וככל הדברים האלו אמרו חז"ל ביותר שלימות בפרק קמא דעירובין (יג:), מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין הן ועלובין הן21, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי22, ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם, עד כאן. ומעתה יש לשאול, מה עניין זה שתהיה הלכה כמותן, דבשביל שהיו משפילין עצמן אין ראוי שתהיה הלכה כמותן, כי ההלכה תולה בזה שהתורה שלהם לפי ההלכה, ולא מפני שהיו מקטינין עצמם23. רק שאלו דברים כולם הוא סבה עצמית שיאמר דברים אמיתים לפי ההלכה, כי מאחר שהן נוחין נמשך דבריהן אחר האמת. כי כאשר יכעוס, הרי מכח הכעס נראה שרוצה להחזיק דבריו בכח וביד חזקה, ורוצה לנצח24, והוא סר מדרך האמת25. וגם מפני שהן עלובין הוא סבה שאמרו דברים לפי ההלכה, שאם לא כן26, מכח שרוצה להתגדל על בעל מחלוקתו27, הוא סותר דברי בעל ריבו, אף על גב שאין האמת אתו28. וכן מה שהיו שונים דברי בית שמאי, והיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, נראה שלא היו שונאים לדברי בעל ריבם, מבקשים לדחות דברי זולתם אף כי האמת אתם29. שכיון שהיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי, והיו מקדימים דברי בית שמאי, נראה שלא היו מכוונים לדחות דברי זולתם, ולא היה מחלוקת שלהם מכת המנצחים30. כי מי שהוא מכת המנצחים, אין דבריו נמשכים אחר האמת, כי תמיד מבקש לנצח. ולא היו כל אלו הדברים בבית הלל, לכך ראוי להיות הלכה כמותן. אף על גב שדברי בית שמאי טובים וישרים31, כיון שיש לבית הלל הכנה שראוי להיות דבריהם הלכה, לכך הלכה כבית הלל32.
(21) "עלובין - סבלנין" [רש"י שם].
(22) "כשהיו ב"ש מביאין ראיה לדבריהם מן התורה, וב"ה מביאין ראיה ממקרא אחר, והיו ב"ה דורשין את המקרא של ב"ש למה בא, ולא היה קל בעיניהם" [רש"י שם]. ונראה שדברים אלו הם "ביותר שלימות" מדברי הפילוסוף הנ"ל, כי לפי הפילוסוף הנ"ל יש להתנהג כך מצד הנימוס, וכן שזו עצה טובה שדבריו ימצאו חן בעיני הבריות, אך לא שבעצם כך יש להתנהג. אך חז"ל קבעו שכך יש לעשות בעצם, וכמו שמבאר.
(23) למעלה בבאר הראשון [ד"ה ולכך שואל] עמד על שאלה זו, ותירץ שמדת ב"ה מכריעה שהלכה כמותם מחמת "כי מדה זאת הוא מדת הפשיטות לגמרי, ולכך ראוים דבריו להלכה, כי ההלכה הוא שכל פשוט" [לשונו שם, וראה שם הערה 306]. ומעין זה ביאר שם בתירוצו השני, ובנתיב הכעס פ"א [ב, רלו:]. אמנם כאן יבאר שמדת ב"ה מכריעה שהלכה כמותם, כי מחמת מדתם הם נוטים רק אחרי האמת, ולא אחר ההתנצחות.
(24) תלה את הרצון לנצח ו"להחזיק דבריו בכח וביד חזקה" בכח הכעס. ונראה ביאורו, שבתחילת נתיב הכעס פ"א [ב, רלו.] כתב: "כי הכעס הוא התפעלות האדם, וכל התפעלות הוא לגשם, שהוא מתפעל. ולפיכך אמר [משלי ז, ט] 'וכעס בחיק כסילים ינוח', שהכסיל הוא רחוק מן השכלי". ואחד מסימניה המובהקים של החומריות הוא "בכח וביד חזקה", וכפי שכתב בח"א לר"ה יז. [א, קיב.]: "והנה יש לך לדעת, כי הכוחות השכליות מנהיגים את הכוחות הגופניות מבלתי שיטילו אימה עליהם... אבל הכוחות הגופניות הפועלים, הם פועלים בכוחות הנפעלים, ומטילים אימה יתירה". ולכך מכח הכעס נובע הרצון להחזיק דבריו בכח ולנצח, כמשפט החומרי. וראה להלן בבאר השביעי הערה 102.
(25) אודות שהתנצחות עומדת כנגד האמת, כן כתב בתפארת ישראל פנ"ו [תתעח.] שזהו ההבדל בין לימוד בימי ילדות ללימוד בימי זקנות, וכלשונו: "אמנם כאשר מגיע לימי הזקנה, וכבר סרו ממנו ימי הילדות, אשר בימי הילדות הוא אוהב לרדוף ולנצח בהלכה, הן בפלפול שיש בו ממש, הן בפלפול שאין בו ממש, ויכול לומר כי יודע ציד אני. ולעת זקנתו כבר סר תשוקה זאת מאתו, ומוצא עצמו חסר ויראה אחריתו". והצד השוה בין כעס לבין ימי הילדות הוא ששניהם מורים על החומריות; אודות הכעס, ראה ההערה הקודמת. ואודות ימי הילדות, ראה דבריו בנצח ישראל פט"ו [שסד.], שכתב: "בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי", ושם הערה 70. וכשם שבימי הילדות ההתנצחות מטה אותו מדרך האמת, כך היא המדה לכועס. וראה להלן בבאר הששי הערה 1169, ובבאר השביעי הערה 102.
(26) שלא היו עלובין [סבלנים].
(27) שהרי מדובר כאן במחלוקת [של ב"ה וב"ש], ואם ב"ה לא היו עלובים, בע"כ שהם יכללו בגדר המצוי של אדם השרוי במחלוקת עם זולתו [ראה הערה הבאה] השואף להתגבר על כנגדו. ואודות ההתגברות במחלוקת, ראה דבריו בגו"א דברים פ"א אות כט [ד"ה אמנם], שכתב: "לכך בא לשון 'אנשים' על דתן ואבירם [שמות ב, יג], מפני שהיו בעלי מחלוקת... כי לשון 'איש' בא על גבור, וזה ידוע... ומפני שהיו דתן ואבירם בעלי מחלוקת הגדולים, שחלקו על ה' ועל משה, ובשביל זה נקראו 'אנשים', שרצו להתגבר על משה במחלוקתם. ואין ראוי לקרוא 'אנשים' רק בעלי מחלוקת, שהם מתגברים על אחר, ולא נמצא כמותם שראוי לקרוא בשם 'אנשים'. וזהו טעם שנקראו דתן ואבירם 'אנשים'".
(28) "אתו" - עם המבטל. וחידוש גדול נמצא בדברים אלו. כי מבואר כאן שאם אין האדם בגדר "עלובים", בהכרח שיהיה "רוצה להתגדל על בעל מחלוקתו אע"ג שאין האמת אתו". ולכך, האופן היחידי להנצל מכך הוא שיהיה בגדר "עלובים". וחזינן מכך, שכאשר כבר התגלגלה המחלוקת, שוב אין כאן מצב ביניים, אלא או שהאדם הוא בגדר "עלוב", או שהוא שואף להתגדל על חבירו אף במרמה. והעומק בזה הוא, שעצם הגדרת המחלוקת הוא שבדעתו של הבר פלוגתא אין כאן שני צדדים, אלא רק הצד שלו, וכמו שכתב בנתיב השלום פ"ב [א, רכה:]: "כי המחלוקת... שאחד הוא ביטול השני... וכל מחלוקת הוא העדר כמו שהתבאר, כי במציאות האחד לא נמצא השני". וראה עוד בגו"א במדבר פט"ז אות לט שביאר שהמחלוקת היא כולה דין. ולכך האופן היחידי להנצל מההעדר של המחלוקת הוא רק במניעת המחלוקת מעיקרא, והוא להיות בגדר "עלוב". ובסמוך ידגיש שחלילה לומר שדברי ב"ש הם בגדר שלילי, אלא כל דברי ב"ש "טובים וישרים", וראה הערה 32 בדברי הגר"א שהובאו שם.
(29) "אתם" - עם זולתם.
(30) לשונו בנתיב הכעס פ"א [ב, רלו:]: "וכן מה שהיו שונין דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שהיו מקדימין דברי ב"ש לדבריהם, כל ענין זה שהיו מסודרין במעשיהן, ואינם מכת המתגברים על חבריהם, והם מכת המנצחים. ואף כי לפי ענין הפלפול הוא טוב, מ"מ הוא יוצא מן הסדר, ולענין ההלכה צריך שלא יצא מן הסדר והשווי כלל". והובא למעלה בבאר הראשון הערה 313. ולא מצאתי מקור לבטוי "כת המנצחים". וראה להלן בבאר השביעי הערה 103.
(31) שהרי אמרו על דברי ב"ה וב"ש [עירובין יג:] "אלו ואלו דברי אלקים חיים". וראה למעלה בבאר הראשון הערות 303, 313.
(32) דברים אלו צריכים ביאור, כי מה יוסיף ומה יתן ההכנה שיש לב"ה [שדבריהם ראויים להלכה], הרי סוף סוף דברי ב"ש "טובים וישרים", ומהי העדיפות שיש לדברי ב"ה על פני דברי ב"ש, כאשר שניהם בגדר "דברי אלקים חיים". ושמעתי מהגרי"א וויינטרויב שליט"א לבאר, שכאשר הלכה נקבעה כב"ה ולא כב"ש, לא מדובר כאן רק בנוגע לב"ה וב"ש, אלא בהכרעה של קו אחד על פני קו אחר. ולכך הכרעה זו קובעת את ההנהגה אף לגבי הדורות הבאים שיבואו. דוגמה לדבר, במשנה [עדיות פ"א מ"ד] אמרו "ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה [מאחר שהחכמים שם דחו את דבריהם, והם עצמם חזרו בהם], ללמד לדורות הבאים, שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם [שמאי והלל] לא עמדו על דבריהם". הרי שדברי הלל ושמאי אינם נוגעים רק לעצמם, אלא מהם יתד ופנה לכל הדורות שיבואו, כי הם "אבות העולם". וכאן נמצאת העדיפות של ב"ה על פני ב"ש, כי אע"פ שאצל אבות העולם נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אך לדורות הבאים, יהיה הקו של ב"ה יותר קרוב לאמת מאשר הקו של ב"ש, מחמת הטעמים שביאר כאן המהר"ל. ואע"פ שהדבר לא בא לידי בטוי אצל ב"ש עצמם, התם שאני, שמעלתם המופלגת של ב"ש איזנה את החסרונות שעלולים לצמוח מהקו שבו נקטו. מה שאין כן בדורות שיבואו, החסרים את מעלתם של ב"ש, לדידם קו זה טומן בחובו חסרונות, כי הם חסרים את המעלות המופלגות של ב"ש שיאזנו את החסרונות שעלולים לצמוח מקו זה. וכן מבואר להדיא בגר"א, בספר יהל אור בליקוטים שבסוף ספר שמות [דף לט. בנדפס], שכתב: "אלו ואלו דברי אלקים חיים... אבל הלכה כב"ה... ואף דב"ש חריפי [יבמות יד.]... אין הלכה כמותם, משום דחריף אין לו מנוחה... שכל חריף, שכלו הולך בעקמימות. חס ושלום לא על התנאים ואמוראים, שכל דבריהם קודש קדשים... וכל קושיא מצד הקליפה לשבר אותה, והם [בית שמאי] היו תקיפי קדושה, והיו משברין הקליפות, והיו צריכין לזה מצד השמאל. אבל מי שאינו תקיף, והולך בזה, הולך בחשכים" [ראה להלן בבאר הששי הערה 1106]. הרי שאע"פ שדברי ב"ש הם "דברי אלקים חיים", מ"מ מי שינקוט בקו של ב"ש בדורות הבאים הוא "הולך בחשכים", כי חסרה לו מעלת ב"ש המאזנת את החסרונות הנמצאים בקו זה. ולכך ההלכה כב"ה, כי אצל ב"ה יש את ההכנה הראויה לכוון להלכה. ואף שהדורות הבאים יהיו מעורטלים גם ממעלת ב"ה, מ"מ אף הם ינחלו קו שמצד עצמו נוטה יותר לאמת, וכפי שביאר הגר"א. ודפח"ח.
