מטרת הספרות
הַסִּפְרוּת, צִיּוּרָהּ וְחִטּוּבָהּ, עוֹמְדִים לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָרוּחָנִיִּים, הַמֻּטְבָּעִים בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית. וְכָל זְמַן שֶׁחָסֵר גַּם שִׂרְטוּט אֶחָד הַגָּנוּז בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ, שֶׁלֹּא יָצָא אֶל הַפֹּעַל, עוֹד יֵשׁ חוֹבָה עַל עֲבוֹדַת הָאֻמָּנוּת לְהוֹצִיאוֹ.
המאמר נפתח במילים: "הַסִּפְרוּת, צִיּוּרָהּ וְחִטּוּבָהּ". כפי שציינו בפתיחה, בפנקסי הרב ובנוסח שהדפיס הרב בנימין מנשה לוין, כתוב: "הספרות, הציור והחיטוב". ראינו לעיל את השיקולים לשינוי זה, ונבאר כאן את הדברים על פי הנוסח המקורי.
לאומנות פנים רבות – ספרות, ציור, חיטוב (פיסול), וכן הלאה. אכן, לכל פנֵיה ישנו מצד האמת תפקיד אחד – "לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָרוּחָנִיִּים, הַמֻּטְבָּעִים בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית". ייעודה של האומנות הוא לחשוף את התוכן הרוחני הנובע מגודלה ועומקה של נשמת האדם, כפי שהיא משתקפת בכל צדדי הנשמה – במידות, בשכל וברגש.
האומנות באה לגלות את מה שיש בתוכנו, בעומק נפשנו, ולהוציאו מן הכוח אל הפועל. תפקידו של האומן הוא להיות פֶה לכל בני האדם. לא לכל אדם ישנו כישרון אומנותי. רוב בני האדם אינם יכולים לבטא את שנמצא בעומק נפשם במילים, בשירה או בפרוזה. היכולת לצייר, לפסל או להלחין היא מתת שהתברכו בו יחידים. אכן, יחידים אלו אינם מגלים ביצירתם רק את הנפש הפרטית שלהם – אלא חושפים את הגנוז בנפש האנושית, המשותפת לכל בני האדם. אילו היה היוצר מגלה רק את נשמתו הפרטית - לא הייתה יצירתו נוגעת בליבם של אחרים. המפגש העוצמתי בין יצירת האומן לאנשים אחרים מלמד שהאומן הצליח לחשוף נקודה פנימית הקיימת גם בנפשם של אנשים אחרים. תפקיד האומנות לגלות אפוא את "הַמֻּשָּׂגִים הָרוּחָנִיִּים הַמֻּטְבָּעִים בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית", לאפשר לבני האדם לגלות את הכוחות הגנוזים בהם ולהוציאם מן הכוח אל הפועל.
היכולת לגלות כוחות גנוזים ולהוציאם אל הפועל מייחדת את האדם מכל הנבראים. הבריאה כולה, מלבד האדם, נבראה בלי שיהיה בה פער בין היכולת הטמונה בה בכוח – לבין מה שמופיע בה בפועל. החתול הוא חתול, ואין בו יכולת להיות חתול שונה מהותית ממה שהוא משעת ברייתו, הוא כמובן מפתח את היכולות ה"חתוליות" שלו, אך אינו מגלה כוחות שהיו כמוסים בו. דבר זה נכון גם בעץ ובאבן ובשאר הנבראים.
יוצא מן הכלל הוא האדם. באדם קיימת יכולת עצומה בכוח, אך כדי לגלותה בפועל – עליו לטרוח ולעמול. המהר"ל מבאר בספרו "תפארת ישראל" (פרק ג) שייחודו זה של האדם רמוז בשמו. במבט ראשון נראה שהאדם נקרא "אדם" משום שנוצר מן האדמה, כפי שנאמר (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה". אולם, לא די בסיבה זו לבדה, שהרי גם שאר הנבראים נבראו מן האדמה (שם א, יא‑כד): "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב... עֵץ פְּרִי... תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ". מדוע אפוא רק האדם נקרא על שם האדמה? העובדה שדווקא האדם נקרא על שם האדמה מגלה לנו כי דווקא בו קיימת אחת התכונות העיקריות של האדמה. ואף שגם בעלי החיים נבראו מן האדמה, רק האדם ירש מאימו זאת את התכונה המייחדת אותה, והוא מתדמה לה בתכונה זו.
ומהי אפוא תכונתה הייחודית של האדמה, שאותה הורישה לאדם הבא ממנה? המהר"ל מסביר "כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכח, ויש בה יציאה לפועל כל הדברים אשר יוצאים ממנה, צמחים ואילנות ושאר כל הדברים, והיא בכח לכל זה". התכונה המייחדת את האדמה היא שקיימת בה מציאות של יציאה מן הכוח אל הפועל. כשמסתכלים על אדמה חשופה, רואים רק עפר. אולם, בכוחה של האדמה הזאת לגדל צמחים ועצים, יערות שלמים! לאדמה יש תכונה של צמיחה והתפתחות, עיקר עניינה אינו מה שיש בה עכשיו – אלא מה שיכול לצאת ממנה בעתיד.
את התכונה הזאת ירש האדם מהאדמה. האדם אינו מתגלה במלוא כוחו מייד עם היוולדו, אלא גנוזים בו כוחות עצומים, ועליו לעמול כדי לגלותם ולהוציאם אל הפועל – בדיוק כמו האדמה, הדורשת עיבוד ועמל כדי להוציא ממנה את הגנוז בה בכוח. ייחודו ותפקידו של האדם הוא אפוא לגלות את הכוחות הגנוזים בו ולתת להם ביטוי בחייו.
אולם, כשם שלא כל אדם יודע איך לעבד את אדמתו ולהוציא ממנה את שגנוז בה – כך לא כל אדם יודע לגלות בעצמו את הרגשות הפנימיים הגנוזים בנפשו. משום כך ישנה חשיבות רבה כל כך לאנשי האומנות והיצירה. בידם ניתן הכוח לגלות את הרגשות הפנימיים האצורים בנפש האדם. וכמו החקלאי המעבד את אדמתו ומשווק את תוצרתו לחבריו – כך החקלאי הרוחני, האומן, הסופר והיוצר, "מעבד" את נפשו ו"משווק" את תוצרתו הרוחנית לשאר בני אדם. דרך יצירותיו יכולים גם שאר בני האדם להיפגש עם הכוחות הטמונים בנפשם.
על כן, "כָל זְמַן שֶׁחָסֵר גַּם שִׂרְטוּט אֶחָד הַגָּנוּז בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ, שֶׁלֹּא יָצָא אֶל הַפֹּעַל – עוֹד יֵשׁ חוֹבָה עַל עֲבוֹדַת הָאֻמָּנוּת לְהוֹצִיאוֹ". איננו יכולים לוותר על שום שרטוט, שום רגש פנימי, אפילו דק וזעיר ביותר, הגנוז בעומק נפשנו. עלינו לעבד את נפשנו ולדלות מתוכה את הרגשות הפנימיים האצורים בקרבה, להעלות אותם אל פני השטח ולהתחבר אליהם. ואנו זקוקים לאומנים כישרוניים שיעשו בשבילנו את העבודה העדינה והרגישה הזאת. [ר' ח.ד. ז"ל]
