ובדברינו אלה יש ליישב נמי בעז"ה עוד קושיא דהוי קשיא לי בענין זה, גם בלא כל ההקדמות הנ"ל.
הנה המנח"ח ז"ל במצוה תק"ו אות ז' לחדש יצא, דאחד שהוא חצי כהן וחצי ישראל [ומשכח"ל בבא על חציה שפחה וחצי' בת חורין ונולדה בת, והבת מותרת לכהן דגיורת שאביה מישראל מותרת לכהונה, ונישאת לכהן ונולד בן, ונמצא הבן חצי כהן וחצי ישראל] מותר ליתן לו מתנת כהונה, דהישראל יוצא מצות נתינה מצד חציו כהן יעו"ש.
ומעתה לפי"ז נראה ברור דמותר נמי ליתן לו פדיון הבן, ולא עוד אלא דבזה כו"ע מודים, דגם לדעת הרמב"ם ז"ל דפדה"ב אינה ניתן לכהנת דכתיב אהרן ובניו, מ"מ בחצי כהן הרי החצי כהן שבו הוי שפיר אהרן ובניו, וכיון דמותר ליתן לו פדה"ב א"כ מותר נמי ליתן לו בכור בהמה טהורה דאיתקש להדדי.
ולא עוד אלא דנראה דגם למאי דהוכיח המל"מ ז"ל שם בדעת הרמב"ם ז"ל דלא איתקש בכור בהמה טהורה לבכור אדם אלא בכור בהמה טמאה איתקש לאדם, מ"מ מותר ליתן לחצי כהן בכור בהמה טהורה, ואמינא מילתא בטעמא, דהנה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מבכורות הט"ו גופי', דהבכור ניתן לכל הכהנים ולא רק לאנשי משמר [וכדעת הרמב"ן ז"ל בבכורות פ"ד סמ"ד], ומעתה לפי"ז נראה דניתן נמי לאחד שהוא חצי כהן וחצי ישראל, ואע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל בפ"א מביכורים ה"י דבכור ניתן רק לזכרי כהונה הראוים להקריב, מ"מ י"ל דחצי כהן הרי מצד כהונתו ראוי להקריב ולא מיעט הרמב"ם ז"ל אלא נשי כהונה, וצ"ת.
והנה זה ברור דמי שהוא חציו כהן וחציו ישראל, אסור להאכיל בהמתו תרומה, דהוא עצמו אסור בתרומה משום חלק הישראל שבו וממילא בהמתו נמי אינה אוכלת, והשתא קשיא כקושיתינו הנ"ל, דכיון דשרי ליתן לו בכור והוא אינו מאכיל בהמתו בתרומה, א"כ אמאי ישראל שיש לו בכור מאכילה תרומה, הא בבכור זה איכא שותף שאינו מאכיל בתרומה, אמנם לדברי המשנ"ר ז"ל ניחא מאד דהא לא גרע מבהמה ששותפין בו כהן וישראל.
ובדברינו אלה יש ליישב בע"ה עוד קושיא גדולה בדרך החידוד ובהקדם ד' הקדמות.
א] הפתחי תשובה יור"ד סי' ש"ה סק"ה הביא מה שנסתפק היד אליהו ז"ל סל"ז גבי פדיון הבן, בפדו הבן אצל כהן ונודע אח"כ שהוא בן גרושה אם חייב להחזיר הה' סלעים שקיבל, ושורש הספק הוי האם גם בפדיון הבן ומתנות כהונה אמרי' דכשר למפרע כמו לגבי עבודה, ותליא לה התם היד אליהו ז"ל בפלוגתת ר' אמי ור' יצחק נפחא במכות י"א ב' האם מתה כהונה או בטלה כהונה, יעו"ש.
והנה הגר"י מקוטנא ז"ל בישועות ישראל על חו"מ סי' ל"א עין משפט סק"ג פשיט"ל דהבן פדוי וא"צ לפדות עצמו שנית, אמנם הגרי"א ז"ל בבאר יצחק יור"ד סכ"ה פשיט"ל דאינו פדוי.
ב] הרמב"ם ז"ל בפ"ו מביאת מקדש ה"י חידש דבר גדול, דהא דאמרי' בקידושין ס"ו ב' דכהן שעבד בביהמ"ק ונודע לו שהוא בן גרושה עבודתו כשרה למפרע, אין זה דוקא למפרע אלא אפי' לאחר שנודע דהוא חלל אם עבד עבודתו כשרה בדיעבד יעו"ש, והאריכו בחידוש זה רבנן בתראי ז"ל.
והנה יש לדון להך גיסא דגם גבי פדה"ב אמרי' דבנודע שהוא בן גרושה למפרע כהן הוא והבכור פדוי וכדעת הישועו"י ז"ל הנ"ל, האם גם בזה ס"ל להרמב"ם ז"ל דבדיעבד גם לאחר שנודע שהוא בן גרושה הבן פדוי או לא, ובפשוטו גם לענין פדה"ב אמרי' הכי, ואע"ג דהרמב"ם ז"ל התם אייתי לדרשא דאבוה דשמואל דבנודע שהוא ב"ג עבודתו כשרה דכתיב ופעל ידיו תרצה אפי' חללים שבו ופועל ידיו הוי עבודה וא"כ לית לן מקור אלא לענין עבודה ולא לפדה"ב, זה אינו, דכבר כ' היד אליהו ז"ל הנ"ל דמאן דס"ל מתה כהונה וכן לדעת שמואל ורב ינאי דילפי' בקידושין ס"ו ב' דבנודע שהוא בן גרושה עבודתו כשירה, ס"ל ד'פועל ידיו' קאי נמי אשאר דברים ולא רק בעבודה, יעו"ש.
ג] הנה נראה בע"ה דלהך גיסא דגם גבי פדה"ב אמרי' דחלל כשר למפרע, א"כ ה"ה לגבי בכור בהמה טהורה אם נתנוהו לכהן ונודע שהוא בן גרושה, בדיעבד נתקיים המתנה, דמה הפרש יש בין פדה"ב לבכור בהמה טהורה.
ד] הנה לדעת הרמב"ם ז"ל דבנודע שהוא בן גרושה, גם מכאן ולהבא דיינינן לי' בדיעבד ככהן, נראה בעז"ה דאם נתנו לו בכור בהמה טהורה לאחר שנודע שהוא חלל נתקיימה מצות הנתינה בדיעבד, וליכא למימר דהרי אינו ראוי להקריב והרמב"ם ז"ל הרי ס"ל דבכור אינו ניתן אלא למי שראוי להקריב, דזה אינו, דהא בדיעבד הרי עבודתו כשירה וא"כ שפיר נחשב כראוי להקריב.
ונראה יותר מזה, דגם אם הבכור עדיין נמצא ברשות הכהן החלל א"א להוציא הבכור ממנו, דנהי דמכאן ולהבא דידעי' שהוא חלל אינו זכאי בבכור, מ"מ הרי בתחילה כשנתנו לו ולא נודע שהוא חלל הרי כבר זכה בזה דבדיעבד דיינינן לי' ככהן, וכיון דכבר זכה הרי לענין הנתינה נחשב כבדיעבד.
ועתה בואו חשבון, אי נימא כהך גיסא דגם בפדיון הבן דינו כדין עבודה וגם בזה ילפי' דחלל הוי כהן, ונימא כדעת הרמב"ם ז"ל דגם מכאן ולהבא עבודתו כשרה בדיעבד, ונימא כדעת הישועות ישראל ז"ל דגם בפדה"ב חלל כשר בדיעבד, דלפי"ז ה"ה מכאן ולהבא לענין פדיון הבן דבדיעבד אם נתנו ה' סלעים לחלל בנו פדוי וכנ"ל, א"כ תיקשי כנ"ל אמאי ישראל שיש לו בכור מאכילה תרומה, הא בבכור זה איכא שותף שאינו מאכיל בתרומה, דהחלל אין מאכיל בהמתו בתרומה ואפי' בדיעבד דלגבי תרומה הרי הוא זר.
אמנם לסברת המשנ"ר ז"ל דהוי כבהמה ששותפין בו כהן וישראל דמאכילין אותו תרומה, גם קושיא זו יש ליישב, דנהי דהחלל אינו מאכיל בתרומה מ"מ לא גרע מבהמה ששותפין בו כהן וישראל דמאכילין אותו בתרומה.
איברא, קושיא זו יש לישבה באופן אחר, דכיון דעכ"פ לכתחילה אין נותנין הבכור לחלל ורק בדיעבד אם נתנו לו הוי נתינה, י"ל דזה לא נחשב כאילו יש לחלל שותפות בבכור זה כיון דאסור לכתחילה ליתנו לו, אמנם לכאו' זה תליא בפלוגתת רש"י והתוס' ז"ל בחולין ד' ב' ד"ה מותר גבי חליפי חמץ דאם מכרו החמץ בדיעבד מותר ליהנות מהדמים, דדעת רש"י ז"ל דא"כ חמץ בפסח יש לו דמים יש לזה שוויות כיון דבדיעבד מותר ליהנות מחליפיו ודעת התוס' דכיון דלכתחילה אסור למכור החמץ אין לו דמים יעו"ש, ועי' כריתות כ"ג א' בדברי רש"י ז"ל ד"ה יש ומש"כ החת"ס ז"ל או"ח סי' ק"פ ותמצא נחת.
ולפי"ז נראה דלהתוס' כיון דלכתחילה אסור ליתן הבכור לחלל אינו נקרא שותף ומתורץ הקושיא מחלל, אבל לדעת רש"י ז"ל דגם דבר שאפשר ליהנות ממנו בדיעבד מחשיבו כשוה ממון ה"ה כאן לענין חלל כיון דבדיעבד אם נתנו לו הבכור הוי דידי' י"ל דכבר מעתה הרי הוא מוגדר כשותף והדק"ל, ויש לפלפל בזה ותן לחכם ויחכם עוד.
