ועתה ניתנה ראש ונשובה בע"ה לגוף דברי היד אליהו והישועות ישראל ז"ל דגם גבי פדה"ב אמרי' דבדיעבד החלל הוי כהן למפרע והבן פדוי.
והנה נלע"ד בע"ה ראי' נכונה בדרך החידוד לדבריהם ז"ל דהנה בריש מכות אמרי' דעדים שהעידו שהוא בן גרושה אינן חייבים לשלם אלא לוקין, ומשמע דליכא בזה היכי תימצי לחיוב ממון, דאל"כ ממונא משלם מילקא לא לקי וכדכ' המנח"ח ז"ל במצוה מ"ב אות ג', והנה הריטב"א ז"ל בריש מכות ד"ה וטעמא, הק' אמאי ליכא חיוב ממון במעידים שהוא בן גרושה הא זמם להפסיד לו מתנות כהונה, ותי' ג' תי' א] דלא קייצא ולא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם אלא במידי דקייץ, ב] משום דהוי ספק אם יתנו לו מתנות כהונה, ג] משום דאעיקר סהדותייהו דבאו לפוסלו מכהונה לא שייך כאשר זמם, א"כ גם לענין ממון אינן חייבין דליכא הזמה לחצאין יעו"ש.
והשתא אי נימא דבפדיון הבן ומתנות כהונה כשנודע שהוא ב"ג חייב הכהן להחזיר הפדיון, תיקשי הא שפיר משכח"ל חיוב ממון והיינו כשכבר קיבל ה' סלעים ושאר מתנות כהונה דזממו לחייבו ממון דצריך להשיב המעות והמתנות לבעליו,
והנה לקושיות אלו לא יועיל ב' תירוצי קמאי דהריטב"א ז"ל, דהא שפיר קייצא ואינו ספק [ורק התי' הג' יהני ליישב קושיא זו] אלא בע"כ מדלא אשכחן חיוב ממון מוכח דגם אם נתנו לו פדיון הבן א"צ להחזיר אע"ג דנודע שהוא חלל, ודו"ק.
מיהו שו"ר דליכא להוכיח מהתם, דהנה גם אם ננקוט כהיד אליהו והישוע"י ז"ל, אכתי תיקשי דהיכא דהכהן עצמו בכור או יש לו בן בכור, וכיון דכהן כשר הוא הרי הי' פטור מפדה"ב, והשתא כשנודע שהוא בן גרושה הרי חייב לפדות עצמו ובניו, ולא מבעיא להך גיסא דלענין פדה"ב כשנודע שהוא בן גרושה חייב להחזיר הפדיון ה"ה דחייב לפדות עצמו, וא"כ גם זה באו העדים הזוממין לחייבו, אלא אפי' לאידך גיסא דגם לענין פדה"ב נחשב ככהן למפרע, מ"מ אם הוא עצמו בכור ולא פדה עצמו או את בנו, ודאי חייב לפדות עצמו לאחר שנודע שהוא בן גרושה.
ושו"ר דהערוך לנר ז"ל שם העיר בזה, וכ' דהעדים הוי מצי למימר לא ידענו שקיבל פדיון הבן ומתנ"כ ושיש מתנ"כ תחת ידו, והוסיף דלפי"ז אם העידו דבן גרושה הוא ושיחזיר מתנות כהונה, דינא הוי דממונא משלם מילקי לא לקי. אלא דזה דוחק דלא ידעו שהוא בכור או שבנו בכור, דכל כי האי ודאי דידעו דיתכן אפשרות כזאת שהוא בכור או בנו בכור, ועכ"ז העידו עליו שהוא ב"ג, ובודאי זממו להפסידו עכ"פ על הצד שהוא בכור, או בנו בכור.
תמצית העולה מהדברים.
א] דעת הרמב"ם ז"ל דפדיון הבן ניתן רק לזכרי כהונה דכתיב לאהרן ולבניו, אבל הר"י ז"ל בפסחים ובקידושין כ' דניתן גם לנקבות כהנות, וגדולה מזו ס"ל להר"י ז"ל דניתן גם לכהנת הנשואה לישראל, ומה"ט רב כהנא אע"ג דלא הוי כהן נטל פדה"ב כי הי' נשוי לכהנת.
ב] הפר"ח ז"ל כ' דה"ט דהישראל נוטל עבור אשתו היינו משום דמסתמא ניחא לה להקנות המתנות לבעלה, ולא ביאר היאך זוכה הבעל בזה, דאם כונתו ז"ל דהבעל זוכה עבור אשתו, א"כ כדי שהמתנות יהיו שלו חייב לחזור ולהגביה לזכות בזה, ונראה דכונתו ז"ל דע"י מה שנוטל בעלה נחשב כזכתה בזה אשתו הכהנת והיינו כדין עבד כנעני.
ג] אבל הפרי תואר ז"ל כ' דהבעלה זוכה בזה משום דהוי כמציאתה ומעשה ידי'. ולדבריו ז"ל כשהבעל מגביה ה"ה זוכה עבור אשתו וממילא המתנות שלו דמיד כשאשתו זכתה בזה נעשים המתנות שלו מדין מציאתה ומעשה ידי'.
ד] וי"ל בעז"ה נפק"מ נפלאה דהנה המנח"ח ז"ל נסתפק האם כהנת המאורסת לישראל בעלה הארוס נוטל מתנ"כ עבור ארוסתו הכהנת, ונראה דתליא בפלוגתא הנ"ל, דלדעת הפר"ת ז"ל דהוי מדין מציאתה זה לא שייך בארוסה דאין מציאתה לארוס, אבל לדעת הפר"ח ז"ל י"ל דגם בזה ניחא לי' שבעלה הארוס יזכה בזה.
ה] אלא דלדברי תרוייהו ז"ל צ"ע מהא דאמרי' בקידושין דרב כהנא דשקיל סודרא בפדה"ב ואמרי' התם דהוי משום 'לדידי שוה לי', תו קאמר רב אשי התם דרק רב כהנא דגברא רבא הוא ודרכו לכרוך ראשו בסודר מהני שיאמר על סודר לדידי שוה לי, אבל איניש אחרינא דאין דרכו לכרוך ראשו בסודר לא מהני שיאמר לדידי שוה לי.
ו] ומעתה לפי"ז צ"ע כיון דזכיית רב כהנא בסודר היינו מכח זכיית אשתו והרי היא אינה יכולה לומר לדידי שוה לי והיאך מהני, וצ"ל דגם אשתו נתכבדה בהא שבעלה אדם גדול וממילא הוי הסודר כבוד נמי לדידה.
ז] מיהו יש לעורר בע"ה ספק נפלא, למאי דכ' הפר"ח ז"ל דהוי מדין עבד כנעני וכנ"ל, א"כ י"ל דכיון דגדר קנין מדין עבד כנעני, היינו דקבלת הבעל הוי כקבלה האשה המתנות, א"כ כיון דלגבי הבעל שוה ה' סלעים ממילא הוא דנחשב כאילו היא קיבלה ה' סלעים, או דילמא לא עדיף מאילו הי' נותן המתנות לאשה עצמה דלא מהני, וא"כ בעלה הבא מכחה לא יהא עדיף מאילו ניתן לה עצמה.
ח] הנה המל"מ ז"ל חידש דכיון דכ' הרא"ש ז"ל דאיתקש בכור בהמה לבכור אדם א"כ לדעת הר"י ז"ל הנ"ל דפדה"ב ניתן לישראל הנשוי לכהנת, א"כ גם בכור בהמה טהורה ניתן לכהנת הנשואה לישראל.
ט] ויש להעיר דהנה לדבריו ז"ל נראה דה"ה תרומה ניתן לה, דאע"ג דבתרומה איכא קדושה הא גם בבכור איכא קדושה, והנה דעת רש"י ז"ל בחולין דתרומה אינו ניתן לכהנת הנשואה לישראל, והרי דעת רש"י ז"ל דפדה"ב ניתן לישראל הנשוי לכהנת וכדעת הר"י ז"ל, ומדס"ל דתרומה אינו ניתן הרי מוכח דבכור אינו ניתן לכהנת הנשואה לישראל.
י] והנה בתוספתא קתני דישראל שנולד לו בכור דחייב לטפל בה ל' יום בצאן ונ' יום בבקר, מותר להאכילה ממון כהן דהבכור שייך לשבט הכהונה, ואע"ג דבתוספתא קתני רק כרשינין דאינן תרומה מדאו' מ"מ הרמב"ם ז"ל דה"ה תרומה גמורה.
י"א] ולפי"ז קשיא קושיא עצומה, כיון דהבכור ניתן נמי לכהנת הנשואה לישראל והרי היא אסורה להאכיל בהמתה בתרומה, וא"כ היאך שרי לישראל להאכיל בכור בתרומה, הא בשבט הכהונה איכא נמי כהנות שזכאות בבכור ואינן מאכילות בתרומה, וא"כ הוי כבהמה שישראל וכהן שותפין בה דאסור להאכילה בתרומה.
י"ב] ונלע"ד בע"ה דמכאן ראי' גדולה למה שחי' המשנ"ר ז"ל דבהמה ששותפין בה כהן וישראל מותר להאכילה תרומה משום דשייכת נמי לכהן ויליף לה מהא דכ' הרמב"ם ז"ל דכהן השותף עם ישראל מותר לישראל להדליק נר בשמן של תרומה דמועיל בזה גם לכהן, אמנם צ"ע בדבריו ז"ל דשאני שמן שריפה דנר לאחד נר למאה ואין הנאת הישראל מחסר מהשמן, אבל אכילת תרומה הרי חצי הבהמה השייכת לישראל מחסר התרומה.
י"ג] והשתא לדבריו ז"ל לא קשיא הקושיא הנ"ל, דנהי דכהנת הנשואה לישראל נותנין לה בכור ואע"ג דלגבי תרומה דינה כזר, מ"מ מותר לבכור לאכול תרומה, דלא גרע משותפות כהן וישראל בבכור זה.
י"ד] ובזה יש ליישב עוד קושיא, למאי דחי' המנח"ח ז"ל דאחד שהוא חצי כהן חצי ישראל אפשר ליתן לו מתנות כהונה משום חצי הכהן שבו, ולפי"ז ה"ה דאפשר ליתן לו פדה"ב, ולא עוד אלא דנראה דבזה גם הרמב"ם ז"ל דס"ל דפדה"ב ניתן רק לזכרי כהונה מ"מ שרי ליתן לחצי כהן דחצי כהן שבו נחשב 'לאהרן ולבניו'.
ט"ו] ולדברי המל"מ ז"ל הנ"ל דאיתקש בכור בהמה טהורה לאדם, א"כ ה"ה דאפשר ליתן לחצי כהן בכור בהמה טהורה, וגדולה מזו נראה בע"ה דגם למאי דהוכיח המל"מ ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל דלא איתקש בכור בהמה טהורה לאדם, מ"צמ כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דבכוטר ניתן לכל הכהנים ולא רק לאנש משמר, א"כ גם חצי כהן בכלל.
ט"ז] ואע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דבכור ניתן רק למי שראוי להקריב והרי חצי כהן אינו ראוי להקריב משום חציו הישראל, מ"מ נראה דהרמב"ם ז"ל לא מיעט אלא נש כהונה דאינן בני הקרבה, אבל חצי כהן כיון דחצי כהן שבו נחשב ראוי להקרבה, לית לן בה.
י"ז] ומעתה לפי"ז תיקשי נמי כנ"ל הרי בהמתו אסורה בתרומה משום חצי הישראל שבו והיאך מותר לישראל להאכיל בכור בתרומה הא בשבט הכהונה איכא נמי אחד שזכאי בבכטר ואסור להאכיל בהמתו בתרומה, אבל לדברי המשנ"ר ז"ל ניחא דגם בשותפות ישראל וכהן בבהמה, מותר להאכילה תרומה.
י"ח] ובזה יש ליישב עוד קושיא מחודדת ובהקדם ד' הקדמות, ההקדמה הא'] היד אליהו ז"ל והישועות ישראל ז"ל חידשו דכהן שנודע שהוא בן גרושה דעבודתו כשרה ה"ה נמי אם נתנו לכהן זה פדה"ב הבכור פדוי בדיעבד.
ההקדמה הב'] הרמב"ם ז"ל חידש דכהן שנודע שהוא בן גרושה עבודתו כשרה גם מכאן ולהבא בדיעבד, והנה לדברי היד אליהו והישוע"י ז"ל הנ"ל נראה בע"ה דלדעת הרמב"ם ז"ל גם לענין פדה"ב אם פדו אצל כהן שנודע שהוא בן גרושה בדיעבד הבן פדוי.
ההקדמה הג'] לפי"ז גם בכור בהמה טהורה שנתנו לכהן ונודע אח"כ שהוא בן גרושה נתקיימה מצות הנתינה בדיעבד.
ההקדמה הד'] לפי"ז להרמב"ם ז"ל דמכאן ולהבא נמי בדיעבד עבודת החלל כשר א"כ ה"ה דבנתנו לחלל בכור בהמה טהורה אחרי שנודע שהוא בו גרושה מ"מ נתקיימה מצות הנתינה בדיעבד
ולא עוד אלא דנראה בע"ה דגם אם הבכור איכא עדיין ברשות הבן גרושה מ"מ אין מוציאין מהחלל הזה את הבכור, דכיון דכבר זכה בזה נחשב כבדיעבד.
י"ט] והשתא לפי"ז צ"ע כסגנון הקושיא הנ"ל היאך ישראל מאכיל בכור בתרומה, הא הבן גרושה ודאי אסור להאכיל בהמתו בתרומה, ונמצא דבכל בכור איכא שותפות של אחד שאסור להאכיל בתרומה. אבל לדברי המשנ"ר ז"ל ניחא.
כ] מיהו גם בלא"ה יש לתרץ קושיא זו, דכיון דלכתחילה אסור ליתן בכור למי שנודע שהוא בן גרושה א"כ אינו נחשב כשותף בבכור, ושמא תליא בפלוגתת רש"י ז"ל והתוס' בחולין בדבר שלכתחילה אסור ובדיעבד מותר האם נחשב כדבר השוה ממון מחמת הבדיעבד.
כ"א] ונראה בע"ה להביא ראי' נפלאה כדברי היד אליהו והישועות ישראל ז"ל הנ"ל, דהנה הריטב"א ז"ל הק' בריש מכות בעדים שהעידו שהוא בן גרושה והוזמו לוקין, ותיקשי אמאי אינן משלמים דהא רצו להפסידו מתנ"כ, ותי' ג' תי', חדא משום דלא קייץ ולא חייבה התורה לזוממין לשלם אלא מידי דקייץ, ותו דהוי ספק דמאן יימר שיתנו לו מתנ"כ, ותו משום דאעיקר סהדותייהו א"א לקיים בהם כאשר זמם וא"כ אין הזמה לחצאין.
כ"ב] והשתא אי נימא דכהן שנטל פדה"ב ונודע שהוא בן גרושה חייב להחזיר דמי הפדה"ב תיקשי א"כ משכח"ל שהזוממין ישלמו, דהא תי' הראשון והשני של הריטב"א ז"ל לא שייך בזה דהא קייץ ואינו ספק אלא ודאי, אלא בע"כ מדלא משכח"ל חיוב ממון בזוממין מוכח דהבן פדוי בדיעבד גם בנודע שהוא בן גרושה וא"צ להחזיר דמי הפדה"ב.
כ"ג] מיהו גם לפי"ז אכתי קשיא דהנה כהן שהוא בכור ולא פדה עצמו ושוב נודע שהוא בן גרושה מסתברא דצריך לפדות עצמו, ולא מבעיא להך גיסא דלגבי פדה"ב לא נאמר כלל הדין דכשר למפרע, אלא אפי' לאידך גיסא דכשר למפרע, מ"מ לגבי עצמו הרי מעולם לא נפדה ומה יפטרנו, ותיקשי א"כ הא א"כ גם זה זממו העדים להפסידו.
כ"ד] שו"ר דכבר העיר בזה הערול"נ ז"ל שם, ותי' דיכולים העדים לומר לא ידענו שפדו אצלו בכורים ולא ידענו שיש ברשותו מתנ"כ. ודוחק, דלדברינו דאם הוא בכור או בנו בכור חייב לפדות עתה לאחר שנודע, א"כ הרי מסתמא ידעו שקיים אפשרות שהוא בכור או בנו בכור, ואעפ"כ העידו בשקר.
