והגמ' לומדת זאת – כתיב הכא "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל" וגו' וכתוב התם "יצאו אנשים בני בלייעל". מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים.
הפסוק הראשון מתייחס לאדם המונע עצמו מלהלוות ערב שנת השמיטה משום שהוא חושש שהלווה לא יחזיר לו, שהרי השנה השביעית משמטת את החוב, ועל כך מעירה התורה ואומרת הישמר לך וכו' וכיון שהתורה קוראת למחשבה זו מחשבת בלייעל, וכך גם לגבי עיר הנדחת, שם מדובר על אנשים שהסיטו את בני העיר לעבוד ע"ז והתורה מגדירה את אותם אנשים כבני בלייעל, אנו למדים שהמעלים עיניו מן הצדקה הרי הוא כאילו עובד ע"כ.
חידוש מענין על ההקבלה והסבר בדברי הגמ' מופיע בספר פתח עינים לחיד"א במס' ב"ב בדף י'. משמו של המקובל האלקי רבינו חיים וויטאל תלמידו המובהק של האר"י ז"ל. וכך נאמר שם כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז אפשר לפי פשוטו לפרש כך: כי הנה עיניו תחזינה מישרים מה שכתוב בתורה על מצות הצדקה, "כי בגלל הדבר הזה יברכך" ושנוי בנביאים "הלא פרוס לרעב לחמיך ועניים מרודים תביא ביתיך" ומשולש בכתובים "וצדקה תציל ממות רודף צדקה וחסד ימצא חיים" וכו', גם אלו החכמים יום יום ידרשו מאמרי חז"ל במעלות הצדקה, ויש שקורא בתורה נביאים וכתובים ושומע כמה מעלות טובות לצדקה, והוא מעלים עיניו, מורא שאינו מאמין בתורה בנביאים ובכתובים ובדברי רבותינו ז"ל, וסובר שהקב"ה אינו משלם לו, ואינו מאמין לא בשכר ולא בפורענות, וא"כ הוא כופר והווי כאילו עובד ע"ז. ובגמ' איתא "כאילו עובד ע"ז", וזה לא ע"ז ממש, ונהירנא שראיתי לרבינו מורינו הרב רבי חיים וויטאל זלה"ה בדרשותיו בכתב שכתב, ולכן כתוב "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" ולא כתיב דהווי כע"ז ממש והתם אפ' מחשבה רעה מצרפה, אמנם בצדקה אינו נחשב כע"ז אלא כשידבר ג"כ, וזהו שאיתא דבר עם לבבך בליעל, ע"כ דבריו.
ז"א יש כאן דיוק נפלא בפסוקים. הגמ' במס' קדושין אומרת שכל מחשבה רעה הקב"ה אינו מצרפה למעשה, מלבד במחשבת ע"ז. המהרהר חלילה בליבו לעבוד ע"ז הרי הוא נענש על המחשבה הרעה, למרות שלא צירף מעשה למחשבה, שנא' "למען תפוס את בית ישראל בלבותם", משא"כ בשאר עבירות, אפ' החמורות ביותר, אין הקב"ה מעניש על המחשבה בלבד, על כך כותב המקובל האלקי רבי חיים וויטאל, שכוונת הגמ' בהקבלה בין צדקה לע"ז, לומר, שלגבי צדקה, כאשר אדם אומר בפיו שכוונתו להעלים עין מן הצדקה, אז דומה הדבר לעובד ע"ז, וזהו הדיוק בכתוב פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, היינו דבור פה המצטרף למחשבת הלב, דבור פה המצטרף למחשבת הלב מקביל לע"ז, משא"כ מחשבה לבד, דהיינו החושב בליבו להמנע מן הצדקה, עדיין הרי"ז בגדר של מחשבה רעה שאין הקב"ה מצרף למעשה.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
