"..... למה הציב השי"ת את האדם בעוה"ז שהוא מקום הסתר חשך ענן וערפל, עד שאין לאדם נייחא להיותו בה. כדאיתא בש"ס (עירובין יג:) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, הלא השי"ת חפץ ומצפה תמיד להיטיב לבריותיו, וא"כ למה הוריד את הנשמה ממקום מעלתה, למה לא תספיק לה הווייתה בעולם הנשמות בשלוות השקט. אמנם הענין בזה הוא, שזה שאמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, הוא רק מצד האדם מפני שמתיירא ומתפחד פן ואולי לא יוכל עמוד ברצון השי"ת בהיותו בעוה"ז המלא ספיקות והסתרות, שאז יופסד מאתו אף החיים שבידו מעולם הנשמות, לזה לא ירצה מצדו לירד לעוה"ז ואין לו בה נייחא שמפחד תמיד. אכן השי"ת היודע מה שהיה ומה שיהיה אין דבר נעלם מאתו, וצופה רק להיטיב, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו שום נדח מנפשות ישראל, הציב את האדם בעוה"ז, כי יודע אלהים שלא יגיע לאדם שום היזק להפסיד מה שנתון בידו לצאת חוץ לגבול אשר הגביל והגדיר בעדו. לכן ברא את האדם בעלמא הדין לכנוס בפרוזדור ולבוא לטרקלין, מאחר שבטוח האדם סמוך לבו שלא יפסיד ממה שבידו, לזה טוב לו להיות בעוה"ז, שכל בריאתה הוא רק להוספת חיים וטובה.
וזה כוונו חכז"ל באמרם, נוח לו לאדם, ולא אמרו טוב לו לאדם, כי באמת טוב לו שנברא משלא נברא, כי הנשמה בהיותה בעולם הנשמות אזי הוא החיים שבידה מצומצם מאד נהמא דכסופא, כדאיתא בירושלמי (ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה. ואי אפשר לו לאדם להגיע למקום שרשו הראוי לו אם לא יעבור את המעבר הזה להיות בעוה"ז ולהתנסה. וזהו שמתפללין בכל יום (ברכות השחר) ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון, והוא שהאדם מצדו מתפלל שלא יבא לידי נסיון פן לא יוכל עמוד בנסיון. אכן מפני שלא יוכל האדם להתנשא ולבוא למקומו אם לא ע"י נסיון, לזה מתפלל לפני השי"ת ואל תביאנו לידי בזיון, שאם יבוא לידי נסיון, יושיעו השי"ת שלא יעבור על רצון השי"ת, שאז יתבזה. אמנם אף אם לא יהיה באדם כח להתגבר בנסיון אשר יתנסה בו, גם אז לא יופסד מאתו מה שנתון בידו, כי יוכל לטעון טענה נוצחת להשי"ת למה הבאתני עד הלום, מאחר שהכל גלוי וידוע לפניך ולא נצפן ממך דבר, ויודע אתה מבראשית מה שעתיד להיות ולמה זה נסיתני. [בית יעקב פ' ויגש]
