לדורנו, תואמת את עמדת מורו ורבו, הרב יהודה עמיטל זצ"ל. גם הרב עמיטל ביקר את משנת הרב קוק, עם אהבתו אליה, על כך שאין בה התייחסות, ואף נתינת אפשרות, לשואה הנוראה. על הערה זו של הרב עמיטל כבר השיבו גדולים וטובים, ואף אני השבתי עליה בהרחבה במקום אחר, ואציג כאן רק את תורף הדברים.
ראשית, הרב קוק חזה מראש את האפשרות שמיליוני יהודים יקפדו את חייהם בשואה באירופה (והוא כמובן לא היה היחיד, היו מנהיגים נוספים, ובהם ז'בוטינסקי, שהתריעו מפני הבאות). מירסקי עצמו מזכיר שתי התייחסויות של הרב קוק כלפי האיום הנאצי, מתוך שיחות שנשא הרב בערוב ימיו (לאחר עליית הנאצים לשלטון). בכל שנות מגוריו בארץ ישראל, כבר בתקופת מגוריו ביפו (לפני מלחמת העולם הראשונה), שב וקרא הרב קוק ליהודי הגולה לעלות ארצה, וכחלק מהנימוקים לכך הזכיר בפירוש גם את הסכנה שבחיי הגולה. הרב הסביר כי מקום חייו של העם היהודי הוא אך ורק בארץ ישראל, ושם הוא הולך ונבנה. הטרגדיה הנוראה שפקדה את מיליוני אחינו היהודים בגולה, מבחינה זו, הייתה התגשמות מדויקת ונוראה של התרעתו של הרב קוק, וההוכחה לכך שתחיית העם היהודי בארצו היא הפתרון היחיד לקיומו. נמצא אפוא שאין בהתרחשותה של השואה שום קושיה על התלהבותו של הרב קוק מתחיית האומה בארצה.
ד. טעויות היסטוריות
בשולי מאמרי אצביע על בעיה נוספת שיש בספר שלפנינו, וראוי לתקנה במהדורה הבאה. נדמה שהספר לא עבר הגהת תוכן על ידי אדם הבקי בהיסטוריה הרבנית של אירופה במאה ה-20. הדבר מסביר את הטעויות בפן ההיסטורי, המצויות בספר, ופוגמות באיכותו. הפוטנציאל הגדול של הספר, כביוגרפיה מקיפה ומהימנה של הרב קוק, מעצים את חובת הדייקנות ההיסטורית, וכדאי לתקנן במהדורה הבאה.
איני חפץ להלאות את הקוראים ברשימה סיזיפית של עשרות הטעויות שמצאתי בספר, ואסתפק בהצגת כמה מתוכן:
1. הרב שלמה אלישוב כיהן כרבה של הקהילה היהודית בעיר שאוויל (עמ' 29). למעשה הוא רק התגורר בעיר זו, ומעולם לא כיהן ברבנות.
2. הרצל היה "מתבולל וחסר שורשים" (עמ' 43). מירסקי חוזר על כך פעם נוספת (עמ' 61), ומוסיף הערה צינית: "לא ברור, בלשון המעטה, שאותו מחזאי מתבולל וינאי, חופשי, יכול היה לשאת את המשא האדיר שדרשתו של הרב קוק הניחה על כתפיו: של כמעט משיח יהודי צלוב". ובכן, המחקרים שפורסמו בשנים האחרונות מפריכים טענה שגויה זו, שנאמרת כיום בעיקר מצד חרדים קיצוניים המתנגדים לציונות.
3. הרב קוק "נחת [!] בניו יורק", "במסע גיוס כספים עבור מוסדות יהודיים באירופה שלא הצליחו להשתקם מההרס של מלחמת העולם הראשונה" (עמ' 204). למעשה, גיוס הכספים היה גם (ובמידה מסוימת: בעיקר) עבור מוסדות התורה והחסד בארץ ישראל, ובהם ישיבתו – מרכז הרב.
זו לא הטעות היחידה בנושא זה. מירסקי טוען ש"גיוס הכספים היה כה לא מוצלח", מה שגרם להם להאריך אותו. מוצלח או לא זו פרשנות, זו לא עובדה מוסמכת. אך המשפט הבא: "במהלך המסע נמנע הרב קוק מהתרמה למען המיזמים והמוסדות שלו", בוודאי אינו מדויק. במסע זה נאסף כסף גם עבור הרבנות הראשית וגם עבור ישיבתו, מרכז הרב. רק לאחר המסע התלבט הרב האם לוותר על הסכום שהוקצב לישיבתו, והתכתב על כך עם גורמים שונים.
4. תיאור ביקורו של הרב קוק בארה"ב, התופס כשלושה עמודים, מנוסח בנימה המשתמעת כחוסר הצלחה. אך כל עשרות התיאורים שנכתבו אז, אולי ללא יוצא מן הכלל, מתארים תמונה הפוכה לחלוטין, ומלמדים כי הרב קוק נחל הצלחה רבתי במטרות נסיעתו, מכל הבחינות. פלא בעיניי שכל המקורות החיוביים הללו לא נזכרים כלל.
הציטוט המובא שם (עמ' 207-206) מהרב קוק על יהדות ארה"ב מוגש בצורה חסרה, וקצת צינית, הגורמת לתחושה מוטעית, שכביכול הרב קוק התנשא על יהדות ארה"ב וראה בה בסך הכל "גלות כבדה" שמה שמעניין אותה זה רק "זהובים". עיון במקור, האגרת ממנה נחתך חצי משפט, מגלה כוונה שונה לחלוטין בדברי הרב.
5. בעמ' 53 כותב מירסקי בעניין עלייתו של הרב קוק לארץ: "אין בידינו תיעוד של הגורם שהניע אותו לקבל את המינוי [לכהן כרבה של יפו], וסביר להניח שהיו מעורבים בכך כמה: (1) קדושתה הבלתי מעורערת של ארץ ישראל והמצווה לחיות בה, (2) האפשרות לעבור לעמדה משפיעה בהרבה מזו שהיה מצוי בה עד כה, (3) ההזדמנות להיות שוב עם חותנו לשעבר האהוב, (4) תחושה של הרפתקה ואותה התרגשות שהביאה באותן שנים לפלשתינה דור סוער, שהתעוררותו נגעה בלבו".
נעלם מפרופ' מירסקי כי יש בידינו תיעוד מפורש של הגורמים שהניעו את הרב קוק לעלות ארצה ולקבל את המינוי. זהו תיעוד בכתב ידו של הרב עצמו, אשר פורסם בבמה תורנית לפני כארבע שנים – בקובץ 'אסיף', ולאחר מכן פורסם גם בתקשורת, באתר 'מקור ראשון', תחת הכותרת 'נמצא מכתב ההסכמה של הרב קוק למינויו לרב ליפו'.
מדובר במכתב שכתב הרב לקהילת יפו, ובו הוא חושף שני מניעים, אותם העלה מירסקי בתור ניחוש בלבד: א. מצוות ישוב ארץ ישראל, "החמורה והחביבה". ב. הקרבה לחותנו האדר"ת.
אין בדברי הרב, לא במכתב זה ולא במקומות אחרים, כל רמז לכך שהוא חיפש "עמדה משפיעה בהרבה" או "תחושה של הרפתקה והתרגשות", שאינה הולמת כלל את אופיו השקט והשקול. מותר להעלות את זה בתור פרשנות אפשרית, אבל כדאי לדייק ולהבהיר שזו רק פרשנות, חסרת כל ביסוס, ולא להחפז להגדירה בתור "סביר להניח", בשעה שידועים לנו שני מניעים מפורשים וברורים בהם הודה הרב במכתבו. ואדרבה, מעיון מעמיק במכתב זה, בין שורותיו, ניכר ששני מניעים אלו שהציע מירסקי מדיליה - אינם נכונים.
6. עמ' 170: "בזמן ביקור במערת המכפלה ערב ראש חודש אלול, החליטו רבניה המתונים של ירושלים להנפיק הזמנה רשמית לאברהם (!) יצחק קוק להיות רבה הראשי האשכנזי של ירושלים". ולא היא, היה זה אחד מעסקני הישוב הישן (ר"י רייכמאן) שחשב על כך בביקורו במערה, ורק לאחר ששב לירושלים שטח את רעיונו האישי בפני רבני ירושלים, והם קיבלוהו בשמחה.
7. בעמ' 198 מספר מירסקי על הישיבה שהקים הרב קוק בירושלים, ומציין כי "עם השנים תיקרא מרכז הרב". למעשה, כבר מראשיתה (1920) היא נקראה כך, עוד לפני שהוגדרה כ'ישיבה', ומאז ועד היום זהו שמה. לעיתים נוסף לה התיאור: "יסוד הישיבה המרכזית העולמית".
8. בעמ' 209 מספר מירסקי כי הרב קוק נהג לשבת ולכתוב לאורך שעות הלילה, ועם עלות השחר, נכדו של [יואל משה] סלומון, שלמה זלמן, שניהל את בית הדפוס, היה אוסף ממנו את כתב היד ומתקינו לסדר, ללא עריכה או שכתוב.
אני תמה כפליים: ראשית, אם הרב קוק נהג לכתוב חידושי תורה "לאורך שעות הלילה", אימתי ישן? הדבר פשוט, שהרב קוק, ככל בני האדם, ישן בלילה, ובחצות הליל התגבר כארי וניגש לעסוק בתורה ולכתוב את חידושיו. ומה עלה בגורל אותם חידושים? אין לנו אפשרות לקבל את האגדה היפה שסלומון ניגש אליו בעלות השחר מדי יום כדי לאסוף אותם ולהדפיסם, שהרי איננו יודעים כיום על קיומם של קבצים מודפסים כאלה. ובכלל, הסיפור עצמו לא מובן, מדוע שסלומון יטרח לקום כה מוקדם בשביל להדפיס את החידושים?
ה. סגנון וניסוח
מלבד טעויות אלו, יש גם כמה סגנונות מוזרים בדפי הספר, שהיו נחסכים לו היה הספר עובר הגהה מעמיקה. אציג כאן כמה דוגמאות:
1. "מסע הצליינות של הרב קוק" (עמ' 32), כך מכנה מירסקי את מסעו של הרב קוק לעורר יהודים להניח תפילין כהלכתם.
2. בעמ' 39 מתאר מירסקי את תנועת המוסר, בצורה משפילה למדי. התיאור היחידי המובא כדי להסביר לקורא את האווירה של ישיבות המוסר, היא של "צעקות, גניחות, העוויות, הכאות על הקיר באגרופים", ומי שיראה את המופע הזה "בצדק יפשוט כי הופיע אל בית משוגעים". האם התיאור הקיצוני הזה אכן מאפיין את תנועת המוסר? האם הרב קוק התייחס אליה באופן הזה, כאל בית משוגעים? יכול להיות שהיו גם בתי מדרש כאלה, אבל היה ראוי להציג תמונה מאוזנת יותר, ולהביא תיאורים אוהדים לרוח המוסרית שנשבה בתנועה זו.
3. מירסקי מספר על "ידיד נפש אחד" שמצא הרב קוק בארץ (אגב: זה לא נכון, היו לרב ידידי נפש רבים, גם אם לא ברמה העמוקה ביותר), הלא הוא הרב יעקב משה חרל"פ. "בבוקר חג השבועות הוא התפלל בבית הכנסת 'שערי תורה' שם שמע את הרב קוק נושא דרשה וקורא את 'אקדמות'". בתיאור שמביא מירסקי בעצמו, פרי עטו של הרב חרל"פ, אין זכר לדרשה. "שמעתי כיצד הרב אומר 'אקדמות', ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה והייתי לתלמידו וחסידו לעולם", סיפר הרב חרל"פ.
מירסקי ממשיך ומסביר לקורא המתעניין מהו פיוט 'אקדמות': "הפיוט הארמי הארוך והמסובך בן המאה האחת-עשרה, הנאמר קודם קריאת התורה". ניסוח זה הנו מוזר בכפליים, לא רק מצד שיפוטיותו כ"מסובך" (נו, בסך הכל ארמית), אלא בעיקר מכך שמשתמע ממנו שהפיוט נאמר בכל יום בו יש קריאת התורה, כשלמעשה הוא נאמר פעם אחת בשנה, בחג השבועות. כך או כך, הקורא לא יכול להבין למה הרב חרל"פ התרגש כל כך מ'אקדמות', עד שבגינו החליט להיות תלמידו של הרב קוק, אם לא יוסבר כי פיוט זה מספר בשבח התורה ואהבתה.
4. מה שהכי צורם בספר, זה הניסוחים הפוגעניים של מירסקי כלפי הרב קוק. "הרב קוק היה מושפל ואולי גם קצת אבוד" (עמ' 29), כאשר איבד את אשתו הראשונה, וכיהן ברבנות בעיירה ליטאית נידחת. מושפל?! קצת מוגזם. הרב קוק אכן היה עצוב על פטירת אשת נעוריו, ואולי גם מדוכא, אולם אין בידינו שום ידיעה על כך שהוא היה "מושפל" או "אבוד". ושוב מחזר מירסקי על אבדתו, וכותב בעמ' 63: "אף שהיה מוקף באנשים, הרב קוק היה לעתים קרובות בודד". מהיכא תיתי? כמדומני שאין לכך שום זכר בכתבי הרב ואף לו בתיעוד הביוגרפי עליו. מירסקי שב ומספר על "רגעי העצב" של הרב קוק (עמ' 65), שגם להם אין להם זכר בכתובים.
5. הגדיל לעשות פרופ' מירסקי בעמ' 203, ואני מצטט: "ביומניו מתחילת שנות העשרים מופיע תכופות טון מהורהר, אפל [!], המשקף את המצב המאתגר שבו מצאת את עצמו. מדי פעם הוא מבטא שם מעין אימה מעגמומיות ורגשי אשמה (הקשורים אולי לאובדן בתו)". תיאורים חריפים אלו הנם פרי מוחו של מירסקי, ואין להם כל ביסוס או בדל רמז.
6. "המאמרים [של הרב קוק] מפגינים תובנה מעמיקה לצד נאיביות מפתיעה" (עמ' 47), מתבטא מירסקי. למה נאיביות? מפני שהרב קוק הציע שגם הציונים החילונים יגדלו "זקן ופאות". ראשית, הרב קוק לא כותב זאת כהצעה, אלא מעניק טעם לאומי ל"איסור הקפת פאת הראש והשחתת הזקן" בתער ('אוצרות הראי"ה' ב' עמ' 47). הרב בכלל לא דיבר שם על גילוח באמצעים כשרים, ואף לא עודד גידול זקן! שנית, רעיון גידול הזקן והפאות אינו כה נועז כפי שהוא נשמע, הרבה מהחילונים דאז גידלו פאות וזקן. כמובן, לא פאות מסולסלות ומשתלשלות, ולא זקן רבני מפואר, אלא זקן מטופח כמו של הרצל וחבריו הציונים והמשכילים.
משה ליב לילינבלום הציע לחבריו החילונים הצעות מרחיקות לכת הרבה יותר, במאמרו 'דתיות מאהבה' (העולם, 17 במרץ 1910), מתוך אותה מטרה של הרב קוק – הצבעה על הפן הלאומי במנהגים הדתיים, וחיזוק הפן היהודי-לאומי בקרב הציונות החילונית. זוהי אפוא בחירה מגמתית של מירסקי להתייחס ל"הצעתו" של הרב כ"נאיבית ומפתיעה", בחירה שאף מבוססת על חוסר הבנת הטקסט, וכאמור, מגמתיות זו חוזרת ונשנית לאורך דפי הספר.
7. בעמ' 30 טוען מירסקי שלפי הרב קוק "תפילין שאינם מונחים במקומם הם מעין הצתת פתיל השהיה של זעם אלוהי, שקורבנותיו הראשונים יהיו רבנים שאננים ופטרוניהם העשירים". בעיניי, ניסוח ציורי הזה מתאים יותר למדור סרטים בעיתון מאשר לספר רציני כמו זה שלפנינו.
8. איני יודע איך אפשר לכלכל יחד הערצה ואהבה לרב קוק, יחד עם ביטויים שיפוטיים, ואולי גם משפילים, כלפיו או כלפי תורתו. בעמ' 31 מכנה מירסקי את 'חבש פאר', חיבורו ההלכתי של הרב קוק, בתואר "ספר קטן ומוזר". גם בראיון שהעניק מירסקי לעיתון 'מקור ראשון' הוא חזר על התואר הזה. אני מודה שהספר הזה מיוחד, אבל לקרוא לו 'ספר מוזר'? זה בעצמו מוזר מאוד. לא ראינו שיהודי מאמין וירא שמים, מעריץ של הרב קוק, קורא לספר קודש כזה בשם "ספר מוזר".
ו. פרשנות שרירותית
הספר עמוס בפרשנויות של מירסקי על הרב קוק. למעשה, זה לא ספר על הרב קוק, אלא ספר על "הרב קוק בעיני פרופ' מירסקי". ולהרבה מהפרשנויות של מירסקי לא מצאתי מקור, ואפשר לומר בדיוק ההפך מהם.
אתן לכך שתי דוגמאות מיני רבות:
1. בפרק האחרון בספר, וכן בראיון שהעניק מירסקי ל'מקור ראשון', הוא טוען שהרב קוק "לא שיער איזה רוע יכולים לחולל אידיאולוגים למיניהם". אין לזה מקור או הוכחה. אני אפילו לא יודע אם אפשר לקרוא לזה 'פרשנות'. זה נראה בעיניי יותר כמו: החלטה שרירותית, שאינה נסתרת מתיעוד כלשהו.
2. בעניין פרשת רצח ארלוזרוב, והגנת הרב קוק על סטבסקי ושני הנאשמים האחרים, התבטא מירסקי בראיון ל'מקור ראשון': "מכאן ההגנה שלו על הנאשמים במשפט רצח ארלוזורוב. הוא באמת לא האמין שיהודי יכול לרצוח יהודי, ועוד מסיבות אידיאולוגיות". טענה זו נרמזת גם בספר שלפנינו. ובכן, זוהי טעות. התיאוריה הזאת סותרת כמה עדויות מהימנות לפיהם שר המשטרה בכור שטרית העניק לרב קוק ידיעה חשובה וסודית ששינתה את דעתו וגרמה לו לצאת להגנת הנאשמים.
בראיון הנ"ל ל'מקור ראשון' (וכן בהערות לספר שלפנינו) מקשה על עצמו מירסקי מהרצח של יעקב דה־האן, שהתרחש בשנת תרפ"ד (1924), שלכאורה היה אמור ללמד את הרב קוק שיהודים אכן מסוגלים לרצוח (בניגוד לתפיסה שייחס מירסקי לרב קוק). על כך עונה מירסקי: "אבל בזמן הרצח ההוא מסתבר שהרב קוק היה בארה"ב". ואני תמה: ואז מה? הלא היו עיתונים באותם ימים, וגם אנשי הרבנות עדכנו אותו על הנעשה בארץ, בוודאי על עניין ציבורי כה דרמטי, שאף נגע לענייני הרבנות (דה האן היה מאויביה הגדולים והידועים של הרבנות הראשית). כמעט שאין שום סיכוי בעולם שהרב קוק לא שמע על הרצח באותם ימים, ואין שום סיכוי שהוא לא שמע עליו לאחר ששב לארץ, בשנת תרפ"ה, שנים לפני רצח ארלוזורוב. ובכלל, הרבה לא היה תמים ולא טיפש, הוא בוודאי ידע תנ"ך והיסטוריה, וזכר את התקופות האפלות שבהם יהודים רצחו יהודים.
ז. פרשנויות מוטעות של דברי הרב
בכמה סוגיות בהן עוסק פרופ' מירסקי הוא משלב קטעים מיומניו וכתביו של הרב קוק. לעיתים נוצר הרושם שהקטעים נכתבו בהקשר לנושא בו הם מובאים בספר, ולא היא. הם נכתבו בתקופות אחרות לגמרי, סביב אירועים אחרים. לעיתים הם נכתבו בתקופה המדוברת, אולם הם זוכים לפרשנות מאולצת כדי לקושרם לאירוע מסוים (ראו למשל עמ' 171 בעניין העצמיות). אולם גם כאשר ההקשר הוא נכון, יש כמה פעמים שישנה שגיאה בהבנת כוונתו של הרב קוק.
אביא כאן שלוש דוגמאות לכך.
1. בעמ' 52 מתייחס מירסקי להערתו של הרב קוק על הגותו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. "הרב קוק זיהה בהגות אפוקליפטית זו שלב בהתקרבות העולם לגאולה", קובע מירסקי, ומסתמך על הפסקה הבאה:
"ש"צ שר"י [שבתי צבי שם רשעים ירקב] היה דמותו של ניצ'א [ניטשה] בערך דת היהדות לאנושיות, וכשם שזה נטרפה דעתו, כן זה יצא מדתו. קליפה אחת מתיחסת לעקבא דמשיחא".
מירסקי מפרש כי "הרב קוק משווה בין שבתי צבי, משיח השקר, לניטשה, ומצביע על הדמיון ביניהם. שניהם ביטלו את החוק לאור חזון גאולי נלהב. רק "קליפה אחת" מבדילה בין הפראות שלהם להתגלות משיחית". בהערת שוליים מבאר מירסקי: "קליפה אחת היא לדעתי כינויה של 'קליפת נגה' שעל פי הקבלה היא ממד הרוע הקרוב ביותר לטוב".
הזיהוי שמציע מירסקי ש'קליפה אחת' היא 'קליפת נגה', צריכה עיון גדול. על כל פנים יש כאן לכאורה שיבוש בהבנת דברי הרב, שהתכוון בסך הכל שאותו הרכיב הבעייתי ("קליפה") שהיה אצל שבתי צבי, היה גם אצל ניטשה, והוסיף הרב שיש קשר בין היסוד השלילי הזה לבין עקבא דמשיחא. אך הרב לא כתב שיש רק קליפה אחת שמפרידה בין ש"צ וניטשה לבין הגאולה.
2. בעמ' 108 מבאר מירסקי את המשפט שכתב הרב קוק בדבר הצינורות של המחשבה העליונה, שהם "מתחלקים להמון אלפי רבבות לאין קץ של קנוקנות, מריקים שפעות, רצון חיים ומחשבה". בהמשך הפסקה שב ומשתמש הרב קוק בביטוי 'קנוקנות'. מירסקי מעיר בשולי העמוד: "המילה קנוקנות רומזת לדרשה התלמודית (בבלי חולין צא.) שבה מילה זו מסמלת "ריקנין של ישראל", כלומר האנשים הפשוטים ולפעמים גסים שבעם ישראל". כשלעצמי, איני רואה כל קשר בין הביטוי הבוטני בו משתמש הרב, 'קנוקנות', בהקשר לשפעת המחשבה, לבין דרשת חז"ל הנזכרת שמקבילה בין חלקי הגפן לבין חלקי האומה הישראלית.
3. בעמ' 149 כותב מירסקי כי לפי הרב קוק "המשיח הוא כל מי שנתון בחיפוש רוחני ומוסרי, יהודי ולא יהודי כאחד". לדעתי שגה מירסקי לחלוטין בהבנת דברי הרב קוק, עליהם הוא מסתמך.
מירסקי מצטט פסקה של הרב קוק, בה כתוב כך: "אוהבים אנו את כל, ומשנה אהבה אוהבים כל נשמה זכה בכל מקום שהיא, בכל אומה ולשון". אכן יש כאן אזכור לגויים, אך שימו לב להקשרו הנכון: מדובר כאן על יהודים שאוהבים גויים. היהודים ("אנו") הם הנושא, ואילו הגויים הם המושא. המשיך הרב קוק וכתב: "מרחמים אנו על הבריות כולם. רואים אנו כל הנפשות עורגות אל הטוב ... ולפדות הם מחכים. כל צדיק יסוד עולם, בכל מקום שהוא נמצא, הרי הוא פודה נפשי תדירי לכל הבריות, משיח אלהי יעקב הוא". באלו צדיקים מדובר? מירסקי מבין כי מדובר בצדיקים יהודים וגויים, כלומר יכול להיות גוי שמוגדר כ"צדיק יסוד עולם", והוא המשיח. לא "ניצוץ משיח", אלא "המשיח"; עד כדי כך.
לדעתי הרב קוק התכוון לכך שבכל יהודי יש ניצוח משיח, שעשוי להתעצם בשעה שהוא בבחינת 'צדיק יסוד עולם', ועסוק בפדיית נפשם של הבריות (גם אלו שאינן יהודיות). לא עלה כאן על דעתו של הרב לכנות גוי בתואר 'משיח אלהי יעקב', תואר שנכתב במקורו על דוד מלך ישראל. הבנתי נתמכת גם מתיאור נוסף שכתב הרב קוק על אותו איש משיחי (תיאור שאינו מצוטט בספר): "מרוח המשיחיות נשמתו היא חיה, נזר אלהים על ראשו, ושמן משחת אלהיו עליו". נדמה שביטויים אלו, ובעיקר האחרון שבהם, רומזים ליחידי סגולה בעם היהודי.
אגב: שימו לב גם להבדלי הניסוח בין פרשנותו של מירסקי לבין המקור, דברי הרב קוק. מירסקי כותב כי המשיח הוא "מי שנתון בחיפוש רוחני ומוסרי", ולעומת זאת הרב קוק דיבר בצורה דתית ומעשית יותר: "דורש אלהים באמת" ו"פודה נפשי תדירי".
ח. תלמידי הרב קוק
בפרק האחרון, הנקרא "סיום: אור חוזר", תחת הכותרת "התלמידים והבן", מתמקד מירסקי בשאלה מה עלה בגורלם של מקורבי הרב קוק, ובנו הרצי"ה, לאחר מותו של הרב קוק. מירסקי מציין כי "מקורבי הרב קוק פנו איש לדרכו, וכל אחד מהם נשא את מורשתו של הרב קוק לכיוון אחר". הבה ונראה מיהם מקורבי הרב שזוכים למעקב צמוד: הראשונים הם צמד התלמידים הוותיקים, ר' בנימין מנשה לוין ומשה זיידל, המוכרים לכל לומדי תורת הרב מתוך סדרת 'אגרות הראיה'. מירסקי מספר בפירוט על יצירתם הספרותית-המדעית. תמהני: הלא יצירתם לא החלה ביוזמתו או בהדרכתו של הרב קוק. אמנם הם נעזרו בעצותיו פה ושם, אך מכאן ועד להציג את עבודתם כביטוי להמשך השפעתו של הרב לאחר מותו – הדרך רחוקה.
הפלא הגדול הוא בשני השמות הבאים שנכללים בפרק זה: שאול ליברמן, מי שלמד בחברותא עם הרב קוק במשך תקופה מסוימת ופרש מבית מדרשו, והסופר ש"י עגנון. מבין כל עשרות המקורבים שהסתופפו בצילו של הרב קוק, בוחר מירסקי בספרו להציג דווקא את ליברמן ועגנון כ'מקורבי הרב' (וכבר בדפים הקודמים הרחיב לספר עליהם), ומשום כך הוא רואה לנכון לספר לנו כיצד הם "נשאו את מורשתו של הרב קוק" לאחר מותו.
רגע אחד. מי אמר ששני אישים אלו אמורים לשאת את מורשתו של הרב קוק על כתפיהם? ולמה דווקא הם נבחרו לכך, מבין כל באי ביתו ושומעי לקחו? מדוע שלא יספר לנו מירסקי על המשורר יוסף צבי רימון, או הסופר אז"ר, שהיו לא פחות קשורים אל הרב קוק? בחירה מסוננת זו דווקא בליברמן ועגנון אינה מקרית, היא מבקשת לדחוף אותם למעגל הראשון של מקורבי הרב, שווי־ערך כביכול לזיידל, לוין, הרב חרל"פ והרב הנזיר. מירסקי בוחר דווקא בשני אנשים שעמדו על התפר העדין שבין הדתי לחילוני, בין בית המדרש לבין עולם החול, כדי לבטא משהו על הרב קוק. ליברמן "עבר עם הזמן לסמינר התיאולוגי בני יורק", מספר מירסקי, וזו הי אפוא הסיבה שחשוב לצרף אותו למעגל התלמידים, כדי להוכיח שהרב קוק באיזשהו מקום נתן לו השראה או עידוד לכך, או להפך – תראו מה קרה למקורבי הרב הקנאי, איפה הם סיימו.
אכן, כל בר בי רב שמכיר מעט את תולדות הרב, יודע עד כמה צירופו של הצמד הזה, ליברמן ועגנון, למקורביו המובהקים של הרב, הנו מאולץ: הם עצמם לא התיימרו להיות תלמידיו המובהקים של הרב קוק. מירסקי מספר כי ליברמן כינה את הרב קוק "הגאון הצדיק". נו, ואז מה. אני לא חושב שזה מחייב אותנו לעקוב אחר פעילותו המחקרית שלאחר שנת תרצ"ה, בה נפטר הרב.
לאחר שתי דמויות פיקנטיות אלו, חוזר מירסקי למקורביו המובהקים (באמת) של הרב קוק. "ר' אריה לוין המשיך לבקר חולים, לסייע לנדכאים ולבקר אסירים עד מותו ב-1969" (מה החידוש?), והרב חרל"פ, "כיהן כראש הישיבה, שנקראה כעת "מרכז הרב קוק" (אכן היא נקראה תמיד 'מרכז הרב', ולעיתים 'מרכז הרב קוק'). תורתו של הרב חרל"פ מוצגת כאן, לדעתי, בצורה די מעוותת, ומאוד שיפוטית לרעה.
הבא בתור: "הרב דוד כהן נותר נזיר, לימד במרכז הרב, ועבד על אורות הקודש". וגם כאן אני מתפלא: מה החידוש בכך שהוא נותר נזיר? אילולי אותו חיץ מלאכותי שיוצר מירסקי מהדרמה של פטירת הרב קוק והשפעתה האדירה. כביכול חייהם של מקורבי הרב נפלגו לשניים, והיינו מצפים שהרב הנזיר יפסיק להיות נזיר, ור' אריה לוין יעזוב את הנדכאים.
ט. הרצי"ה קוק
ביחס לרצי"ה מספר מירסקי על ה"קללות שהטילו מקובלים" על הרב קוק, שבגינן הרצי"ה לא זכה לפרי בטן, לדעת "קנאי ירושלים" (עמ' 243). מעודי לא שמעתי על קללות אלו, וגם אני לא מאמין שמקובלים אמיתיים מסוגלים להטיל קללות על רבנים, ודאי לא על אדם עדין נפש כמו הרצי"ה שלא פגע בנמלה. על כל פנים אני חושב שדעתם של אותם קנאים, גם אם יש לה מקור (ואני חושב שאין), לא אמורה לעניין אותנו, והיה כדאי לשקול פעמיים אם לאזכר אותה בסוגיה כאובה זו של עריריות הרצי"ה.
בהקשר לרצי"ה כתב מירסקי (עמ' 248) כי הוא "נהג לומר לתלמידיו שהציונות הדתית היא גשר, כלומר לפעמים צריך לתת לאחרים לפסוע עליך". שאלתי כמה מתלמידי הרצי"ה, והם לא שמעו זאת מעולם. מסתבר שהרצי"ה אמר פעם אחת משהו דומה לאחד ממקורביו, אבל מכאן ועד "נהג לומר" הדרך ארוכה ומפותלת. בכלל, הרצי"ה מעולם לא העלה על דל שפתיו את הביטוי 'ציונות דתית'. וכך גם לא יתר תלמידי הרב קוק. ואם תרצו: ייחוס ביטוי זה לרצי"ה מעיד על חוסר היכרות עם האדם. בכל אופן, הפרשנות שמציע מירסקי לדברי הרצי"ה - גם אם נאמרו - היא על דעתו בלבד, ואיננו יודעים אם היא נאמנה למקור.
בדפים האחרונים עבר מירסקי לתאר את בית מדרשו של הרב קוק לאחר פטירת הרצי"ה. כשהוא מספר על הקמת ישיבת הר המור, הוא מתאר כך (עמ' 250): "הרב טאו פרש מהישיבה מכיוון שהוחלט לפתוח בה מסלול להכשרת מורים. עבורו, ועבור חסידיו, הצעד הזה עמד בניגוד לאידיאל של לימוד תורה לשמה. עם פרישתו הקים הרב טאו את ישיבת הר המור". לפי דעתי זו טעות. מה שגרם להקמת 'הר המור' אינו הערך של לימוד תורה לשמה, שבוודאי מוסכם על כולם, אלא הערך של "לימוד תורה על טהרת הקודש", ומהבחינה הזאת התקיים אז הדיון סביב שאלת היחס בין לימוד התורה לבין לימודי ההוראה.
י. חתימה: על מי בעצם הספר?
בעמ' 253 כותב מירסקי: "השואה וזוועות המאה העשרים... לימדו אותנו שאסור לנו לחשוב שאנו יודעים בבטחה לאן ההיסטוריה הולכת. ... זיהוי הלאומיות עם המוסר והתורה אינו יכול למצות את מורכבות התופעה ומה שהיא תובעת מאיתנו. הוא מנטרל את היכולת של התורה והמוסר לבקר את הלאומיות שהיא תמיד מהלך אנושי חלקי. האלהת הלאומיות היא מהלך מסוכן מאוד שעלול להמיט חורבן על המפעל הציוני".
למי שלא מבין, מירסקי מתאר כאן את השקפת עולמו האישית, ולא את השקפתו של הרב קוק נשוא הספר. אדרבה, מבין השורות הללו ניכר שמירסקי רומז לסכנה המצויה בהשקפת עולמו של הרב קוק (או של בנו הרצי"ה?), שכביכול מעודדת "האלהת הלאומיות". אני לא נכנס כאן לשאלה מי צודק, הרבנים קוק או מירסקי, אלא תמה מדוע הוכנסו דעותיו האישיות של מירסקי לתוך ספר שאמור לתאר לנו את הרב קוק. בפרקים הקודמים הקפיד מירסקי להסוות את עמדותיו ביחס למשנת הרב קוק, ודי הצליח בכך. אולם בפרק האחרון, וככל שמתקדמים לסיום הספר, עמדותיו של המחבר הולכות ומתפרצות, עד כדי כך שהן משתלטות על מושא הספר, וכמעט שאונסות אותו לומר "מסכים אני" בעל כורחו.
"חוסר יכולתו של הרב קוק לדמיין יהודים שינצלו כוח פוליטי לרעה בא לידי ביטוי גם במוסד החשוב שהקים – הרבות הראשית.... מוסד שהפך למושחת ואטום", מספר מירסקי. אקדים ואומר כי דעתו השלילית של מירסקי על הרבנות הראשית, עליה הוא חוזר בהזדמנויות שונות, זכאית להישמע. אמנם זוהי דעה שנויה במחלוקת, היא לא מוסכמת על רבים וטובים, אבל זכותו המלאה של מירסקי לצדד בה. אבל שוב אני תמה: למה צריך לדחוף אותה לספר על הרב קוק, כאשר ברור שהיא מנוגדת לדעתו של הרב קוק? יתכבד המחבר ויוציא חיבור אחר שבו ישטח את טענותיו על הרבנות הראשית. שמא תאמרו: יש בכך מידע חשוב על הרב קוק, שהיה תמים ונאיבי, ולא דמיין לאיזה מקום גרוע תגיע הרבנות הראשית שהקים – אענה בצורה פשוטה: הכל בראשו של המחבר, כך הוא רואה את הדברים. כנראה שאין שום מקור ושום אסמכתא המאששים את המחשבות אותן הוא מייחס לרב קוק.
יא. מה בעצם אפשר לקבל ממשנת הרב קוק?
ובכן, אם הבנו את המגמה הסמויה בספר, שהרב קוק הנו אדם מורכב, אפל, שנוי במחלוקת, בודד, כמעט ללא חברים, עצוב ומיואש, כמעט חסר השפעה ציבורית, בעל אמירות פרימיטיביות, שהמוסדות שהקים (הישיבה והרבנות) לא הולכים לכיוון חיובי כל כך, ואחד מהם הפך ל"מושחת ואטום", למה בעצם אנחנו צריכים את הרב קוק? ומדוע הקדיש פרופ' מירסקי שנים נכבדות מחייו למחקר על הרב קוק ומשנתו, ולהפצת תורתו?
מירסקי חש בשאלה סמויה זו, והטמיע אותה בתוך שלוש מילים קצרות: "למרות כל אלה". על פניו המילה "אלה" מתייחסת לפסקאות האחרונות, בהן הוכיח שהרב קוק טעה ביחס ללאומיות, לשואה ולהצלחת הרבנות הראשית. אך למעשה, מי שקרא בעיון את הספר, והבין את הרמוז בין השורות כמעט בכל דף, מבין שהרב קוק טעה גם בהרבה דברים אחרים ששמו נזכר עליהם עד היום, וגם מבין שמשנתו הלאומית של הרב לא כל כך אטרקטיבית כמו שמנסים להציגה בבית המדרש הדתי-לאומי.
"למרות כל אלה", כותב מירסקי, "קריאה שקולה ומעמיקה בהגותו של הרב קוק יכולה לסייע לנו בעיצומה של המאה העשרים ואחת בהתמודדות עם אתגרים חברתיים שאנו מתומדדים עמם ובהקניית שפה מושגית וערכית לפרשנותם [...] בהתבוננות מעמיקה בתורת הנגלה והנסתר, בהגות ובספרות, במתרחש סביבו ובעצמו, הרב קוק מצא דרך לראות בעין טובה ולחשוב בצורה חיובית ופורה על השונות. הוא פיתח הסתכלות שוחרת טוב שאישרה את האדם ואת העולם, מבט מכיל המזהה את שביבי האמת בשלל התנועות והמגמות הרוחניות והחברתיות סביבו. בכל אלה ראה ביטוי חלקי אך חיוני של האמת האלוהית המחיה את העולם".
נהדר! יש לנו אפוא מה ללמוד ולקבל מהרב קוק!
רגע, השמחה מוקדמת. שימו לב כיצד מסיים מירסקי את תשובתו על הרלוונטיות של הרב קוק לדורנו. אלו הם המשפטים החותמים את החיבור (עמ' 254):
"דרך מחשבה זו התבססה על אמונתו ש'הכל מתעלה'. אולם נראה שהתעלות העולם איננה מובטחת. קיומה או חידלונה תלוי בנו. האל יכל להציב בפנינו אופק ולהעניק תקווה, אך המציאות של הטוב והרע נתונה בידינו שלנו".
זהו, גבירותיי ורבותיי. כאן נגמר הספר.
הספר שאמור להיות מוקדש לרב קוק מסתיים במחלוקת בין הרב קוק, מגדולי ההוגים בדורות האחרונים, לבין יהודה מירסקי, פרופסור חשוב למחשבת ישראל באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון, כאשר המכריע במחלוקת הוא המחבר, פרופ' מירסקי, הדוחה את דעת הרב קוק. "דרך המחשבה" של הרב קוק (שיודעים אנו כי הוא מבוססת על התורה בנגלה ובנסתר) סוברת שהכל מתעלה, ואילו מירסקי, על פי ידיעותיו האקדמיות או ההיסטוריות, חולק על השקפה זו.
ואידך זיל גמור.
