כך כותב הרב בשמונה קבצים (ח, רכח):
שנאת הרשעה, כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים. רק אחר כך היא מתמתקת על ידי כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על נקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה, שהם הרשעים בעצמם, מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבוא בצורתה האידיאלית, לכוין את מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל פועל בכוחה אפילו בתור שנאת הרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוייתה של שנאת הרשעה במידה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אחר כך לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. על כן מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת הדין ואחר כך מידת הרחמים באה, וממתקת אותה בשיתופה.
הרב מגלה לנו יסוד עמוק בהבנה ובעבודה הפנימית. כולנו שמענו שצריך לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע, לא את הרשעים עצמם, אלא את הרשעה. אבל בשביל לחיות את אותה ידיעה כצורת חיים וליישמה צריך להגיע מדרגה מסויימת, וכל עוד לא הגענו לשם זה מסוכן.
