על צירוף קדושת שבת וקדושת יום טוב
ישנם שינויים בנוסח התפילה כשחג חל בשבת: עיקר נוסח התפילה הוא נוסח של חג, אלא שמזכירים את השבת בברכה וכן בחתימה: מקדש ישראל והזמנים. בניגוד לראש חודש שבו התפילה היא תפילה של חול ורק מזכירים את ראש חודש ביעלה ויבא ולא בחתימה. להלן נברר את משמעות נוסח זה של חתימה. וכן נתייחס לשאלה נוספת הקשורה לנוסח תפילת שבת: בכל שלש רגלים נוסח התפילה הוא אחד לערבית שחרית ומנחה. בשבת יש נוסחים שונים: בליל שבת אנו אומרים אתה קדשת את יום השביעי לשמך וכו' ואומרים ויכולו. בשבת בבקר אומרים נוסח אחר: ישמח משה במתנת חלקו וכו' ושמרו בני ישראל את השבת וכו', ולא ברור מה מקור השינוי בתפילות השונות.
כשיום טוב חל בשבת, חלות שתי קדושות כאחד וכן אנו חותמים בתפילה: "מקדש השבת ישראל והזמנים". האם אלו שתי קדושות נפרדות או שניתן לומר ששתי הקדושות משולבות זו בזו ויוצרת קדושה חדשה אחת.
שאלה זו היא גם במישור המחשבתי, אבל גם במישור הלכתי מעשי: האם ביום הכפורים שחל בשבת, חולה שאוכל האם צריך לעשות קידוש על השבת. על יום הכפורים יש לומר שלא תקנו קידוש (מ"א סימן תרי"ח). אבל אם חל בשבת, האם צריך לקדש?
כתב באור שמח בהלכות עבודת יום הכפורים על פי דעת הרמב"ם שמוספי שבת קרבים רק בכהן גדול, שמי שצריך לאכול ביוה"כ אינו עושה קידוש גם אם חל בשבת: "וכן נ"ל דקדושת יום הכפורים חיילא על שבת ג"כ להקדישו בשבות מכל אכילה דקדושת יום הכפורים גם לשבת אהני שיוקדש מענות נפש, ולכן ביום הכפורים שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שגבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט".
אבל דעת רע"א בהגהות שם כתב על דברי מגן אברהם שאפשר דזהו רק ביוה"כ דעלמא כיון דקידוש י"ט דרבנן לא תקנו כלל קידוש ביוה"כ. אבל ביוה"כ שחל בשבת דחיוב עליו מדאורייתא לקדש צריך לקדש.
שאלה זו תלויה בשאלה הנ"ל: האם קדושת יום הכפורים חלה על השבת או שיש עדיין קדושה נפרדת. כשיום טוב חל בשבת, האם יש בו שתי קדושות או שיש בו קדושה אחת?
נראה שזו מחלוקת בתוספתא ברכות ג,טו: "יום טוב שחל להיות בשבת ב"ש אומרים מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמו ושל יום טוב בפני עצמו ומתחיל בשל שבת וב"ה אומרים מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע ר' נתן אומר אף חותם ברוך מקדש את השבת וישראל והזמנים." ובגמ' בביצה י"ז ע"א וכן בתוספתא ליברמן ברכות ג,יג הגרסה היא "רבי אומר אף חותם בה ברוך מקדש השבת ישראל והזמנים".
יתכן שהמחלוקת היא מקומות לענין נוסח התפילה. אבל יתכן שיש מחלוקת יותר עקרונית: האם מבחינת הקדושה העיקר היא השבת, או שיש כאן שתי קדושות גם של שבת וגם של יום טוב והן שתי קדושות. אם נוצרת קדושה אחת, יש לומר שעדיף להזכיר של שבת, גם משום שהיא תדירה, וגם משום שהיא קביעה וקיימא וכדלקמן.
בגמ' מסכת ביצה דף יז יש המשך לברייתא זו: "תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים. אמר ליה אטו שבת ישראל מקדשי ליה והא שבת מקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת ישראל והזמנים. אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדתריץ רבינא"
וראה פרוש רש"י שם, ששבת מקדשא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות של ראש חדש. אבל מועדים נתקדשו על ידי קדושת ישראל ואילו לא נתקדשו ישרא לא היו קובעים חדשים וקוראים מועדים בבית דין. (וע' רמב"ם בספר המצות במצות קידוש החודש מ"ע קנ"ג כתב יתר על כן: "ובכאן שורש גדול משרשי האמונה…" וכו' "אילו הנחחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל וכו'". כלומר שאם לא היו יהודים בארץ ישראל לא היו מועדים בכלל.). ההבדל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הוא שקדושת השבת באה מלמעלה למטה והיא קביעה וקיימא מששת ימי בראשית, וקדושת יום טוב באה מלמטה למעלה, על ידי ישראל.
האם בכלל יש קדושה שבאה מאליה או שכל הקדושה באה על ידי מעשה האדם? אם אנו מעיינים במשנה תורה, הרי כל עניינה של הקדושה, כרוכה במעשה של האדם, ואין זה מהות בפני עצמה:
בסוף הלכות מאכלות אסורות (שכלל הרמב"ם בספר קדושה מספרי הי"ד החזקה) כתב הרמב"ם: " וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד)."
ובסוף הלכות איסורי ביאה (וגם הלכות אלו בספר קדושה) כתב: "לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול…"
וכן סוף הלכות טומאת אוכלין, פרק טז,יב הדגיש הרמב"ם מהי הקדושה: אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם והן הנקראים פרושים ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם.
וכתב הרב סולביצ'יק ב"איש ההלכה": "קדושה מייצגת חיים מסודרים וקבועים על פי ההלכה, ומוצאת את מילואה בקיום איסורי ביאה, מאכלות אסורות, וכיוצא בהם. ולא לחנם כלל הרמב"ם איסורים אלה בספר הקדושה. הקדושה נוצרת על ידי האדם על ידי בשר ודם. בקדשות פה אנו יוצרים קדושת מזבח וקדושת בדק הבית. ארץ ישראל מתקדשת על ידי כיבוש, ירושלים והעזרות בשתי תודות או שירי מנחות וכו' האדם מקדש מקום ועושה משכן ליוצרו".
ובאופן חריף יותר הדברים נמצאים באור שמח פרשת כי תשא על הפסוק ויהי כאשר קרב אל המחנה:
"האומה הישראלית, וכל הקדושות א"י וירושלים כו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחו"ל [לבד מצות התלוים בארץ], וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלהים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ה' דת אחד לו עם השפל שבשפלים… סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו' (בבא בתרא צט) ודו"ק."
דומני שבדבר זה נחלקו הכוזרי והרמב"ם גם לגבי קדושת ארץ ישראל וגם לגבי הנבואה, האם מעלתם על ידי מעשה אדם או משמים: דעת הכוזרי: ארץ ישראל היא מקום הנבואה, לארץ ישראל ראוי מי שהוא ראוי לענין האלוקי המוטיב העיקרי שריה"ל מדגיש הוא מוטיב הנבואה, שענינה הוא קרבת אלוקים והשגחתו הישירה בעם וביחידיו. מי ששוכן בארץ ישראל הוא זוכה להשגחה קרובה וישירה. ראה מאמר שני מאות ט'. מערכת המציאות לא כוללת רק דומם צומח חי ומדבר אלא גם מדרגת הנביא, וזו מדריגה שעומדת בפני עצמה.
במקביל ישנה סגולת ארץ ישראל. א"כ סגולת ארץ ישראל היא סגולה עצמית מחמת המקום שהוא התחלת הבריאה והא שער השמים ולכן שם שורה הנבואה וכ'. וראה את משל הכרם במאמר שני: י. אמר החבר: אין כל קשי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתיחדה בדבר מה משאר כל הארצות הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיחד למחצב מיחד ולחי מיחד ותושביו מיחדים בצורתם ובמדותם משאר כל האנשים וכל זה באמצעות מזג הלחיות אשר בגוף כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה: יא. אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם: יב. אמר החבר: כך גם הכרם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו לולא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגדולם לא היה עושה ענבים והנה המעלה המיחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגלה והגרעין ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ שהם מעין עבודת הכרם לכרם אולם שלא ככרם העושה ענבים גם במקום אחר אין עם הסגלה יכול להדבק בענין האלוהי כי אם בארץ הזאת:
סגולת ארץ ישראל אינה נובעת ממעשה עם ישראל אלא היא סגולה מהותית. ואנו מנסים להורידה לארץ. לעומת זה לרמב"ם כל הקדושה נוצרת בידי אדם על ידי מעשה שלנו. הקדושה אינה תכונה עצמית של גופים מסויימים. גופים אינם יכולים להיות קדושים ללא מעשה של האדם וזה מסמל את השאיפה אל רוחניות. בנדרים צריך התפסה בדבר הנדור ולא בדבר האסור, וההבדל הוא שדבר הנדור גדרו הוא קדושה שחלה על ידי האדם ולכן יש התפסה. קדושה הוא דבר הנדור. כיוצא בזה קדושה בית כנסת, ספרי תורה ותשמישי קדושה.
כיוצא בזה ההבדל בין הכוזרי לרמב"ם בנוגע לנבואה: לרמב"ם היא שלמות אנושית ולא מראה על דרגה שונה של מהות כדעת הכוזרי. יחודו של עם ישראל הוא אם כן במה שקבל תורה אלוקית באמצעות נביאים. סגולתו של עם ישראל הוא בזה שהוא מקיים את המצות.
וכך גם לגבי יחודה וקדושתה של ארץ ישראל: לכוזרי זו סגולה בארץ. ואילו לרמב"ם קדושת ארץ ישראל היא על ידי מעשה מקדש: גם קדושה ראשונה וגם קדושה שניה באו על ידי מעשה: דבר זה מבואר ברמב"ם בהלכות תרומות פ"א הלכות א-י: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו".
בצורה יותר חריפה כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה טז כשמסביר את ההבדל בין קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים, קדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים, מפני השכינה; ושכינה, אינה בטלה: הרי הוא אומר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו,לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הם עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה–הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה".
וכאן מדגיש הרמב"ם, שאם בטל הכיבוש ונפטרה הארץ מן המעשרות, "שהרי אינה ארץ ישראל", כלומר שכיון שאין מעשה מקדש הרי אין זו ארץ ישראל !
חידוש נוסף למדנו ברמב"ם בתחילת פרק ב' הלכות בית הבחירה, שגם קדושת המקדש אינה קדושה עצמית אלא תוצאה של מעשים, אף שקדושה זו לא בטלה כשבטלה קדושת הארץ: "המזבח, מקומו מכוון ביותר; ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר "זה מזבח לעולה, לישראל" (דברי הימיםא כב,א). ובמזבח נעקד יצחק אבינו, שנאמר "ולך לך, אל ארץ המורייה" (בראשית כב,ב) ונאמר "ויבן שלמה את הבית, בהר המורייה" (ראה מלכים א ו,יד; דברי הימיםב ג,א). ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דויד ושלמה המזבח בגורן ארוונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נוח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שעליו הקריב קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן, ומשם נברא; אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא".
היינו יחודו של מקום המקדש הוא משום המעשים שנעשו בו והמזבחות שנבנו בו.
ונראה שגם לגבי קדושת שבת ניתן לדבר בשני אופנים, האם קדושת השבת לגמרי קביעה וקיימא או שגם קדושת השבת תלויה במעשה של ישראל. עיקרה של השבת בנויה על מצות לא תעשה. הרוב המכריע של דיני שבת הם הלאוין, איסורי מלאכות, אבות ותולדות ופרטי דינים שבעיקרם הוא פרט שולל. ברור אמנם שמושג השבת הינו מושג חיובי. למרות שבמצות עשה יש מעט: זכור ושמור, ודאי שעיקרה של השבת היא הבחינה החיובית שלה. והקדושה כיוצא בה: הבחינות השליליות של הקדושה הם רק פן אחד ואולי אף פן חיצוני של מושג הקדושה.
ונראה שהדברים תלויים כאן בסוגיה הזו:
אחד מחילופי מנהגים שבין בני ארץ ישראל ובני בבל שמובא בחילופי המנהגים מתקופת הגאונים נוגע לנוסח חתימת הברכה של תפילת שבת: "בני בבל אומרים מקדש השבת, ובני ארץ ישראל מקדש ישראל ואת יום השבת"
ונראה שאלו שתי הגישות שהוזכרו לעיל: בני ארץ ישראל רואים את עיקר הקדושה במה שאנו עושים והופכים את הדבר לקדוש. ולכן אפשר לומר: "מקדש ישראל ויום השבת". אבל נוסח בני בבל הוא "מקדש השבת" בלבד משום שהקדושה היא קביעה וקיימא לגמרי ולא שייך לומר ישראל מקדשים את השבת.
והנה, לפי נוסח הגמ' בביצה, רבי סובר שסיום הברכה הוא "מקדש ישראל השבת והזמנים". אבל נוסח השאילתות: "יום טוב שחל להיות בשבת וכו' רבי אומר חותם בה מקדש ישראל השבת והזמנים, תני תנא קמיה דרבינא הכי. אמר ליה אטו שבת ישראל מקדשי שבת דקא מיקדש נפשיה אלא אמר רבינא: מקדש השבת ישראל והזמנים"
לפי השאילתות, רבי עצמו סובר שחותם מקדש ישראל השבת והזמנים. ולפי מה שאמרנו הרי רבי הוא מארץ ישראל והוא חותם בברכה כפי שחותם בכל שבת מקדש ישראל ויום השבת. אבל רבינא בבל לשיטתם שלא חתמו מקדש ישראל בכל שבת, וגם בחג סיימו מקדש השבת, ישראל והזמנים. ומשום שקדושת השבת לבני בבל היא קביעה וקיימא ואין אנו מתייחסים לקדושה שאנו מקדשים את השבת, לכן רק בחג יש מקום לומר מקדש ישראל והזמנים משום שישראל אכן מקדשים את הזמנים.
אם כן שאלה זו של מהות הקדושה היא המחלוקת בין בני בבל לבני ארץ ישראל, והיא תלויה בסוגיה זו.
ודומני שאם אנו עוסקים בקדושה שאנו מקדשים את היום, אין להבדיל בין שני סוגי קדושות. ורק אם הקדושה היא מלמעלה, ניתן לדבר על שתי קדושות נפרדות הנמצאות זו בצד זו. ואם כן גם השאלה שהצבנו לעיל תלויה בכל הנ"ל. (וע"ע בסוגיה בזבחים צ' ע"ב בבעית תדיר ומקודש, שקדושת שבת אהני גם למוספים וגם לתמידים. וע' עלון שבות בוגרים אלול תשנ"ח מהרב ברוך גיגי על שתי קדושות הבאות כאחד).
וע' אהרון שמש, מי מקדש את השבת, ספר לכבוד יוסף אחיטוב, שכתב שזה מקור שתי הנוסחות של תפילת שבת. הנוסח בלילה הוא הנוסח המתאים לבני בבל, וקדושת שבת היא לא על ידי ישראל ואנו אומרים בתפילה "אתה קדשת" "ויכולו", ואלו תפילת הבקר היא מתאימה למה שנהגו בני ארץ ישראל שאמרו מקדש ישראל והשבת, ולכן אנו אומרים "ישמח משה" "ושמרו בני ישראל את השבת" ולדעתו נשתמרו שני הנוסחים משום שאלו היו נוסחים של בני בבל ובני ארץ ישראל.
הרב יואל עמיטל
