בין האלילות, ששררה בכל העולם כולו לפני מתן תורה, ובין אחדות הבורא, שנתחדשה על הר סיני, מבדיל לא רק הבדל במספר – ההבדל בין אחד להרבה – אלא גם הבדל בעצם, לא רק הבדל כמותי, כי אם גם הבדל איכותי.
לפי היהדות, ברא א־לוהים את האדם בצלמו וכדמותו, ואילו באלילות, להיפך – בני אדם בראו להם את אלוהיהם בצלמם וכדמותם. היהדות אומרת: ״מה הוא רחום – אף אתה רחום; מה הוא חנון – אף אתה חנון״; האלילות אומרת את ההיפך: מה אתה – אף הוא. המיתולוגיה מדברת על אלילים נואפים, שודדים וצמאים לדם, גם לדם חבריהם האלילים וגם לדם אדם וחווה. אומר ר׳ יוחנן במדרש (בראשית רבה סט, ג):
הרשעים מתקיימין על אלוהיהם: ״וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר״ (בראשית מא, א), אבל הצדיקים – א־לוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר (שם כח, יג): ״וְהִנֵּה ד׳ נִצָּב עָלָיו״.
כל יסודה של האלילות הוא להתיצב ״על אלהיהם״, שהרי המה מטילים היקש מצלמם – לאלהיהם; יסוד היהדות, לעומת זאת, הוא בזה שד׳ ניצב על האדם.
היהדות שואפת שגם בני־האדם יהיו צדיקים, האלילות עושה גם את האלילים לרשעים. כי מה היא מידת הרשע? – זוהי מידת הערצת התקיף, הנוטעת בלב האדם – לא רק רגש היראה – אך גם רגש הכבוד כלפי כל תקיף. התקיף מטיל עליו אימה, ובכל זאת – או יותר נכון – דווקא בשביל כך, הוא אוהב אותו כנפשו; וכלפי החלש להיפך: מתייחסים אליו – לא רק ברגש של ביזיון – כי אם גם ברגש של שנאה, והכל מפני החטא היחידי – חלש הוא.
רשעות זו נמצאת במידה מרובה או מועטת בלב כל אדם; הגעו בעצמכם בזה ותמצאו... יש לעמוד על העובדה, כי כל עיקרה של עבודת האלילות בא ממידת רשעה זו; בני אדם עבדו לאלילים, מפני שחשבו אותם לתקיפי דעלמא. הם אהבו את האלילים בכל נפשם ומאודם, והקריבו להם – לא רק את מיטב חלבם ובקרם – אך גם את מיטב בניהם. ברם, אהבה זו באה ממידת הרשעות שבקרבם, לאהוב ולכבד את התקיף, ומי תקיף יותר מאליל...
בניגוד קיצוני לכל זה עמדה היהדות, שעבדה תמיד לא־ל רחום וחנון ורב חסד. ואם ידעו כי הוא גם גדול ונורא, גיבור ותקיף, אולם – ״כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא – אתה מוצא ענוותנותו; דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים ומשולש שער ראשון: א־לוהים וצלם א־לוהים שבאדם בכתובים״ (מגילה לא, א). מעולם לא אמרה היהדות: מה הוא תקיף – אף אתה תקיף, אלא – ״מה הוא רחום – אף אתה רחום...״.
לו היה בא לפניי בזמן הזה נוכרי להתגייר, והיה דורש ללמדו את כל התורה כולה על רגל אחת (ואומנם היום גם בני ישראל גופא דורשים ללמוד את התורה כולה על רגל אחת...) – הייתי אומר לו: מלחמה לד׳ בתקיפים מדור־דור – זהו כלל גדול, ואידך – פירושא הוא, זיל גמור.
אם כל האלילים מבקשים את הרודפים, ולפניהם יכרעו ברך, הנה ״וְהָאֱ־לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף״ (קהלת ג, טו), וכביאור חז״ל על זה: לעולם הא־לוהים יבקש את הנרדף – בין צדיק רודף צדיק, בין רשע רודף רשע, בין רשע רודף צדיק ואפילו צדיק רודף רשע״ (על פי ויקרא רבה כז, ה). לכשהצדיק מתחיל להיות תקיף ורודף – באותו רגע פוסק הוא להיות צדיק; והרשע ברגע שנעשה נרדף – פוסק הוא להיות רשע.
הפילוסוף המשוגע ניטשה היה מתלוצץ על היהדות ואומר, כי כל מוסר היהדות הוא רק מוסר עבדים, שהרי מגן הוא רק על החלשים. ועל זה נשיב – ״פלגינן דבוריה״. אמנם, צדק ניטשה באומרו, כי היהדות איננה מוסר של אדונים. ברם, היא איננה בשום אופן מוסר של עבדים דווקא. כי גם האדונים וגם העבדים שנואים עלינו בתכלית השנאה: הראשונים – מפני שהמה הרודפים – התקיפים, והאחרונים – מפני שהמה הכורעים, והמשתחווים והמודים לפני הרודפים הללו. היהדות איננה לא מוסר של אדונים ולא מוסר של עבדים, היא מוסר של בני־חורין. ״אָנֹכִי ד׳ אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים״ (שמות כ, ב) – זהו חותם התוכנית של א־לוהי ישראל.
ואל תאמרו: תלמוד לומר, עתה אין אנו צריכים כלל לדבר על דבר האלילות, שכבר נתבטלה גם אצל הגויים ונעשתה חומר להיסטוריונים המומחים לאותו דבר. ולא היא! כשם שבעולם החומרי רואים אנו את החומרים פושטים צורה ולובשים צורה אחרת והחומר בעצמו נשאר כמקודם – כך בעולם הרוחני, צורה עוברת מגוף אחד אל גוף שני, והצורה בעצמה נשארת כמו שהיתה.
יש גלגול בנשמות. הנשמה, לפי דעת המקובלים, כשהיא יוצאת מגוף אחד היא טסה בעולם התוהו עד שמוצאת לה גוף אחר להיכנס בו. ויש גלגולים באידיאלים, שמתגלגלים מחומר אחד לשני, אם כי שינוי החומר מקשה לפרקים לעמוד עליהם ולהכירם.
כל המתבונן בעינא פקיחא יראה, כי כך הוא הדבר גם בנוגע לאלילות. האלילות לא נתבטלה גם עתה, אלא שנתגלגלה מחומר אחד לשני. יש בכך שינוי בחומר, אבל אין בזה שינוי במהות האלילות.
אותן האמונות שזנחו את עבודת האלילות וקיבלו עליהן את האמונות החדשות, עשו רק ״חיסור״. הם החסירו מסכום האלילים הרבים שהיו עד אז, והעמידום על שלושה – אמונת השילוש של הנוצרים, או על אחד – אמונת מוחמד. ואם כה ואם כה, נתמעט באופן ניכר החומר של האלילות, אבל הנשמה שבה נשארה כמות שהיתה – נשמה של רשעות, שנוסדה על תקיפות לבד.
אם נעשה כל־כך חביב על הנוצרים פתגמו של אותו האיש: אם סוטרים לך על הלחי האחת – הגש בהדרת כבוד את לחייך השניה; או: אם ימשוך מישהו ביד חזקה את מעילך העליון, מסור לו תיכף בהכנעה מרובה גם מעילך התחתון – כמובן, כל זה רק להלכה ולא למעשה. הרי כל מי שירד לתוך עומקו של דבר יראה, כי יש בזה יותר משיטת האלילות מאשר משיטת היהדות. כי היהדות השונאת את הרודפים תכלית שנאה, אומרת (בבא קמא פג, ב): ״׳עַיִן תַּחַת עַיִן׳ (שמות כא, כד) – ממון״ – הרודף לא ינקה. אולם, האלילות ראתה תמיד כל תקיף ועריץ, כל מי שיש לו יד חזקה וזרוע נטוייה, כראות פני אלוהים, ותמיד התייחסה ברגש כבוד גדול לכל סוטר על הלחי ולכל חמסן בכוח, ובפתגם הנ״ל חידשה הנצרות רק את האופן שבו מחוייבים כולנו להביע לו את רגשי כבודנו...
אומנם כן, עבודת האלילים, שאת התחלתה רואים אנו בימי הקדם, לא פסקה מן העולם גם בימי הביניים וגם בעת החדשה, אם כי רואים אנו אותה בכל פעם ופעם בגלגול חדש.
בימי הביניים רואים אנו את האלילות בדמות התקיפות בעולם הבא. ה״קדושים״ אשר בארץ, משלו ממשלה בלתי מוגבלת ובראשם עמד האפיפיור, שהיה מושל בכיפה, שכל מלכי מזרח ומערב היו הדום לרגליו. ברם, באמת, גם אז לא הקדושה משלה בארץ – אלא התקיפות, שקיבלה צורה חדשה, צורה של עולם הבא... ברי היה, כי כל ה״קדושים״ הללו תקיפים וגדולים הם בעולם הבא, עד שכל התקיפים בעולם הזה כאין וכאפס כנגדם, לכן היו הכל כורעים, ומשתחווים ומודים לפניהם. ודבר זה מעצם האלילות הוא מאז ומעולם, הדורשת לכרוע ברך לפני כל תקיף, אך ורק מפני התקיפות שבו, אם כי תקיפות זו אינה מביאה למכבדיה שום תועלת; אדרבה! לפעמים מביאה היא גם הפסד. לכן היו שונאים בתכלית השנאה את כל ה״כופרים״, ושפכו את דמם כמים, לא כל־כך בשביל כפירתם, אך בשביל חטאם הגדול – חלשים הם, אם לא בעולם הזה, על כל פנים – בעולם הבא...
אמנם, העת החדשה הפילה למשואות את אלילי ימי הביניים וסר צלם של ה״קדושים״, אבל באותה שעה השתדלה התקופה החדשה שלא ישאר ח״ו החלל ריק והנייר חלק, ובראה אלילים חדשים, הלא המה האלילים הלאומיים. חדלו להעריץ את התקיף בעולם הבא; לעומת זה, נעשתה התקיפות הלאומית למטבע עובר לסוחר בכל העולם כולו. כל עם היכול לשדוד ולהרוג ביותר – הוא־הוא העם הנבחר שהכל חייבים בכבודו; ולהיפך – על העם העשוק והרצוץ מביטים הכל כעל עם־לא־היה, ושונאים אותו בשביל כך בתכלית שנאה.
בזמננו יש אלילים רבים, כל אומה ואומה ואלילה המיוחד.
אם לא הכל ראו את האלילות של הלאומיות, הרי הכל יכולים לראות את האלילות של הנאציזם, שהיא תולדה עקבית של הלאומיות. ואם לא הכל חדרו לפילוסופיה של ניטשה המשוגע, שכל חידושיו הם רק חידושי האלילות, הרי הכל יכולים לראות זאת אצל המטורף היטלר, תלמידו המובהק של ניטשה. הראשון היה ״נאה דורש״, והאחרון – ״נאה מקיים״; מה״סוף מעשה״ של האחרון, אפשר לתפוס את ה״מחשבה תחילה״ של הראשון.
כל ההצלחה של הרשע, שהשעה (ורק השעה – ותו לא) משחקת לו, מקורה ושורשה נעוצים באלילות, שעדיין היא חיה וקיימת בלבות הגוים, שרק למראית עין קיבלו את הנצרות, ולבבם בל עמם; ו״הברית החדשה״ היתה ברית רק ״מקופיא״ ולא ״מקובעא״.
רק בני ישראל – לפי דברי חז״ל (על פי סנהדרין סד, א) – שרפו בתחילת הבית השני את ״יצרא דעבודה זרה״. אומות העולם לא שרפו אותו עדיין, אלא הלבישו אותו בבגדי כהונה, שאינם הולמים אותו כלל וכלל. ועל כן הוא מתפרץ לעתים תכופות ומתגלה לנגד עינינו בפרצופו המקורי והאמיתי.
זוהי ״דרך ארץ״ שיש לכל עמי הארץ בפני התקיף, שלפניו יכרעו בני אדם ברך ברגש של כבוד והערצה, גם בשעה שהתקיף משתמש בתקיפותו להשמידם ולאבדם מעל פני האדמה.
הרשע של זמננו, שהשעה משחקת לו, יודע להשתמש בפסיכולוגיה של עבודה זרה זו.
ומה מתמיה הדבר, ש״נבוכי התקופה״ שלנו היו מחסידיו של ניטשה דווקא. עדיין זוכרים אנו את ״גבורינו״, שהכריזו לפני אילו עשרות שנים על ״שינוי הערכין״ והחלפת ערכי היהדות בערכיו של.... ניטשה, להבדיל.
ויבואו ״נבוכים״ אלו ויראו את ״שינוי הערכין״ שבא על ידי... היטלר.
