בס"ד
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בעמדינו סמוך ליומא דהילולא קדישא של זקיני הגה"ק מרן רבינו בעל העטרת ישועה זיע"א, אמרתי אנקוט בשיפולי גלימתו לפלפל בדבריו הק'.
בשו"ת עטרת ישועה סי' ל"ד נסתפק זקיני הק' רבינו העטרת ישועה זי"ע, בהא דאמרי' דניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממוני', היאך הדין בממון ששייך לקטן האם גם בזה איתא להאי כללא או לא, די"ל דכיון דהקטן עצמו אינו חייב במצוות ליתא להאי כללא או דילמא נהי דקטן אינו חייב במצוות מ"מ אם מקיים נוטל עכ"פ שכר כאינו מצווה ועושה דאפי' גוי העושה מצוה אמרי' בע"ז ג' א' דנוטל שכר כאינו מצווה ועושה כ"ש ישראל קטן.
וכ' שם זקיני ז"ל לחדש דגדר הסברא דניחא לי' למעבד מצוה בממוני' הוא מכח ערבות דאם לא ניחא לי' הרי יתבטל חבירו מן המצוה וכיון דהוא ערב בעד חבירו אמרי' דניחא לי' שחבירו יעשה מצוה בממון שלו, וכיון דכ' הפמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת ח"ג סי"ז דקטן ליתא בכלל ערבות א"כ גבי קטן לא שייך האי סברא דניחא לי' וכו', והאריך שם בראיות נפלאות ואסיק דגם בקטן אמרי' הסברא דניחא לי'.
והנה נמצינו למדים מדבריו ז"ל ב' סברות לומר דבקטן לא אמרי' ניחא לי' למעבד מצוה בממוני', הסברא הראשונה דכיון דהקטן אינו חייב במצוות לא אמרי' ניחא לי' וכו', ובזה כ' זקיני ז"ל דעכ"פ כיון דנוטל שכר כאינו מצווה ועושה שפיר שייך הסברא דניחא לי', והסברא הנוספת דנהי דהקטן נוטל שכר כאינו מצווה ועושה מ"מ לא סגי בזה למימר ניחא לי' וכו' אלא דוקא היכא דערב בעד חבירו.
ונפק"מ רבתא איכא בין הסברות, דהנה להסברא הראשונה דהיכא דאינו חייב במצוות לא אמרי' ניחא לי', הנה לפי"ז כיון דמדרבנן הקטן חייב במצוות שפיר אמרי' ניחא לי' וכו', לדעת הר"ן ז"ל במגילה [ו ב מדפי הרי"ף] דמצוות חינוך הוי מצוה דרמיא על הקטן ולא על אביו, וא"כ לצורך קיום מצוה דרבנן מותר ליטול ממון של הקטן, אבל להסברא השניה דבקטן ליכא ערבות נראה דאע"ג דמדרבנן חייב במצוות מ"מ כיון דאינו ערב בעד חבירו לא אמרי' ניחא לי'.
ברם, גוף הסברא דקטן אינו בכלל ערבות, הנה המג"א ז"ל בסי' קצ"ט סק"ז הביא דברי מהרש"ל ז"ל דמן התורה גדול יוצא בברכת הקטן אלא שחכמים אסרוהו, והק' המג"א ז"ל שם וז"ל "ועוד דהא עיקר הטעם דקיימא לן אע"פ שיצא מוציא משום שכל ישראל ערבים זה בזה וכו' ובקטן לא שייך ערבות דמן התורה פטור הוא לגמרי ואיך יוציא הגדול", והנה מדבריו ז"ל שכ' "דמן התורה פטור הוא לגמרי" הרי מוכח דהא דקטן אינו בכלל ערבות היינו משום דפטור מן המצוות.
והשתא לפי"ז נלע"ד בע"ה דכ"ז רק מדאורייתא אבל מדרבנן כיון דהקטן חייב במצוות שפיר הוי בכלל ערבות, ולפי"ז במצוות דרבנן שפיר הוי הקטן ערב אפי' לגדול, ולפי"ז נראה בע"ה לחדש דקטן יכול להוציא את הגדול שאכל רק כזית שאינו חייב בבהמ"ז מה"ת אלא מדרבנן, ויוכל הקטן להוציאו אע"ג דהקטן לא אכל, דלגבי חיובי דרבנן שפיר הוי הקטן בכלל ערבות.
ומעתה לפי"ז ולמאי דכ' זקיני ז"ל דהסברא דניחא לי' לאיניש וכו' תליא בדין ערבות, א"כ נראה דגם לענין הסברא דניחא לי' למעבד מצוה בממוני' הדין נחלק לשניים, דלענין קיום מצוה דאורייתא לא אמרי' ניחא לי' וכו' בממון הקטן, אבל לענין קיום מצוות דרבנן שפיר אמרי' ניחא לי וכו' גם בנכסי קטן, ונפק"מ לפי"ז דאם נטל לולב ששייך לקטן ביום ראשון דהוי חיוב תורה לא יצא ידי"ח, אבל בשאר הימים יוצא ידי"ח דהוי חיוב דרבנן.
והשתא אי כנים אנו בע"ה נראה להוסיף בה דברים, דהנה העט"י ז"ל כ' הוכחה נפלאה דבקטן לא אמרי' ניחא לי' וכו' מהא דאמרי' בסוכה ל' א' "אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מנכרי לא תגזזו אתון אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו מאי טעמא סתם נכרים גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת" ופי' רש"י ז"ל דסתם כותים גזלי ארעא מישראל, והק' השער אפרים ז"ל בתשו' ס"ב אמאי לא אמרי' ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני', ובפרט היכא דאם הישראל לא יקנה הלולב הרי ישאר ביד הגוי, וכ' זקיני ז"ל דיש ליישב דחיישינן שמא העכו"ם גזלו קרקע של קטן שנפל לו בירושה ובקטן לא אמרי' הסברא דניחא לי'.
אמנם לדברינו הנ"ל יש לדחות ההוכחה למחצה, דשפיר יש להוכיח מהתם רק לענין לולב ביום הראשון דהוי חיוב תורה שבהכי הרי מיירי הסוגיא התם, אבל לענין לולב ביום השני שפיר י"ל דגם בקטן אמרי' ניחא לי' וכו' וכנ"ל דבמצוות דרבנן שפיר איכא ערבות בקטן.
מיהו גוף היסוד שכ' בע"ה להוכיח מדברי המג"א ז"ל דבמצוות דרבנן שפיר איכא ערבות בקטן, הנה המחה"ש ז"ל לא פי' כן דברי המג"א ז"ל אלא פי' דקטן אינו נכלל בגדר ערבות כלל, וז"ל שם "ובקטן לא שייך ערבות וכמבואר בסוטה [לז ב] על פי המנין שחשב שם לענין ערבות על כרחך קטנים לא היו בכלל ערבות", [אמנם דבריו ז"ל יתכנו רק אם נימא כדעת הדגו"מ ז"ל באו"ח סי' רע"א דנשים אינן בכלל ערבות לאנשים ואולי גם לנשים, אבל לדעת הגרעק"א ז"ל בתשו' קמא ס"ז דנשים בכלל ערבות במצוות שחייבות בהן, הנה לפי"ז ליכא להוכיח מדברי הגמ' בסוטה דא"כ תיקשי נמי אמאי נשים בכלל ערבות], אלא דפי' ז"ל בדברי המג"א ז"ל צ"ע דא"כ אמאי הוצרך המג"א ז"ל להא דמן התורה פטור הוא לגמרי, ולא כ' בפשיטות דקטן אינו בכלל ערבות.
והנה לאידך גיסא מצינו כמה פוסקים ז"ל דס"ל דקטנים בכלל ערבות אפי' בדאורייתא, הגרש"ק ז"ל בחכמת שלמה או"ח סי' קפ"ו פשיט"ל דקטן הוי בכלל ערבות, והגראמ"ה ז"ל בהגהותיו לברכות מ"ח ב' פי' כן בדעת רש"י ז"ל. והפמ"ג ז"ל גופי' באו"ח סי' תרפ"ט א"א סק"ד נסתפק אם קטן הוא בכלל ערבות, והשתא לדברינו נמצא דהמג"א ז"ל שיטה אמצעית דקטן איתא בכלל ערבות רק לגבי קיום מצוה דרבנן.
ונראה להכריח מדברי הגרעק"א ז"ל דס"ל כשיטה אמצעית זאת, דהנה בתשו' קמא סי' ז' הביא דברי הדגו"מ ז"ל דקטן שכבר התפלל בליל שבת אינו יכול להוציא אשה בקידוש גם אם כבר התפללה דהקטן הוי תרי דרבנן ואינו מוציא את האשה שהיא חד דרבנן, וכ' הגרעק"א ז"ל דזה אינו, דהא בקידוש איכא דינא דיצא מוציא ואילו הי' גדול הי' מוציאה אע"ג דכבר התפלל, נמצא דהא דאינו יכול להוציא אשה היינו משום קטנותו וא"כ אין כאן אלא חד דרבנן, ומוכח דס"ל דקטן הוי בכלל ערבות דאל"כ הדר הו"ל תרי דרבנן דהוא אינו ערב עבור האשה. ואילו התם לגבי אשה אודויי אודי לי' להדגו"מ ז"ל דאשה אינה בכלל ערבות במצוות שאינה חייבת בה, וא"כ בהכרח דגם בקטן דאיתי' בכלל ערבות היינו רק להוציא המחוייב מדרבנן ולא את המחוייב מדאורייתא דבזה אין הקטן חייב וליכא ערבות.
ומדאתי' בע"ה להכי נלע"ד המצאה נפלאה, דהנה לדברינו נמצא דקטן ערב בעד קטן חבירו בכל המצוות דתרוייהו חייבים בכל המצוות מדרבנן, והנה מסברא נראה דאם כבר ניחא לי' לקטן שקטן אחר ישתמש בחפץ שלו כדי לצאת בזה המצוה שוב ניחא לי' שכל המחוייב במצוה זו ואפי' גדול יטלנו לצאת בו, דהרי סברת זקיני ז"ל דתליא בדין ערבות היינו משום דאם אינו ערב בעד חבירו מנלן דניחא לי' שיטלו חפציו לצאת בזה המצוה, אבל אם בלא"ה יוכלו כל הקטנים ליטול החפץ שלו ולצאת בו מסתברא דשוב אינו מקפיד אם גדול יטלנו.
והשתא לפי"ז נמצא דבכל המצוות איכא סברא דניחא לי' בממונו של קטן דהא כל הקטנים חייבים מדרבנן בכל המצוות, וא"כ ארווחנא דגם אם נימא דלגבי הדאורייתא ליכא ערבות מ"מ איכא סברא דניחא לי' לאיניש גם בממונו של קטן.
אמנם מדאתי' בע"ה להכי נראה דאין צורך בסברא זו אלא עדיפא מינה קאמרי', דבאמת מדרבנן הוי הקטן ערב גם לגבי מצוות דאורייתא מק"ו ממצוות דרבנן, אלא דערבות זו לא מהני לגדול לצאת בה חיוב תורה דהקטן ערב רק מדרבנן, ומעתה כ"ז לענין להוציא את השני ידי"ח, אבל לגבי הסברא דניחא לי' לאיניש וכו' כיון דמדרבנן הוי הקטן ערב גם לגבי מצוות דאורייתא א"כ שפיר אמרי' גבי דידי' הסברא דניחא לי' לאיניש וכו'. וזה נראה נכון.
ועתה ניתנה ראש ונשובה בע"ה לגוף היסוד שהעלה העטרת ישועה ז"ל דהסברא דניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממוני' היינו רק היכא דאיכא ערבות. וקשיא לי לפי"ז קושיא גדולה ובהקדם ד' הקדמות.
א] נסתפקתי בדינא דערבות במצוות, האם כופין ע"ז שיברך לחבירו כדין כופין על המצוות או לא, ובפשוטו נראה דשפיר כופין ע"ז דהוא ערב עבור חבירו והוי המצוה עליו, ושמא תליא בפלוגתת רבנן בתראי ז"ל בנודע בשערים, האם גדר ערבות בברכת המצוות היינו דמכח הערבות נעשה המוציא בר חיובא בברכה זו להוציא את חבירו וברכתו נחשב כברכה של מחויב בדבר, או דילמא אין דין ערבות משוויהו לבר חיובא אלא דינא הוי דכיון דהוא ערב בעד חבירו יכול להוציאו בברכה, והשתא להצד הראשון נראה פשוט דכופין ע"ז, אבל להצד השני שאין המברך נחשב בר חיובא יש להסתפק אם כופין.
ב] הרמב"ן ז"ל בחי' לב"ב קע"ה ב' כ' דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מ"מ באיתי' ללוה קמן יורדין לנכסיו דעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו, דגם ממונו משועבד למצות פריעת בע"ח, ועי' בחי' הגרעק"א ז"ל בכתובות צ"א ב' ד"ה ההוא גברא.
ג] הרמ"א ז"ל באו"ח סי' תרמ"ט ס"ה העתיק דברי התרוה"ד ז"ל דמותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו משום דניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממוני' מיהו הני מילי בשאר ימים אבל ביום הראשון אסור, וכ' הפמ"ג ז"ל שם במ"ז סק"ז דלא אמרי' ניחא לי' לאיניש שחבירו יקנה הלולב ע"מ להחזיר הילכך הו"ל כלולב שאול דאינו יוצא ידי"ח, יעו"ש.
ד] השער אפרים ז"ל בתשו' ב' הנ"ל כ' דבלולב שגוי גזלו, שבלא"ה לא יחזור לבעליו הישראל אמרי' ניחא לי' שישראל אחר יטול הלולב ויצא בו ידי"ח, ומעתה איכא למילף מינה דכל היכא דגם אם יתנגד יוציאו הלולב ממנו, שוב אמרי' דניחא לי' שהשני יקיים בזה מצוה.
והשתא לפי"ז צ"ע לסברת זקיני הק' ז"ל דטעמא דניחא לי' היינו משום דערב בעד חבירו, א"כ אמאי ביום ראשון דסוכות א"א ליטול לולבו של חבירו ולא סמכי' על הסברא דניחא לי' לאיניש, הא כיון דכופין על חיובו משום ערבות, ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו א"כ נימא דמה"ט ודאי כבר ניחא לי' לבעליו שהשני יקנה הלולב במתנה ע"מ להחזיר דהא אם לא יסכים הרי יכפו אותו ע"ז, וצ"ע.
והנה מדברי זקיני העטרת ישועה ז"ל דניחא לי' וכו' תליא בדין ערבות לפי"ז יש להוציא בע"ה כמה הלכות מחודשות.
א] יש להסתפק במצוה קיומית שאין האדם חייב בה האם אמרי' ניחא לי' לאיניש וכו', והנה לסברת זקיני ז"ל דינא הוי דלא אמרי' בזה ניחא לי' לאיניש וכו' דהא במצוה קיומית ליכא ערבות, וכדכ' הב"ח ז"ל ביור"ד ס"א אות י"ב והש"ך ז"ל שם סקל"ב.
והשתא לפי"ז קשיא טובא, דהא לגבי ציצית אמרי' דמותר להתעטף בטליתו של חבירו ולברך עליה משום דניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממוני' וכדפסק מרן המחבר ז"ל באו"ח סי"ד ס"ד בשם הרא"ש ז"ל, והרי ציצית הו"ל מצוה קיומית דאינו חייב ללבוש בגד של ארבע כנפות.
מיהו הא בציצית גופי' חזינן דאיכא נמי דין ערבות, וכדהביא המ"ב ז"ל בסי' ח' סקי"ד מדברי המג"א ז"ל ומדברי המלבי"ם ז"ל בארצה"ח, ומדאיכא ערבות שפיר איכא נמי דינא דניחא לי' לאיניש, אלא דצ"ע טעמא מאי איכא ערבות.
ובע"כ לומר דציצית עדיפי משאר מצוות קיומיות וכדכ' הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע או"ח ס"ח אהא דכ' המג"א ז"ל דברכת חלה אין צריך לברך בעמידה דלא הוי מצוה אלא תיקון המאכל, וכ' הגרעק"א ז"ל דהא דברכת ציצית צריך לברך בעמידה והרי גם ציצית אינה מצוה חיובית, וכ' לחלק דבציצית לאחר שלבש הבגד איכא מ"ע להטיל ציצית וליכא איסור על הבגד לילך בלא ציצית וא"כ אין זה תיקון הבגד, משא"כ שחיטה וחלה דאם אינו חפץ לאכול ליכא מצוה וכשרוצה לאכול אסור לו לאכול בלי הפרשת חלה ובלי שחיטה וא"כ הוי תיקון המאכל.
אמנם א"כ צ"ע מהא דכ' המג"א ז"ל בסי' י"ד סק"ז אהא דכ' מרן המחבר ז"ל שם דמותר ליטול טלית של חבירו ולברך עליה והק' המג"א ז"ל התינח דמותר ליטול הטלית משום דניחא לי' לאיניש וכו' מ"מ היאך יברך עליה הא הוי טלית שאולה [דהא האי סברא דניחא לי' לא מהני להחשיבו כשלו וכדכ' התרוה"ד ז"ל שהעתיק הרמ"א ז"ל באו"ח סי' תרמ"ט ס"ה דלפיכך בלולב ביו"ט ראשון לא מהני ליטול של חבירו דמחמת האי סברא דניחא לי' וכו' לא נעשית כשלו], ותי' דלא גרע מנשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא יעו"ש.
ומדניחא לי' להמג"א ז"ל דמותר ליטלו אע"ג דהוי טלית שאולה, ותיקשי הא בודאי ליכא מצוה חיובית בזה גם לאחר שלבשה אלא מצוה קיומית דטלית שאולה אינה חייבת בציצית, וא"כ צ"ע היאך שרי לקחתה הא ליכא ערבות במצוה קיומית, והכא לא שייך הסברא דכ' הגרעק"א ז"ל הנ"ל דהא גם לאחר הלבישה הטלית אינה חייבת בציצית, וצ"ע.
ב] ממוצא הדברים נמצא דעכ"פ בשאר מצוות קיומיות לא אמרי' ניחא לי' לאיניש וכו', ונפק"מ לפי"ז דאסור לאדם ליטול סכין של שחיטה מחבירו ללא רשותו, תו נפק"מ אם רוצה ליכנס לסוכת חבירו שלא ברשותו מותר רק בכזית הראשון, דמכאן ואילך הוי מצוה קיומית, אמנם מרהיטת דברי הט"ז ז"ל באו"ח סי' תרל"ז סק"ד נראה דבכל ימי הסוכות מותר משום דניחא לי' לאיניש, ונצטרך לדחוק דמיירי רק בכזית הראשון.
ג] יש להסתפק האם מותר ליטול טלית או שופר ששייך לאשה שלא מדעתה משום סברא דניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממוני' או לא, והנה לסברת זקיני ז"ל נראה דאסור, דכיון דמיתלא תלי לה בדין ערבות והרי אין אשה ערבה לאיש או לאשה במצוות שאינה חייבת בה, ולא מבעיא לדעת הדגו"מ ז"ל בסי' רע"א דאפי' במצוה שהאשה חייבת בה אינה בכלל הערבות, אלא אפי' לדעת הגרעק"א ז"ל בתשו' קמא ס"ז דהיא בכלל הערבות מ"מ במצוה שאינה חייבת בה כ' שם להדיא דאינה בכלל ערבות.
והריטב"א ז"ל בר"ה כ"ט ב' אייתי פלוגתת רבנן קמאי ז"ל גבי אשה במצות עשה שהזמן גרמא שהאיש מוציאה בזה האם יכול לברך לה אע"ג דהמוציא כבר יצא וכ' שם וז"ל, "קיימא לן דנשים סומכות רשות ואף על גב דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה, דאע"ג דלא מחייבי מצוה איכא עלייהו ונוטלות עליהם שכר, וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו, ומכל מקום הבא להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא הוה ליה ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו, ויש אומרים דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך, והראשון נכון יותר, וכן כתב רבינו אפרים".
והשתא אי כנים אנו בע"ה בזה, שוב יש להעמיד תי' זקיני ז"ל על קושית השער אפרים ז"ל הנ"ל וכסגנון התי' שכ' זקיני ז"ל אבל באופן אחר קצת.
דהנה לעיל אייתינן דהק' השער אפרים ז"ל בסוגיא דאוונכרי, אמאי לא אמרי' ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני', ובפרט היכא דאם הישראל לא יקנה הלולב הרי ישאר ביד הגוי, וכ' זקיני ז"ל דיש ליישב דחיישינן שמא העכו"ם גזלו קרקע של קטן שנפל לו בירושה ובקטן לא אמרי' הסברא דניחא לי'.
והשתא לפי"ז התינח בקטן איכא למימר כדכתיבנא בע"ה לעיל דבמצוות דרבנן אמרי' ניחא לי', וממילא גם לענין קיום חיוב תורה בחפץ זה אמרי' דניחא לי' שיקיימו מצוה בממונו, אבל אשה דאינה כלל בדין ערבות ואפי' במצוות דרבנן, וכ"ש לגבי מצוות דאורייתא.
ומעתה גם למאי דכתבנו דבקטן שפיר איכא סברא דניחא לי' וכו' מ"מ כיון דבנשים ליכא הך סברא, א"כ יש לתרץ קו' השער אפרים ז"ל, די"ל דהא דקאמר רב הונא דאין יוצאים בלולב שגזלו הגוי דקרקע אינה נגזלת ולא סמכינן על הסברא דניחא לי' לאיניש, היינו משום דחוששין שמא הגוי גזל קרקע מאשה וכיון דאינה חייבת במצות לולב ליכא גבי דידה הסברא דניחא לי' לאיניש, וא"ש.
תמצית העולה מהדברים.
א] זקיני מרן העטרת ישועה ז"ל נסתפק האם גם בנכסי הקטן אמרי' דניחא לי' שחבירו יקיים מצוה בממונו, או דילמא כיון דפטור מן המצוות לא אמרי' סברא זו, וכ' לחדש דטעם הדבר דניחא לי' לאיניש היינו משום ערבות דערב בעד חבירו שיקיים המצוות, ולפי"ז כ' דבקטן דליכא ערבות לא אמרי' הסברא דניחא לי' לאיניש וכו'.
ב] יש להוכיח מדברי המג"א ז"ל דרק לגבי מצוות דאורייתא אין הקטן ערב, אבל לגבי דרבנן כיון דמשום חינוך גם הקטן חייב במצוות שפיר הוי ערב, וי"ל לפי"ז דגדול שאכל רק כזית שחייב בבהמ"ז מדרבנן יכול קטן שלא אכל להוציאו דלגבי דרבנן שפיר איכא ערבות.
ג] ולפי"ז י"ל המצאה נפלאה דלדברינו נמצא דכל קטן ערב בעד קטן חבירו דתרוייהו חייבים מדרבנן בכל המצוות, וא"כ לגבי קטן אחר אמרי' דניחא לי' לקטן זה שהקטן השני יטול חפץ שלו למצוה, ומעתה נראה דשוב ניחא לי' גם שהגדול יטלנו, דכיון דכבר ידעי' דניחא לי' שיקיימו מצוה בחפציו א"כ מה לי קטן אחר מ"ל גדול.
ד] מיהו לפי"ז נראה סברא נכונה ואין צורך להמצאה הנ"ל, דבאמת הקטן ערב גם לגבי מצוות דאורייתא אלא דאינו יכול להוציא את הגדול כיון דאינו ערב אלא מדרבנן, וא"כ לענין הסברא דניחא לי' לאיניש ודאי איכא גם במצוות דאורייתא, דלענין זה שפיר שייך ערבותו גם לגבי הדאורייתא.
ה] צ"ע לסברת זקיני ז"ל אמאי ביו"ט ראשון דסוכות אסור ליטול אתרוג של חבירו דהוי רק כאתרוג שאול, הא כיון דכופין על הערבות כשאר כפיה על המצוות ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו וכיון דבלא"ה יכפו עליו להקנות האתרוג לחבירו, א"כ פשיטא דניחא לי' שחבירו יקנה האתרוג במתנה ע"מ להחזיר דגם את יתנגד יכפוהו לכך.
ו] יש להוציא חידוש דין מדברי העט"י ז"ל, דבמצוה קיומית לא אמרי' ניחא לי' לאיניש דהא ליכא ערבות, וצ"ע דאשכחנא בציצית דמותר משום ניחא לי' לאיניש, והרי ציצית הוי מצוה קיומית, וצ"ל כסברת הגרעק"א ז"ל דכיון דלאחר שלובשו מחויב להטיל בה ציצית ה"ז נחשב כמצוה חיובית.
ז] אמנם א"כ צ"כ בהא דכ' המג"א ז"ל דכשנוטל טליתו של חבירו שלא מדעתו הוי טלית שאולה והא דמברכין ע"ז משום דלא גרע מנשים במעשהז"ג, ותיקשי א"כ אמאי מותר כלל ליטול הציצית הא בטלית שאולה גם לאחר שנתעטף בה אינה מצוה חיובית אלא קיומית.
ח] תו יש להוציא דאסור לאדם לישב בסוכתו של חבירו שלא מדעתו זולת הכזית הראשון בליל החג, וצע"ק מרהיטת דברי הט"ז ז"ל דמשמע דשרי.
ט] תו יש להוציא דלולב ששייך לאשה אסור ליטול שלא מדעתה דהא היא אינה חייבת בה וליכא ערבות, ולפי"ז י"ל קושית השער אפרים ז"ל בסוגיא דאוונכרי אמאי לא התירו משום ניחא לי' לאיניש וכו', ולהנ"ל י"ל דחששו שמא הגוי גזל קרקע של אשה.
