ה'מצוות' אשר כלל אותם הכלל הראשון - והם הדעות אשר ספרנום ב"הלכות יסודי התורה" - סיבת כולם מבוארת הסתכל בהם אחת אחת תמצא אמיתת הדעת ההוא ושהוא ענין מופתי. וכן כל מה שבא מן הזרוז והאזהרה ללמוד וללמד - מבואר התועלת כי אם לא תהיה שם חכמה - לא יהיה שם מעשה טוב ולא דעת אמיתי. וכיבוד חכמי התורה - גם כן מבואר התועלת שאם לא יהיו גדולים בעיני בני אדם ומכובדים לא ישמעו אל דבריהם במה שיישירו אליו מן הדעות והמעשים; ובכלל זאת ה'מצוה' גם כן - להתנהג בבושת ובענוה - רצוני לומר אמרו "מפני שיבה תקום": ומזה הכלל גם כן המצוה אשר צונו להשבע בשמו והוזהרנו מהשבע לשקר או לשוא - כל זה מבואר העילה שזה כבוד לו ית' ואלה הם מעשים מביאים להאמין גדולתו: וכן המצוה אשר צונו לצעוק אליו ית' בעת צרה - רצוני לומר אמרו "והרעותם בחצוצרות" - היא מזה הכלל מפני שהיא פעולה שיתחזק בה הדעת האמיתי והוא שהאלוה ית' משיג ענינינו ובידו לתקנם - אם נעבדהו ולהפסידם אם נמרהו; לא שנאמין שזה מקרה ודבר שארע - וזהו ענין אמרו "ואם תלכו עמי קרי" - רצונו לומר שאני כשאביא לכם אלו הצרות לענוש אתכם אם תחשבו בהם שהם מקרה אוסיף לכם מן המקרה ההוא (כפי מחשבתכם) יותר חזק ויותר קשה - והוא ענין אמרו "והלכתם עמי בקרי - והלכתי עמכם בחמת קרי". כי האמינם שהוא במקרה - ממה שמחיב התמדתם על דעותם הרעות ועל מעשי העול ולא ישובו מהם - כמו שאמר הכיתה אותם ולא חלו". ולכן צונו להתפלל אליו ולהתחנן לו ולצעוק לפניו בעת צרה:
ומבואר הוא שה'תשובה' גם כן מזה הכלל - רצוני לומר מן הדעות אשר לא יסודר מציאות אנשי התורה אלא בהאמין אותם - שאי אפשר לשום אדם שלא יחטא ויפשע אם שיסכול בדעת שיבחרהו או מדה והיא בלתי נבחרת באמת או לתגבורת תאוה או כעס; ולו האמין האדם שלא יוכל לתקן זה המעות לעולם היה מתמיד על טעותו ואפשר שהיה מוסיף במריו אחר שלא נשארה לו תחבולה; אך עם אמונת התשובה יתקן וישוב לטוב שבענינים ויותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא. ולזה רבו המעשים המקיימים זה הדעת האמיתי המועיל מאד - רצוני לומר ה'וידויין' וה'קרבנות' על השגגות וכן על קצת הזדונות וה'תעניות'. והענין הכולל לתשובה מכל חטא - לסור ממנו. זאת היא תכלית זה הדעת. ואלו כולם - תועלתם מבוארת:
