Wednesday, July 31, 2024

גילוי ראש

 שו"ת 'מלמד להועיל' מאת רבי דוד צבי הופמן זצ"ל, גדול רבני גרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, יצא לאור לפני כמה שנים במהדורת 'בני תורה', ובמהדורתם הם השמיטו את התשובה הבאה (יו"ד סי' נו):

אי רשאי לישבע בערכאות שלהם בגילוי ראש... והנה בעת הזאת הרבנים היראים במדינות אונגארן מחמירין מאד בענין גילוי ראש, עיין הבירור מש"ס ופוסקים בשו"ת נחלת בנימין סי' ל'. והנה הגר"א בהגהותיו לסי' ח' ס"ק ב' העלה שאין איסור אפילו להוציא אזכרה בגילוי ראש, אלא מידת חסידות. ומ"ש שם בתשובת נחלת בנימין שאם בבית חינוך שמו לחוק שצעירי ישראל צריכין לישב דוקא בפריעת ראש, ועושין כן על דעת אביהם וראשי העדה, זה איסור גמור משום ובחוקותיהם לא תלכו. הנה בק"ק יראים דפפד"מ בבית החינוך שנתיסד מהגאון ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל (שאני היית מורה שם ב' שנים וחצי) יושבים התלמידים בשעת לימוד שאר המדעים בפריעת ראש, ורק בשעת לימוד תורה מכסים ראשם (וכן הוא המנהג בבית הספר בהאמבורג), וזה נעשה שם עפ"י תקנת הרה"ג מו"ה ש"ר הירש זצ"ל. ובפעם ראשון שבאתי לביתו של הרה"ג ש"ר הירש בכובע על ראשי, אמר לי שכאן הוא דרך ארץ להסיר הכובע מעל הראש כשבאין אל אדם חשוב, ואולי יראה מורה אחר שאני איני מסיר הכובע מעל הראש לפני ראש בית החינוך היה מחשב זה כאילו אני מבזה אותו...

יסוד כל לימוד

כָּל לִמּוּד, כָּל הִתְרוֹמְמוּת רוּחָנִית, צְרִיכִים  לִהְיוֹת בְּנוּיִים עַל הַיְסוֹד שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הַטִּבְעִית, וְהַהַשְׂכָּלָה הַטִּבְעִית. וְהַהַשְׂכָּלָה הַטִּבְעִית עַצְמָהּ עִם כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, בַּמִּדָּה הַטּוֹבָה שֶׁל מַעֲמָדָן, מֻכְרָחוֹת הֵן לִהְיוֹת בְּרֵאשִׁיתָן נִשְׁתָּלוֹת עַל יְסוֹד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁהוּא נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ אֶת הַנּוֹשֵׂא שֶׁל הַקֹּדֶשׁ וְאֶת הַנּוֹשֵׂא שֶׁל הַחוֹל, אֶת הַחֹמֶר וְאֶת הַצּוּרָה, בְּצוּרָה עֶלְיוֹנָה אִידֵיאָלִית, בְּאַחְדוּת מְעֻלָּה.

 

סעיף זה עוסק בבירור יחסי הגומלין בין החול לבין הקודש. חול במובן הטיבעי, פשוט, ישר, אנושי.

כָּל לִמּוּד, 

לימוד של קודש

כָּל הִתְרוֹמְמוּת רוּחָנִית, צְרִיכִים  לִהְיוֹת בְּנוּיִים  עַל הַיְסוֹד שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הַטִּבְעִית, וְהַהַשְׂכָּלָה הַטִּבְעִית. 

ההרגשה הטבעית היא תחושה ישרה. ההשכלה הטיבעית היא סברא הגיונית. כפי שמצאנו בגמרא "סברא למה לי קרא", אם לא ניתן לומר סברא ישרה למה לומר פסוקים. ראשית יש ללמוד על פי ההגיון הטיבעי ורק על בסיסו ניתן להתרומם. אבל

וְהַהַשְׂכָּלָה הַטִּבְעִית עַצְמָהּ עִם כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, בַּמִּדָּה הַטּוֹבָה שֶׁל מַעֲמָדָן, 

השכל והרגש הטיבעיים יכולים להיות עקומים. לכן, מודגש, כי כאן מדובר על "המדה הטובה". 

מֻכְרָחוֹת הֵן לִהְיוֹת בְּרֵאשִׁיתָן נִשְׁתָּלוֹת עַל יְסוֹד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, 

לכן, כדי שיהיו במדה הטובה של מעמדן הן מוכרחות להיות בנויות על יסוד קודש הקדשים. 

ההבחנה בין קודש לקודש קדשים היא: קודש הוא בניגוד לחול, "המבדיל בין קודש לחול"  ואילו קודש קודשים הוא

שֶׁהוּא נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ אֶת הַנּוֹשֵׂא שֶׁל הַקֹּדֶשׁ וְאֶת הַנּוֹשֵׂא שֶׁל הַחוֹל, אֶת הַחֹמֶר וְאֶת הַצּוּרָה, בְּצוּרָה עֶלְיוֹנָה אִידֵיאָלִית, בְּאַחְדוּת מְעֻלָּה.

כלומר, צריך לבנות את הקודש על יסוד החול. איזה חול? חול בריא, אמיתי אשר צריך להופיע מתוך מדרגה עליונה של קודש קדשים. אם אין חול אין קודש, ואם אין קודש אין חול. כח ההשכלה הנגלית והקודש. 

שאלה: מה זה אומר למעשה?

תשובה: יש לבנות את יסודות ההכרות של הקודש על יסוד ההכרות של החול. במובן של דרך ארץ אשר קדמה לעולם. יחד עם זה יש לעצב את השכליות הטבעית והרגש הטבעי ממקור הקודש. כשמלמדים ילדים קטנים אין מלמדים אותם דברים של קודש אלא דברים פשוטים ישרים. אולם גם דברים אלה נובעים מהמקור הטהור של תורה. מלמדים ילד לא לגנוב. אומרים לו: האיש שגנבת ממנו עצוב, אומלל. בונים את התכונות על היסודות הטבעיים שלו. 


תורה נבואה ורוח הקודש

 נבואה ורוח הקודש באים, בדבר ד', לפנימיותו של אדם, ומתוכו הם נשפעים לכל מה שנוגע לעולם כולו. ומעין דוגמתם האגדה, הרי היא נובעת מהנפשיות של האדם, ומסדרת את עניניה גם כן ביחש החיצוני של העולם. אבל התורה, היא באה מתוך הארת האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיותו של אדם להעולמיות כולה ומקורה. מלמעלה למטה הכל נסקר ונודע. פה אל פה אדבר בו. ומראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט. רק נבואה זו יכולה לתן תורה. ומתוך כך נעלה היא התורה מכל נבואה, וחכמי תורה עדיפי מנביאים, מצד התוכן העליון, שממנו הם יונקים את החיים הרוחניים שלהם. מצד גאותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאומות העולם, מתגבר כח של היפוך הסדר. והנביאים וכתובים, ושפעת רוח הקודש, משפיעים לפעמים בצורה יותר בולטת מהשפעת התורה, והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה. וצריך הדור להיות חמוש בגבורה, בגדולי תורה, בעלי מסורת, בעלי תורה בהלכה, שכח האגדה. ונטית שפעת רוח הקודש, והידור הופעת קבלת רוח הנבואה לא יחסר להם. והם יגבירו את כח ישראל, להכשירו לגאולה, לרומם את התורה ע"י הנבואה ורוח הקודש, ואת ההלכה, והמעשה ותלמודה, ע"י האגדה, והמוסר ההגיוני. ותשוב בזה גאותן של ישראל למקומה, ופעמי גאולה ישמעו בעולם, ורוח ישראל הנרדם יחל לשוב לאיתנו, חמוש בכל טוב, בכל שפעת עושר רוחני ומעשי, עטור בעטרת הנבואה ורוח הקודש, מוסר והגיון. שירה ואגדה, ואזור בגבורתה של תורה בעוזה ומלחמתה, העומדת בראש כל. גדולת הרז העליון שמלאכי השרת משתמשים בו, בהקדמת נעשה לנשמע, הידיעה הברורה במעלתן של ישראל, שלא רק סוקרי עולם הם כי אם בוניו ומקיימיו, וזאת תורה התורה בלימודייה בדבר ד', לדעת מה יעשה ישראל. 



התורה והנבואה

תוכנו של סעיף זה הוא: מתן סיבה לעליונותה של תורה על נבואה. מדוע "חכם עדיף מנביא".  

נְבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בָּאִים, בִּדְבַר ד', לִפְנִימִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם, וּמִתּוֹכוֹ הֵם נִשְׁפָּעִים לְכָל מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ. 

בנבואה ורוח הקודש דבר ד' מדבר מתוך נשמתו של האדם ומכוונו כיצד יש להסתכל על העולם, לדוגמא: בנבואה מוצאים הדרכות מעשיות נביא אחד מדריך את העם לכרות ברית עם מלכות אחרת, והאחר מדריך לא לצאת למלחמה וכדומה. אלו הבנות אלוהיות עליונות המופיעות תחילה בפנימיותו של האדם ומדריכות אותו ביחס לעולם החיצוני.

וּמֵעֵין דֻּגְמָתָם הָאַגָּדָה, הֲרֵי הִיא נוֹבַעַת מֵהַנַּפְשִׁיּוּת שֶׁל הָאָדָם, וּמְסַדֶּרֶת אֶת עִנְיָנֶיהָ גַּם כֵּן בַּיַּחַשׂ הַחִיצוֹנִי שֶׁל הָעוֹלָם. 

האגדה דומה בצורת הופעתה לרוח הקודש ונבואה אולם בצורה מוקטנת בהתאם לדרגתנו. הבנת האגדה תלויה בדרגה הנפשית של האדם. בתפיסתו הפנימית וברוחב הנפשי שלו. מתוך אגדה המקנה כלים מופשטים יש לאדם יכולת להסיק ביחס לעולם החיצוני.

אֲבָל הַתּוֹרָה, הִיא בָּאָה מִתּוֹךְ הֶאָרַת הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם הֶבְדֵּל בֵּין פְּנִימִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם לְהָעוֹלָמִיּוּת כֻּלָּהּ וּמְקוֹרָהּ. מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה הַכֹּל נִסְקָר וְנוֹדָע. 

התורה מקיפה את הכל, כוללת את הכל, היא איננה נמדדת בכלי ההבעה הפנימיים אשר לאדם אלא מקיפה עולמים. 

הנבואה והאגדה היא פנימית, נפשית, מופשטת. באמצעות יכולת הפשטה ניתן להסביר את התכנים כלפי חוץ במידת מה. אולם הפשטה זו איננה מספיקה. הסבת תחושה פנימית לדבר מוגדר בר מדידה בעולם החיצון דורשת תרגום. מעבר מכלי הנפש הפנימיים לשפה, סגנון אשר הזולת מסוגל להבינו. 

לעומתן התורה מקיפה את הכל, היא איננה מבחינה בין פנימיות האדם לעולם החיצון. היא מדריכה את האדם כיצד לחשוב, להרגיש, לחוש, להדבק בד' וגם כיצד להתנהג למעשה. התורה היא אספקלריא המאירה את כל המציאות כולה באחדות אחת. 

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ד' יַבִּיט. רַק נְבוּאָה זוֹ יְכוֹלָה לִתֵּן תּוֹרָה. 

אגדה ונבואה הם חידות. חידות רוחניות פנימיות נשמתיות המרוממות את העולם הפנימי של האדם ובעזרתן עליו להאיר את המציאות החיצונית. 

שני צינורות שונים של דבר ד', צינור הנבואה וצינור התורה. צינור התורה הוא מה שבא מלמעלה למטה וצינור הנבואה הוא מלמטה למעלה, בהתאם לכחו הפנימי של האדם בוקע דבר ד'. 

כלומר, ההבדל בין נבואה לתורה הוא המקור. 

וּמִתּוֹךְ כָּךְ נַעֲלָה הִיא הַתּוֹרָה מִכָּל נְבוּאָה, וְחַכְמֵי תּוֹרָה עֲדִיפֵי מִנְּבִיאִים , מִצַּד הַתֹּכֶן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמֶּנּוּ הֵם יוֹנְקִים אֶת הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים שֶׁלָּהֶם.

אמנם התורה נתפסת ככח מחשבתי של האדם אולם התורה מתחילה מעל האדם, מה שאין כן הנבואה שופעת על הנביא במידה שהוא מסוגל לקלוט דהיינו בהתאם להתפתחותו הפנימית של האדם. התורה היא מוחלטת. אדם הלומד תורה אמנם תופס רק חלק אבל חלק זה הוא חלק של הכל. הנביא לא תופס חלק של הכל אלא תופס את כל החלק שלו. 

לכן, חכם עדיף מנביא. באופן אישי נביא עדיף מחכם אולם מההיבט התוכני החכם הזה לומד חלק של דבר גדול, הוא חלק של האספקלריא המאירה של משה רבינו. 

היפוך הסדרים

מִצַּד גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶן וְנִתְּנָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם , מִתְגַּבֵּר כֹּחַ שֶׁל הִפּוּךְ הַסֵּדֶר. וְהַנְּבִיאִים וּכְתוּבִים, וְשִׁפְעַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מַשְׁפִּיעִים  לִפְעָמִים בְּצוּרָה יוֹתֵר בּוֹלֶטֶת מֵהַשְׁפָּעַת הַתּוֹרָה, וְהָאַגָּדָה מִתְגַּבֶּרֶת עַל הַהֲלָכָה. וּבֶאֱמֶת הִיא צָרַת גָּלוּת גְּדוֹלָה. 

בגלל הגלות והחורבן נוצר מצב הפוך. הנביאים זוכים לכבוד גדול והתורה נעדרת.

הנצרות קיבלה עליה את הנביאים והתיחסה בבוז אל התורה היות והתורה עוסקת בדברים מעשיים. היא לא קלטה כי יש בכחה של התורה להאיר את כל הפינות החשוכות של המציאות. כך גם בספרות החילונית החדשה הרימו על נס את "מוסר הנביאים" ואת לימוד האגדה וזילזלו בקיום ההלכה.

איחוד 

וְצָרִיךְ הַדּוֹר לִהְיוֹת חָמוּשׁ בִּגְבוּרָה, בִּגְדוֹלֵי תּוֹרָה, בַּעֲלֵי מָסֹרֶת, בַּעֲלֵי תּוֹרָה בַּהֲלָכָה, שֶׁכֹּחַ הָאַגָּדָה, וּנְטִיַּת שִׁפְעַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהִדּוּר  הוֹפָעַת קַבָּלַת רוּחַ הַנְּבוּאָה לֹא יֶחְסַר לָהֶם. וְהֵם יַגְבִּירוּ אֶת כֹּחַ יִשְׂרָאֵל, לְהַכְשִׁירוֹ לִגְאֻלָּה, לְרוֹמֵם אֶת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי  הַנְּבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת הַהֲלָכָה, וְהַמַּעֲשֶׂה וְתַלְמוּדָהּ, עַל יְדֵי הָאַגָּדָה, וְהַמּוּסָר הַהֶגְיוֹנִי.

קיים צורך בתלמידי חכמים שהם בעלי תורה והלכה החמושים גם בכח האגדה. יש לעודד צמיחת תלמידי חכמים בעלי שתי המדרגות השונות.

חשוב להדגיש כי כאן מתוארים גדולי תורה המשלבים בין הדבקים. וכפי שמובא ב"אורות התורה"  שלאחר שאדם למד הרבה תלמוד ופוסקים רק אז ישים עיקר עיונו באגדה.

בחלק הזה של הספר אין עיסוק בבנין האישי של האדם נושא זה מהווה את עיקר עינינו של החלק השני "מוסר הקודש". כאן מרן הרב קוק מדבר על כך שהמקצועות הללו אינם סותרים. וכשעוסקים במקצוע אחד של תורה ולא באחר חסר הרבה. אין כאן הדרכה מעשית: "אדם הרוצה להיעשות תלמיד חכם אמיתי צריך לעשות כך וכך". בזה יעסוק המשך הספר. ההסברה בסעיף זה היא מצד שלמות הדור, מצד הופעת התורה בשלמותה. לכן גדולי התורה אשר מוטלת עליהם המשימה להביא לידי הופעת התורה בשלמותה, צריכים בדורנו בו האגדה מוזנחת, להתחזק בלימוד אגדה.

מנהיג בעם ישראל איננו הוגה דעות באגדה אלא הוא תלמיד חכם, למדן הלכתי. כמובן, תלמידי חכמים ב"לומדות" צריכים להיות גם גדולים באגדה. 

וְתָשׁוּב בָּזֶה גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָהּ, וּפַעֲמֵי גְאֻלָּה יִשָּׁמְעוּ בָּעוֹלָם, וְרוּחַ יִשְׂרָאֵל הַנִּרְדָּם יָחֵל לָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ, חָמוּשׁ בְּכָל טוּב, בְּכָל שִׁפְעַת עֹשֶׁר רוּחָנִי וּמַעֲשִׂי, עָטוּר בַּעֲטֶרֶת הַנְּבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מוּסָר וְהִגָּיוֹן, שִׁירָה וְאַגָּדָה, וְאָזוּר בִּגְבוּרָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּעֻזָּהּ וּמִלְחַמְתָּהּ, הָעוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ כֹּל .


Sof Sof!!!

In modern Hebrew, "סוף סוף" means "FINALLY"!!!

In Rabbinic Hebrew it means "nevertheless" "still". 


מי כעמך ישראל!

 


ישמעאל - צדיק או רשע?

אחרי שברחה מלפני גבירתה שרה, הגר זוכה לבשורה מאת ה' (טז:י-יב):

וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי-שָׁמַע ה' אֶל-עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן .

ולהלן, אחרי לידת יצחק, נאמר ( כא:ט): " וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק ".

משתי המובאות הנ"ל משתמעת לכאורה הערכה שלילית לישמעאל, אבל בהמשך הדברים נראה שאפשר להבין אותם גם בדרך אחרת. השאלה שברצוני לדון בה היא מה היה טיבו של ישמעאל בן אברהם – צדיק או רשע. להלן נראה מה אפשר להסיק מפסוקי התורה על פי חז"ל ופרשני התורה לדורותיהם.

הרב דוד-צבי הופמן מוכיח שאין לראות בדברי המלאך אלא דברי ברכה:

המלאך מדבר אל לבה של הגר שתחזור לבית אברם ותכניע עצמה לפני שרי. בתנאי שתעשה כן, הוא מבטיח לה צאצאים רבים, עם גדול של אנשים פראים, אוהבי חופש ומלומדי מלחמה יצאו ממנו.

ואכן, הפרשנים הקלאסיים מבארים את המונח "פרא-אדם" באור חיובי. רש"י מבאר: "אוהב מדבריות". ר' אברהם אבן-עזרא מבאר: "חפשי בין האדם... והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו". יהודה קיל מסביר (בפירוש "דעת מקרא") שהביטוי "פרא-אדם" משמעו: "לשון השאלה לריבוי מופלג", והמשך התיאור: "ידו בכל" פירושו שהוא יזכה הן בכוח ובעָצמה הן בשטח, עד ש"יד כל בו": "במדבר יהיו מעורבבים מאהלי בני ישמעאל עם מאהלי האחרים".

בפרק כ"א מפרש ראב"ע את התיאור "מצחק" פשוטו כמשמעו, היינו צוחק, ומוסיף: "כי כן מנהג כל נער". בדומה לכך מפרש רמב"ן: "מצחק, משתעשע". יהודה קיל מסביר מילה זו במשמעות פחות חיובית:   "מהתל, לועג ומשטה", אך עדין יוצא שלפי פירושים אלה אין בפסוקים שהובאו לעיל כל הערכה שלילית לישמעאל.

בדברי חז"ל יש דיונים רבים באישיותו של ישמעאל, ומתברר שהם חלוקים בעניין זה. לפי המסופר בתורה, ישמעאל עשה שני מעשים בלבד בעצמו: לאחר שנגמל יצחק ראתה שרה את ישמעאל "מצחק", ואחרי פטירת אברהם מסופר שהוא השתתף בקבורתו. ואלה דברי חז"ל על שני המעשים האלה:

'וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק '. אמר רבי שמעון בן יוחאי: רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח, דרש רבי עקיבא: אין מצחק אלא גילוי עריות... מלמד שהייתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן... אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים... מלמד שהייתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם... אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים... אמר ליה ישמעאל ליצחק, נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק, ועושה עצמו כאילו מצחק... ואומר: הלא מצחק אני. ואומר אני בו דבר לשבח: אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים. אמר להם ישמעאל: שוטים אתם! אני בכור, ואני נוטל פי שנים. 1

נמצאנו למדים שחז"ל חלוקים בדרשת המילה "מצחק". לפי רבי עקיבא וההולכים בעקבותיו, היא מעידה שישמעאל היה רשע גמור, 2 אבל רבי שמעון בן יוחאי לא ראה במילה הזאת אלא תביעה ממונית מוצדקת לעצמה.

אחרי זמן רב, כשאברהם נפטר, מסופר בתורה (כה:ט): " וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה ". מפשוטו של מקרא מסיק יהודה אליצור: "מכאן שלא הורחק ולא נתרחק לגמרי מבית אברהם". 3 רש"י בעקבות חז"ל רואה כאן מעשה חיובי בהחלט: "יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם". 4

יש עוד עדויות בדברי חז"ל שלישמעאל היו זכויות. לפי המדרש, "בשכר יראה קמעא שירא ישמעאל את אביו לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו". 5 ועל פי מדרש מאוחר יותר:6

לאחר שלש שנים, הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו... והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל, הגידי לו את הדברים הללו ... זקן אחד מארץ כנען בא לראותך ואמר: חלף מפתן ביתך שאינה טובה לך. וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו את הדברים הללו... והבין ישמעאל ושלחה אמו ולקחה לו אישה מבית אביה ופטימה שמה.7 ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו ... והגיע לשם בחצי היום ומצא שם אשתו של ישמעאל ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים. 8


רש"י מסכם כך את חייו של ישמעאל (בר' כה:יז):"ַ יִּגְוַע - לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים", על פי מה שנאמר בגמרא (בבא בתרא טז ע"ב): " 'וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל': מאי בכל... שעשה ישמעאל תשובה בימיו". וכך כותב גם רמב"ן: "היה צדיק בעל תשובה וסיפר בו כדרך הצדיקים". 9


ייתכן אפוא שאין לראות בישמעאל עצמו רשע גמור, אבל גם התואר "צדיק" שרש"י מוכן להעניק לו בסוף חייו אינו אלא יחסי: ישמעאל איננו יצחק, וכמו אחיינו עשָׂו לא זכה להיות שורש של עם ישראל. כנגד הראיה החיובית הזו, מובא בגמרא: " עד שלשה דורות לא פסקה זוהמה מאבותינו: אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשיו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי". 10 ויש שישמעאל אף מכונה "רשע". למשל, המדרש שואל על הפסוק " וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם " (בר' כה:יב): "מה ראה הכתוב לייחס תולדותיו של רשע כאן?" 11 גם ממדרש אחר משמע שיש פגם באברהם שהוליד את ישמעאל:


עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים נותנים לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. 12


לכן אפשר לסכם את העניין כך: הטרגדיה של ישמעאל היא שבהיותו בנו של אברהם ואחיו של יצחק לא זכה להשתוות להם. לגבי אנשים רגילים ייתכן שהוא ייחשב צדיק, אבל אין בכוחו להתמודד עם צדקתו של יצחק. כך משמע מהמדרש שרש"י מביא:


אחר הדברים האלה... אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן שלש עשרה שנה ולא מיחה. אמר לו יצחק: באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב. 13


נושא המילה הוא אופייני ומשמש פרדיגמה לענייננו: ישמעאל זכה לקיים את ציווי הקב"ה על אף הסבל שבדבר, והוא זקף אמנם את זה לזכותו, אלא שזכות זו נראית חיוורת לעומת מה שיצחק היה מוכן לעשות. 14 רק יצחק היה בדרגה כזאת שיכול היה להיות שורש של עם ישראל. 15


                                                                       

1   בראשית רבה נג, יא, ד"ה ותרא שרה.


2   שלוש העברות הנזכרות כאן אסורות גם על בני נח.


3   האנציקלופדיה העברית , ערך ישמעאל.


4   רש"י מסתמך על מה שנאמר במדרש רבה (פרשה סב): "ויקברו אותו יצחק וישמעאל אל מערת המכפלה, כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה".


5   ילקוט שמעוני, תורה, פרשת לך-לך, רמז עו.


6   פרקי דרבי אליעזר, נחתם בערך במאה התשיעית לספירה.


7   לא במקרה אשתו של ישמעאל נושאת את שם בתו של מוחמד.


8   פרקי דרבי אליעזר (היגר) כט.


9   הוכחה נוספת שישמעאל אינו נחשב רשע במסורת היהודית היא ששמו ניתן לילדי ישראל. וכותב יוסף-יואל ריבלין ("ישמעאל בראי ישראל", גשר  13, 4 (תשכ"ח) עמ' 74‑76): "השם 'ישמעאל' נתקבל בכבוד ובחיבה בישראל וביהודים מאז תקופת המקרא ועד תקופת המשנה והתלמוד, ולא פסק בין היהודים אלא עם התפתחות דת האיסלאם, כשקיבל השם ישמעאל באיסלאם מובן דתי מוסלמי מובהק וברור... בכתבי הקודש נמצאים חמישה הנקראים בשם ישמעאל... הננו מוצאים למן הזמן האחרון של הבית השני ועד המאה הרביעית והחמישית במשנה, תלמוד ומדרשים שלשים חכמים בכל הדורות האלה הנקראים בשם ר' ישמעאל".


10           בבלי שבת קמו ע"א.


11 בראשית רבה סב.


12 בבלי פסחים קיט ע"ב.


13 רש"י בראשית כב א.


14 כמו שטוענת כלפי אליהו האישה הצרפתית (מלכים א יז יח): "וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ... בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי". ורש"י מבאר: "להזכיר את עוני – עד שלא באת אלי היו שוקלים מעשי ומעשה עירי והייתי ראוי לנס. משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום, ואין צדקתי ניכרת. וכן בלוט הוא אומר (בראשית יט יט) "ואנכי לא אוכל להמלט ההרה אצל אברהם שלא תהא זכותי נזכרת אצלו".


15 לכן אין פלא שבמסורת המוסלמית ישמעאל, האב הקדמון של האומה הערבית, הוא שעובר עקֵדה ולא יצחק (קוראן, 37, 101‑109).

ד"ר א. קליין 

היחס הנכון לישמעאל המצחק

הרב מרדכי אליהו – מכתב לרוה"מ תשס"ז

 דוד המלך אומר: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". דבריו הם הדרכה לכל מנהיגי ישראל שאין להשתמש במידת הרחמים כלפי אנשים היורים על אזרחים שלווים מתוך בתי מגורים. אי אפשר שתושבי שדרות יהיו בסכנת חיים מתמדת, ואנחנו נימנע מפגיעה במחבלים המסתתרים בין אזרחים.. גם האזרחים שהם יורים מתוכם אינם נקיים מעוון. כותב הרמב"ם בהלכות מלכים "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה".. לימדנו הרמב"ם כי תושבים שמחפים על רוצחים אינם נקיים מעוון. גם הם שותפים לפשע.. אסור לנו לסכן את חייו אפילו של אזרח או חייל אחד בגלל חשש מפגיעה באזרחים אלו התומכים בטרור.

        בוודאי יבואו ימים שיבקשו עליהם ויבטיחו בשמם כל מיני הבטחות. אסור לנו לסמוך על הבטחתם לסכן חיים של אדם אחד. אנשים אלו מפירים כל מה שהם מבטיחים לאחיהם עצמם ובשרם. ובוודאי אינם חושבים לקיים את מה שהם מתחייבים לנו. כבר אלפי שנים אנו אומרים בכל ליל סדר. "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". גם בדורנו אנו אומרים זאת על אנשי החמאס, שהם אומרים שהעיר שדרות היא רק תחילת מעשיהם ותכליתם לשבור את רוחנו וערינו, אחת אחרי השנייה.

עונש גנב

  מפני מה הענישה התורה את הגנב רק בתשלומי כפל, בעוד שכל החוקים האנושיים מחמירים יותר בעונשו? הטעם לכך, כי גנב, שעה שהוא הולך לגנוב, הוא מסכן את עצמו בסכנת הריגה. הוא יודע שאם יתפסוהו במחתרת, עלולים להרגו. אך אין זה מרתיעו, ולכן אם יוטל עליו עונש מסוג זה - לא ירתיעו הדבר מלגנוב שנית. אולם עונש כספי, סיכון כספי - הוא סיכון ממשי אצלו, שהרי זה הפסד מטרתו. ולכן, מה שחורה לי הוא לא בכך שאת הפורעים הערבים פוטרים בעונש קל, אלא בכך שהם מפיקים רווח פוליטי ממעשיהם. ולכן, לדעתי, אדרבה, העונש היחידי שיכול להרתיעם הוא הפסד פוליטי, שבכך יש משום הפסד ממשי למטרתם.

Mishlei 1-7 - Yirah And Chochma/ Na'aseh Vi-nishma/ Esav, Yishmael, Murder And Adultery/ Open Borders #1

 HERE!!!

A Pleasurable Tour Of P'tur Mitztaer Min Ha-Sukkah #3: Why Is One Who Brought Upon Himself Tzaar Obligated?/ An Original Definition Of The P'tur Mitztaer

 HERE!!!:-)!!

"Percent" In The Bible???

 וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים (במדבר ל"א, ל).

בערבית אין מילה מיוחדת לאחוז, והצורה הרגילה היא "פי אלמאה", כלומר מתוך מאה. חמישה אחוזים הם "חמסה פי אלמאה", כלומר חמישה ממאה. למעשה, גם המילה האנגלית לאחוז, percent, נבנתה על פי אותו דגם: cent בלטינית היא מאה (ולפיכך century היא תקופה של מאה שנה), ו-one percent (אחוז אחד) פירושו אחד פֶּר מאה, אחד למאה. בדומה לכך, פרומיל הוא אחד לאלף – שכן מיל בלטינית הוא אלף (יחידת האורך הרומית מיל, המוכרת מהמשנה, נקראת כך בגלל שאורכה הוא אלף צעדים כפולים).

המילה אחוז היא במקורה צורת בינוני פעול של השורש אחז, שמשמעותו תפס. אחוז הוא אפוא החלק התפוּס, הלקוּח. בתורה האחוז מופיע רק בפרשתנו, בהקשר לשיעור של אחת חלקי חמישים שנצטוו ישראל לתת ללויים מתוך השלל שקיבלו (וכבר העירו פרשנים ששיעור זה מקביל ליחס שבין הלוחמים שנחלצו לקרב לבין כלל העם: 12 אלף מתוך 600 אלף). המילה אחוז במשמעות זו נזכרת עוד פעם אחת יחידה בתנ"ך, ברשימת משמרות הכהונה, בדברי הימים א' פרק כ"ד: וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר מִן הַלֵּוִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ... בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר. כלומר, במקרא האחוז הינו חלק אחד הנלקח מתוך סך גדול, ולא שם של שיעור קבוע כלשהו.

מאימתי החלו להשתמש במילה אחוז לציון מאית? במקורות שונים מייחסים את חידוש השימוש לרב זאב יעבץ (תר"ח-תרפ"ד), איש החינוך וההיסטוריון שתרם רבות לתחיית השפה (כך למשל מובא באנציקלופדיה: "יעבץ חידש מילים רבות בעברית מודרנית... בהן גם המילה אחוז המציינת מאית").

ברם, נראה שאין לדבר כאן על חידוש של המילה, אלא על שימוש מדורג שהחל עוד שנים רבות קודם לכן. בספר השאלות והתשובות "נבחר מכסף", שכתב רבה של דמשק יאשיהו פינטו (שכ"ה-ת"ח), עונה הרב לשאלה בעניין מס שהטילו פרנסי ירושלים, שאחד מהתושבים סירב לשלמו: "הכל מעלים לירושלם להכין אותה ולסעדה באמת במשפט ובצדקה... ולשום לה שארית בין הזרים האכזרים העומדים עלינו תמיד בגזירותם הב הב יאכלו את ישראל בכל פה, ויפה ומתוקן ומקובל הדבר להסכים ליקח אחד אחוז מהמאה גרוש שנותנים בריות לערלים...".


המילה "אחוז" כאן אמנם משמשת במובן דומה לזה שבמקרא, היינו אחד לקוח מהמאה גרוש (ובאמת בהמשך התשובה מופיע לא פעם "אחד למאה" ללא המילה אחוז), אך כיוון שהיחס העיקרי המשמש בעסקים מעין אלו נמנה במאיות – ניתן להבין כיצד נקשר האחוז עם השנים דווקא למאית.


בשנת תרל"ה מפרסם יוסף ישעיה ריבלין, איש ירושלים, מכתב בעיתון 'הלבנון' להגנת תושבי העיר שהותקפו על כך שהם ניזונים מכספי החלוקה. וכך כותב ריבלין: "אוהבי ירושלם ודורשיה הנאמנים לא יכשלו להמיט החרפה על כל יושבי עיה"ק, יודעים שחלבנה ריחה רע ואין בכוחה להבאיש את עשר סממני הקטרת, ובשגם כי ממין החלבנה לא יימצא בירושלים אחד אחוז מחמישים או ממאה...". נשמרת כאן הזיקה לאחוז המקורי, אחד מחמישים – אך כבר ניתן ביטוי למשמע החדש ההולך וקונה לו שביתה. ואמנם, כשבע שנים אחר כך, בשנת תרמ"ב, אנו מוצאים תשובה של הרב עזריאל הילדסהיימר, רבה של ברלין, הנוגעת גם היא לכספי החלוקה, ובה נעשה שימוש באחוזים ממש כבלשוננו אנו, ללא ציון יחס כלשהו: "מעות ארץ ישראל הנקבץ והנשלח לארץ הקודש מאשכנז נתחלק על פי האופן הקבוע הנעשה על ידי הסכמת גאוני אשכנז כמה אחוזים יהיה לכולל הו"ד (הולנד ודויטשלנד) וכמה לשאר כוללים..." (יש לציין כי תשובה זו קודמת בכעשור למאמר של יעבץ המובא בתור המקור הראשון לאחוז במשמעו החדש).



אחיזת עיניים

לסיום, עוד מילה על השורש אח"ז. השורש המקביל בארמית לאח"ז הוא אח"ד, ובנוסף למשמעות של תפיסה מתלווה לו משמעות של סגירה והגפת דלתות (כך למשל מתרגם אונקלוס בבראשית י"ט, במעשה לוט: וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו – "ודשא אחד בתרוהי"). בספר נחמיה, שנכתב בתקופה שהארמית שלטה בכיפה, ישנו גם שימוש בשורש אח"ז בעברית במשמעות זו: וָאֹמַר לָהֶם לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד חֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ. ייתכן שכך יש להבין גם בפסוק בתהילים אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר. כלומר: הייתי כסְגור עיניים מול מעשיך.


נראה שמשמע זה עומד גם בבסיס הביטוי החז"לי אחיזת עיניים. במשנה במסכת סנהדרין נאמר: "המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העיניים". האוחז את העיניים הוא אפוא מי שלא יוצר יציאה של ממש בלחשיו, אלא רק סוגר כביכול את עיני הצופים בו מלהבחין בלהטיו.

יעקב עציון

--------


בפרשת מטות מסופר על מלחמה בין ישראל למדיָן שבסופה ניצחו ישראל. לאחר הניצחון הסביר ה' למשה כיצד לנהוג בשבויים וברכוש שנלקח: "… תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים – מִן הָאָדָם, מִן הַבָּקָר, מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה; וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'" (במדבר לא, ל). בפסוק הזה מפורט איזה חלק מן השלל צריך להינתן ללוויים. דוברי העברית בת ימינו עשויים לחשוב שהתורה מחשבת את חלקם של הלוויים באחוזים, כלומר במאיות. ואומנם פרשתנו היא מקור השימוש המודרני במילה אחוז (percent), אבל משמעות המילה השתנתה, ואף תפקידה התחבירי השתנה.


הפועל אָחַז פירושו 'החזיק', 'תפס', והפועל המקביל לו בערבית اًخَذَ (אַחַ'דַ') פירושו 'לקח'. אָחוּז הוא צורת בינוני פָּעוּל של הפועל אָחַז, ובהקשר שלנו המשמעות היא 'לָקוּחַ'. "אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים" פירושו אפוא 'אחד לקוח מתוך חמישים', 'אחת חלקי חמישים'. לפי מסקנת החוקרים המתמחים בבלשנות שמית משווה, העיצור האחרון של הפועל אָחַז מקורו בהגה th (כמו במילה האנגלית this), וייתכן שהוא עדיין נהגה כך בעברית המקרא. מכאן שצליל המילים אֶחָד ואָחוּז היה דומה מאוד, ואפשר שהמילה אַָחוּז (ולא לָקוּחַ או בָּחוּר לדוגמה) נבחרה במכוון בגלל המילה הקודמת בפסוק אֶחָד. בארמית הפך העיצור הקדום ההוא ל־d, ובתרגום אונקלוס כנגד "אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים" נאמר "חד דיתחד מן חמשין".


בספרות ההשכלה ובספרות הרבנית במאה התשע עשרה עדיין שימשה המילה אָחוּז במבנה המקראי: לפניה באה המילה אֶחָד ואחריה מילת היחס מ־ או ל־ ומספר כלשהו – חמישים, עשרה או מאה. לדוגמה: "יסתפק מע"ל ['מעלתו', פניית כבוד במקום 'אתה'] עם הרשיון לפלג [=לפסול] אחד אחוז מעשרה" (מ"א גינצבורג, קריית ספר, תקצ"ה, 1835).


כבר ברומא העתיקה נתגבש המנהג לחשב חלק מכמות במאיות, ובראשית העת החדשה החישוב במאיות – ב"פְּרוֹצֶנְטִים" – היה מקובל מאוד בכל אירופה וגם מחוצה לה (המילה percent יסודה בלטינית: per centum – 'למאה'). מנהג החישוב הזה גרם לשימוש שכיח בצירוף 'אחד אחוז ממאה' או 'אחד אחוז למאה' (הניסוח השני קרוב יותר ללשונות אירופה ורחוק יותר מלשון הפסוק). עם הזמן ניטשטשה משמעותה המקורית של המילה אָחוּז, והיא קיבלה את משמעות הצירוף כולו: 'אחת חלקי מאה'. מעתק משמעות מסוג זה מכונה בתורת המשמעים הֶשְׁמֵט או חיסור, ובלועזית אֵלִיפְּסָה.


נראה שהשימוש החדש במילה אָחוּז נפוץ בציבור כבר בעשורים הראשונים של המאה העשרים. בעיתון "הצפירה" משנת תרנ"א (1891) נזכרת "תערובת שיפון יותר משמונה אחוזים למאה בחטים", ואילו בעיתון "המליץ" משנת תרס"ב (1902) נזכר מחיר לבֵנים ש"הוזל בשבעה אחוזים", (בלי 'למאה' או 'ממאה') ויש עוד דוגמות רבות. ואולם במינוח הרשמי התקבל שינוי המשמעות של המילה אָחוּז רק אחרי זמן רב. ברשימת מונחי החשבון שפרסם ועד הלשון העברית בשנת תרע"ב (1912) נקבעה תמורת Prozent (בכתיב הגרמני) החלופה העברית לְמֵאָה ותמורת Promille לְאֶלֶף, ואפילו במונחי המתמטיקה של האקדמיה ללשון העברית משנת תשמ"ה (1985) נקבע בצד המונח אָחוּז גם אָחוּז לְמֵאָה.

רַק טְהוֹרֵי-נְשָׁמָה מְשַׁעֲרִים אֶת עֹמֶק הַמַּכְאוֹב

וְכַמָּה כּוֹאֶבֶת וּנְמוֹגָה הִיא כָּעֵת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית, שֶׁכָּל רוֹמְמוּתָהּ וְאוֹרָהּ, תִּפְאַרְתָּהּ וּגְבוּרָתָהּ, מִתְגַּלִּים בָּהּ רַק בְּהוֹפָעָתָהּ הַמְּלֵאָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּקִרְבָּהּ בְּכָל שִׁכְלוּלֶיהָ, - וְהִנֵּה הִיא שָׁבְתָה וְנִתְעַלְּפָה לְגַמְרֵי מִשִּׁפְלוּת עַבְדוּתִית, בְּזוּיָה וְנִמְאָסָה, מֵאֶפֶס נִשְׁמַת חַיִּים, אֲוִיר לִנְשִׁימָה וּמָזוֹן לְקִיּוּמָהּ וְהַמְשָׁכַת-חַיֶּיהָ. חָדְלוּ הַיְחִידִים הַפְּזוּרִים לִחְיוֹת חַיֵּי-עַם, וְהַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים, עִם כָּל הַרְגָּשׁוֹתֵיהֶם הָאַמִּיצוֹת וְהָאַדִּירוֹת, מְלֵאוֹת הַהוֹד הָעֹז וְהַגָּאוֹן, נִשְׁכְּחוּ כְּמֵת מִלֵּב. וְרַק תַּמְצִיתָן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, הַנּוֹטָה לְצַד הַמּוּסָר וְהִתְרוֹמְמוּת הָרוּחַ וְסִדּוּר חַיֵּי הַחֶבְרָה, הִיא שֶׁנִּקְלְטָה - עַל-יְדֵי הַצַּד הַפְּנִימִי הַנִּסְתָּר שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁהוּא בָּלוּעַ בְּעֶצֶם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית - עִם הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּמִּדָּה הַמֻּקְטֶנֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה, בְּמִקְדָּשׁ מְעַט שֶׁל חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קִיּוּם מִצְווֹת וְתַלְמוּד-תּוֹרָה. נִקְלְטוּ בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁכֹּחַ-הַחַיִּים הַמּוּעָט, הַנִּשְׁאָר גַּם בְּתוֹךְ מַאֲפַל הַגָּלוּת, יוּכַל לְשֵׂאתָן וּלְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתָן, בְּגָאוֹן מִצַּד הֶעָבָר וּבְנִחוּמִים לֶעָתִיד בִּצְפִיָּה לִישׁוּעָה, לְעֵת יְנַחֵם ד' אֶת עַמּוֹ וְגָאַל אֶת יַעֲקֹב וְהֵשִׁיבוֹ אֶל נָוֵהוּ.

  רַק טְהוֹרֵי-נְשָׁמָה מְשַׁעֲרִים אֶת עֹמֶק הַמַּכְאוֹב וְהַיָּגוֹן הַזֶּה, הַצַּעַר הָעוֹלָמִי הַמַּקִּיף וְהַכּוֹלֵל וְהַחוֹדֵר בִּפְרָטֵי-פְּרָטֵי הַחַיִּים הָאֻמְלָלִים הַמְלֵאִים חֲמַת ד', - שֶׁל פֵּרוּד הַדְּבֵקִים וְהַקְטָנַת הַמְּאוֹרוֹת.

 

בפרקים הקודמים תיאר הרב מהלך של היפרדות האידיאות והתרחקותן זו מזו, עד הישארותו של קשר מצומצם ונסתר בלבד. שבר-הכלי של האידיאה הלאומית שורד ומתחייה על ידי נטף של האידיאה הא-להית, שגם היא מוקטנת וחלשה ביותר. כל מה שנותר מן האידיאה הלאומית הישראלית, על שלל הזיכרונות וריבוי היהודים הבודדים, אינו אלא שבבים ופירורים ביחס לגורד השחקים הלאומי שהיה. כל המציאות היהודית לאחר החורבן היא אוסף של שברים ותו לא. גם השברים הללו היו מתפרקים והופכים לאבק שרוח ההיסטוריה הייתה מפזרת מבלי להשאיר לו זכר, אלמלא הייתה האידיאה הא-להית. בזכות התוכן והמשמעות שהיא מעניקה לחיי היהודי, משפיעה האידיאה הא-להית לחלוחית של חיים על אותם השברים, ומונעת מהם להתייבש, להתפורר ולהתפזר לגמרי. 

יכולתה המופלאה של האידיאה הא-להית ליצור חיות של קודש, מתממשת בתוך שברי הכלים שעוד נותרו מתפארת העבר: בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט לעומת הבית שהיה ובקהילה שהיא יצור יהודי בלעדי, חדש ומשונה, פרי מוראות הגלות וטלטלותיה. 

האידיאה הא-להית שורדת בשמירת המצוות שאין להן נגיעה לצדדים הציבוריים-לאומיים של הקיום היהודי. לא במצות הנוגעות לבית המקדש או לאדמת הארץ, ואף לא באלה העוסקות בכלל האומה ובמוסדותיה הממלכתיים. כעת עוברת ההשראה של האידיאה הא-להית לענייני שבת וכשרות, טהרת המשפחה וצדקה לעניי הקהילה הקטנה, תפילות בבית הכנסת ולימוד תורה. היחיד, המשפחה והקהילה הם עכשיו כלי הביטוי הבלעדיים של האידיאה הא-להית בהיעדר תשתית הלאומית. 

ראינו את שלבי הפירוד, החורבן, המשבר והנפילה, אך גם בסתר המדרגה, במעמקי מחשכו של הסתר-הפנים הא-להי, השורש האחד של שתי האידיאות לא חדל להתקיים. והשורש הזה הוא המאפשר את המשך הקיום במציאות של גלות בתוך גלות. גלות שאיננה רק עקירה חד פעמית למקום חדש, אלא טלטול אחר טלטול ופיזור חוזר ומחריף על פני כל הארץ. 

תהליך הגלות מעולם לא הסתיים, היהודים לא הצליחו להכות שורש בשום מקום. אפילו במקומות בהם חיו היהודים מאות שנים הם לא הצליחו למצוא מקום מנוחה, ותמיד דחתה אותם הסביבה. 

אולם, לא היו אלה רק חיי אומללות. המסגרת אכן הייתה איומה ונוראה, אך היו אלה גם חיי תוכן, בזכות השורש החבוי של האידיאה הא-להית. אמת שהעניקה משמעות, שהייתה כה הכרחית כדי להמשיך ולטפס במעלה הסיזיפי של הגלות. השילוב של אופק רחוק המאיר לעיניים עייפות, יחד עם הוד קדומים של עבר מפואר, יצר אפשרות לשאת את הפירוד המכאיב של האידיאות. להמשיך ללכת ולא להתייאש, למרות המרחק העצום של המצוי מן הרצוי. 

 וְכַמָּה כּוֹאֶבֶת וּנְמוֹגָה הִיא כָּעֵת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית, 

בעת שהיא חשה את כל מלוא המכה של הפירוד מן האידיאה הא-להית,

 שֶׁכָּל רוֹמְמוּתָהּ וְאוֹרָהּ, תִּפְאַרְתָּהּ וּגְבוּרָתָהּ, מִתְגַּלִּים בָּהּ רַק בְּהוֹפָעָתָהּ הַמְּלֵאָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּקִרְבָּהּ בְּכָל שִׁכְלוּלֶיהָ, 

האידיאה הלאומית היא ארץ הקודש, לשון הקודש, המקדש, מלך מבית דוד שהוא משיח ה', הנבואה - זו הלאומיות הישראלית בגדלותה. לאומיות שהיא כלי ממולא וספוג באידיאה הא-להית. כל הכישרונות הלאומיים התגלו מתוך התנועה לביסוס הרעיון הא-להי במציאות. וכשנפרדו מן הייעוד הזה - הכל חרב, הכל חזר וקרס פנימה. עד כי נדמה היה בסוף הגלות, שלדבר על יהודי לוחם זה לא יותר מבדיחה גרועה. יהודי חקלאי או מדינאי היה דמות שמקומה בעולם הגיחוך והפנטזיה. אפשר היה לחשוב על היהודי רק כסוחר, ככליזמר, כבדרן או כיועץ. כלומר היהודי הצטייר כמספק שירותים נלווה, אך לעולם לא כעומד בזכות עצמו, עם זהות משלו שאינה טפלה לעצמות לאומית אחרת. 

עד כדי כך נשברה האידיאה הלאומית, עד כדי כך נעשתה זעירה, עד שכל צל של קיום שאולי נותר ממנה היה בזכות שרידיה של האידיאה הא-להית. הלשון הלאומית - נשתמרה רק בספרי הקודש. ציבוריות - שרדה במסגרת הקהילה הקדושה. הארץ והממלכה - נותרו רק כזיכרונות ותקוות שבטקסים הדתיים לסוגיהם. 

 וְהִנֵּה הִיא שָׁבְתָה וְנִתְעַלְּפָה לְגַמְרֵי מִשִּׁפְלוּת עַבְדוּתִית, בְּזוּיָה וְנִמְאָסָה, מֵאֶפֶס נִשְׁמַת חַיִּים, אֲוִיר לִנְשִׁימָה וּמָזוֹן לְקִיּוּמָהּ וְהַמְשָׁכַת-חַיֶּיהָ.

 כה עמוקה היא התהום אליה נפלה האידיאה הלאומית. לא בכדי הגדירו חז"ל את השלב הראשון של המפנה מגלות לגאולה כשחרור מעול שיעבוד המלכויות. 1  

האדם נטול החירות, המותש מרוב קרבות במלחמת הקיום לא מסוגל לשאת את עיניו אל אופק רחוק ולוּ במילימטר מטווח פת הלחם של יום המחר. האידיאה הלאומית הישראלית טבעה במצוקת עבדות שאין שנייה לה. היהודי המוכשר ביותר, בעל המשרה המשפיעה ביותר לא היה אלא מכשיר בידיו של מישהו אחר, בידיו של אדון שהפיק ממנו תועלת והשליך אותו בגמר השימוש.

  חָדְלוּ הַיְחִידִים הַפְּזוּרִים לִחְיוֹת חַיֵּי-עַם, 

הרב מגדיר כאן הגדרה קיצונית - מה שנשאר מן האומה הם רק 'יחידים פזורים'. נכון שיש דרגת ביניים בין היחיד הבודד לגמרי לבין חיי אומה מלאים, דרגת הביניים שהיא חידוש יהודי - הקהילה (אחר כך התחדשה במזרח אירופה על ידי היהודים דרגת ביניים בין העיר לכפר - העיירה). אך בעצם, הקהילה היא צבר יחידים פזורים, כי הקהילות יכלו להתגבש ולהתפרק מפעם לפעם מסיבות שונות. 

הנסיבות הקשות של הסביבה הנכרית, אלימות המקומיים שגירשו, שרפו והחריבו את הקהילות, אילצו את היחידים להימלט לכל עבר. הקהילה היהודית שהייתה בספרד בטרם הגירוש, התפזרה לצפון אפריקה, לטורקיה ולמדינות אירופה ובכך למעשה נעלמה. היחידים התפזרו ונדדו למקום אחר ולצורת גיבוש אחרת. על כן הגרעין היסודי בגלות הוא למעשה היחיד. הקהילה היא יצירה זמנית וגם וולונטרית, כלומר מבוססת על רצונם הטוב של היחידים להיות יחד. היא חסרה אותה 'המסה הקריטית' של אומה שתאפשר לה למשוך אליה את היחיד. הקהילה היא כמו יסוד רדיואקטיבי שתמיד עומד להתפרק, יש המתפרקים תוך שברירי שנייה ויש תוך אלפי שנים, אך אין לה לקהילה כח משיכה גדול כמו שיש לאומה בקיומה הנכון.

 וְהַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים, -  שבהם הייתה אותה עוצמת היחד - עִם כָּל הַרְגָּשׁוֹתֵיהֶם הָאַמִּיצוֹת וְהָאַדִּירוֹת,  עם הפסיכולוגיה הלאומית, הצורך בהשתייכות, תחושת הגאווה. כל אותה תחושה של עוצמה בהשתייכות אל הקולקטיב הגדול של האומה. 

  מְלֵאוֹת הַהוֹד הָעֹז וְהַגָּאוֹן,  - הוד של יצירה לאומית קולקטיבית גדולה, תרבותית אמנותית ואחרת. גאון - גם במובן של גאווה וכבוד. הבלטת רוב הקווים האופייניים הקיימים גם בחיי כל יחיד וביטויים בפועל: בסגנון הבגדים, הבניינים והמאכלים, בסדרי החיים החברתיים, בערכים הנהוגים בשיטות המשפט - כל אלה שהם ביטויים של חיים לאומיים מלאים - 

 נִשְׁכְּחוּ כְּמֵת מִלֵּב.  חז"ל לימדונו שגזירה על המת שישתכח מן הלב 2 . המקדש, המלכות, המולדת, כל אלו נשכחו כמת מלב כדי לאפשר את חיי היחידים המאוגדים בקהילות.

היו חסידים שאחרי חורבן המקדש לא רצו לאכול בשר ולא לשתות יין 3 . ליבם זעק: איך ניתן לאכול בשר ולשתות יין כשקרבן התמיד לא קרב וניסוך היין בטל?! אך גם ניסוך המים בטל - וכי ניתן לחיות ללא מים?! גם לחם הפנים לא מוקרב - האם לא נאכל לחם? תהליך השיכחה וההתרחקות מן הקרבנות והנסכים היה הכרחי כדי שאפשר יהיה להתגבר על הכאב החד שבלב. הלב שמיאן גם לאכול לחם ולשתות מים. 

עוצמת החיסרון של ההוד והגאון הלאומיים חייבת הייתה להיחלש ולהישחק כדי לאפשר ליחידים הפזורים להתאגד, ואפילו למצוא בהתאגדות הקהילתית ובקיום המצוות ולימוד התורה נחמה כלשהי. בן מלך שגורש מעל שולחן אביו חייב לשכוח את ההוד והפאר של הארמון כדי שיוכל להספק בטעמם של לחם צר ומים לחץ, כדי לזכות לשמחת-מה בקיומו. הגזירה על המת שישתכח מן הלב נגזרה כדי שהחי יוכל להמשיך לחיות. אי אפשר להמשיך ולחיות עם זכרון העבר הגדול וכל עוצמתו. כאדם אבל שחשך עליו עולמו, שלא יזכה לראות אור, אם עוצמת החלל שנפער תישאר בשיאה. כדי להעמיד את הקיום בגולה הכרח היה שתבוא השיכחה. כדי להעמיד נטיפי חיים נדרשה שיכחה של העוצמה. ומה נשאר? רק תמצית של ההרגשות המפוארות הללו. 

 וְרַק תַּמְצִיתָן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הָאֵלֶּה, הַנּוֹטָה לְצַד הַמּוּסָר וְהִתְרוֹמְמוּת הָרוּחַ וְסִדּוּר חַיֵּי הַחֶבְרָה, הִיא שֶׁנִּקְלְטָה - 

מרעם הנבואות נותרו רק הדים שזעזעו את הלבבות והותירו תחושה של אחריות מוסרית: מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו 4 . בזמן שהממלכה והמקדש עוד עמדו על כנם - לא פעלו דברי הנביאים בעוצמה הנדרשת כדי לתקן את ההתנהגות, אך כעת השתרש הלקח שלאחר המעשה. כשאריות מן החיוניות האדירה של הנבואה נחרטו בנפש חריצי חרטה, ותחושה של צידוק הדין ריככה עורף קשה. אזהרות הנביאים נתקיימו במלואן, ולקח המחויבות החל לחלחל אט אט ויצר שינוי בחיי היהודי בפועל. 

אם צעקו הנביאים על שמוכרים את העני בעבור נעליים, על שלא משחררים עבד בזמן ומנצלים את חולשת היתום והאלמנה, אזי עתה נעשו תיקונים לכיוון זה, לצד המוסר והתרוממות הרוח ולא לתהום החומר. כעת מתבצעת התקדמות מתמדת אל אופק הרוממות של היסוד הרוחני שביהדות. אל יסוד ההתגברות ומסירות הנפש, יסוד העמידה בניסיון. 

וההתקדמות המתמדת אל הרוח היא כרסום מתמיד במעמדו של הגוף. כרסום העומד בניגוד לאיחוד האידיאות הנכון. עד שהאמירה כי בחורבן הגוף תיבנה הרוח 5  הייתה ליסוד מוסרי מקובל. כך מתפתחת נטייה לסיגוף הגוף והכחשתו, כדי להדגיש את היסוד הרוחני. 

  עַל-יְדֵי הַצַּד הַפְּנִימִי הַנִּסְתָּר שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁהוּא בָּלוּעַ בְּעֶצֶם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית - 

האידיאה הא-להית יכולה להתרחק, אך היא לא נשברת לגמרי. ומכיוון שבתוכה בלועה גם האידיאה הלאומית הישראלית הרי שגם זו האחרונה לא נעלמת. 

המגמה הא-להית בעולם היא שישראל יספר את תהילת ה'. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" 6 . זהו סיפור הנוכחות הא-להית, זו האידיאה הא-להית בהתגלמותה במציאות. כיצד מספר עם ישראל את תהילת הא-ל? בגדולתו ובעוניו, בחירותו ובעבדותו! כל הפרקים בסיפור חייו הם סיפור תהילת הא-ל. גם פרקי התהילה וקידוש ה' לעיני הגויים המשתוממים ואומרים: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו" 7 . אך גם קיום התוכחה, קיום התנאי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" 8  - גם זו תהילת הא-ל. ובאופן נסתר יותר גם מסירות הנפש שנתגלתה בימים האפלים של הסתר הפנים - גם היא תהילתו יתברך.

עִם הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּמִּדָּה הַמֻּקְטֶנֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה, בְּמִקְדָּשׁ מְעַט שֶׁל חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קִיּוּם מִצְווֹת וְתַלְמוּד-תּוֹרָה.

 על כן מסתפחות ההרגשות הלאומיות לחיי הדת שנותרו. קיום המצוות היא חובה דתית, זה ביטוי מוקטן וממוזער של האידיאה הא-להית. אבל כמעט בכל מצווה ומצווה קיים יסוד כלשהו הנוגע למושג של כלל ישראל, ארץ ישראל, ימות המשיח ולשאר המושגים הלאומיים. המתבונן בהם היטב ימצא את היסוד הזה, כמובן, בלימוד התורה, המשמרת את התודעה והכיסופים הגדולים לשיבת ציון, בניין המקדש וגאולה במהרה, וגם בשאר המצוות והמנהגים.

על ידי קיום החובה הדתית, מתוך הקישור הנפשי עם הא-להים, התחזק היסוד הלאומי הבלוע וגנוז בהם.

נִקְלְטוּ בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁכֹּחַ-הַחַיִּים הַמּוּעָט, הַנִּשְׁאָר גַּם בְּתוֹךְ מַאֲפַל הַגָּלוּת, יוּכַל לְשֵׂאתָן וּלְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתָן, 

גופו של היחיד ואפילו הגוף הקהילתי הם כלים קטנים מלהכיל את כל אותה הגדולה, והם אכן לא הכילו יותר ממידתם. 

 בְּגָאוֹן מִצַּד הֶעָבָר וּבְנִחוּמִים לֶעָתִיד בִּצְפִיָּה לִישׁוּעָה, לְעֵת יְנַחֵם ד' אֶת עַמּוֹ וְגָאַל אֶת יַעֲקֹב וְהֵשִׁיבוֹ אֶל נָוֵהוּ.

 הכלי מורכב משני חלקים. החלק הקיים הוא רק גופו של היחיד, זהו החלק הממשי היחידי. החלק הלא קיים, הוירטואלי, הם הנטיות והרצונות. והחלומות לא חדלים מלהופיע, ואחריהם גם הניסיונות להפיח רוח חיים, להתנתק מהסביבה ולהתקיים בעולם אחר. מעין עולם הבא, מעין מה שהיה או מה שיהיה. בית הכנסת הוא כמו המקדש, ארון הקודש הוא כמו ארון העדות, החכם הוא כמו הנשיא וכלל הרבנים כמו הסנהדרין. ופלוני אלמוני שקצת עלה לגדולה כבר נקרא 'מלך היהודים'. 

חייהם של היהודים היו קשים מנשוא. ספרי הקודש שלהם היו לשריפה, קהילות נטבחו וגורשו, ואפילו יחידי היהודים שהיו שֹרים - בדרך כלל סיימו את תפקידם על הגרדום, בכל מלוא ההשפלה והזוהמה. אבל ה'כאילו' לא פסק מלנסות ולשוות להווה נופך חיובי מן העבר או העתיד הנשגבים. טולדו הייתה ל'ירושלים של ספרד', ווילנה נקראה 'ירושלים של ליטא'. 

הצעיר והצעירה היהודיים שנמצאו בחברה לא יהודית היו צריכים למצוא בעצמם תעצומות נפש כדי לא להתאהב במישהו מן החברה המקומית, שהייתה החברה המצליחה והטבעית, נדרשה הגבלה של הרגשות כדי לא להיסחף בזרם הרוב השולט והחזק. זאת הייתה הממשות היהודית: להגביל את הרגש, ולפתח את הדמיון רק לכיוון אחד של אותה המציאות הוירטואלית היהודית של העבר והעתיד. אך לא בהווה. 

להגביל את הדמיון לטבע של ארץ ישראל ולא לטבע שהיה סביב. לא להתמכר ליערות המוריקים, לשמים הכחולים ולנהרות הגדולים. להתרפק בגעגועים רק על ארץ הקודש. ארץ שמעולם לא היו בה ולא הכירו אותה כלל, ושזיכרונה לא יכול היה להתחרות במוחשיות החיה של ארץ הגלות. ניסו לדלות מתוך הפסוקים ומתוך תיאורי הנביאים ומשלי חז"ל משהו על אותה מכוֹרה עלומה. רצו לדעת על פירותיה ועל החיות שבה. אמנים שמעולם לא ביקרו בארץ ציירו אותה ושוררו לה שירי אהבה. כל זה דרש מן היחיד מאמצים אדירים, היומיום הגלותי היה הממשות הצורבת - וכל השאר היה וירטואלי, דמיוני, ובכל זאת המשיך להתקיים בלבבות.

רַק טְהוֹרֵי-נְשָׁמָה מְשַׁעֲרִים אֶת עֹמֶק הַמַּכְאוֹב וְהַיָּגוֹן הַזֶּה, הַצַּעַר הָעוֹלָמִי הַמַּקִּיף וְהַכּוֹלֵל וְהַחוֹדֵר בִּפְרָטֵי-פְּרָטֵי הַחַיִּים הָאֻמְלָלִים הַמְלֵאִים חֲמַת ד', - 

הכל חשים את הצער, אך רק טהורי נשמה משערים אותו, ומסוגלים להבין משהו מצערה של השכינה בגלות. טהורי נשמה הם אותם שנשמתם הייתה זכה דיה כדי להתבונן מבעדה אל המצב השלם, של זיווג האידיאות, של האחדות. אלה שמסוגלים להתבונן אל המצב האמיתי והטוב, אך לא להיבלע על ידו, אלא להתבונן בפיקחון עיניים בהווה ולראות כמה צער וכאב יש בעולם. עד כמה החורבן איננו רק חורבנו של מקום חשוב ונכבד, היכל מקודש ומלא בזיכרונות. עליהם להכיל בנפשם את הבנת המציאות של שבר עולמי, שבר קוסמי כולל. ריסוק הערכים ואבדן אמונת האחדות הם רעידות אדמה מוסריות כלל עולמיות. 

פירוד בין האידיאות הוא חורבן של המגמה הא-להית, של ההתאמה וההשלמה בין הרצון הא-להי הפועל והגלוי לבין הבריאה. התאמה שהיא תוצאה של הרצון הא-להי הקדום, אל הבריאה שצריכה להיפתח אליו לספוג אותו, להיות מוקרנת ממנו ולהקרין בחזרה. והתהליך הזה השתבש לחלוטין בגלות ישראל מעל אדמתו ובהיחרב מקדשו. כל הרעיונות הגדולים על דבר א-להים חיים, על אור וטוב לעולם ומלואו, הכל השתבש, הואפל, הושפל ורוסק בכל התרבויות והאומות, עקב הפירוד בין האידיאות. שבר נוראי וצמצום איום, שלא חייבים היו להתרחש, אך באו כתוצאה מכישלון נפשי, מן החטא וההתאוות היתרה. 

השבר הנורא הזה גרם לצער עולמי מקיף וכולל שחדר פנימה לכל שכבות המציאות. לא רק מערכות גדולות נשברו אלא גם חייו של היחיד. שעותיו ודקותיו, לבושו ומאכלו, הרגשותיו בינו לבין רעהו, ובינו לבין הטבע שבו הוא נמצא - כל אלה נמצאו בתוהו ובוהו, בכאוס נורא, בחושך. 

  הַחַיִּים הָאֻמְלָלִים הַמְלֵאִים חֲמַת ד', -

החימה הזו, אם נבחר לצעוד בדרך הדרש, היא כמו האש, גילוי של אנרגיות גדולות. היא מחממת ועוזרת להתיך מתכות ולהפוך אותם לכלים רצויים, להפקת מזון ועוד. אותה אש ואותו חום יכולים להיות גם חמת-כעס. הם עלולים להפוך ליסוד שורף והורס המתיך בחזרה את כל מה שהיה שלם לגושי חומר אקראיים. מחריב ולא בונה. האנרגיה נותרה בעולם, אך כעת גרם הפירוד לפראות וזעם.

 שֶׁל פֵּרוּד הַדְּבֵקִים וְהַקְטָנַת הַמְּאוֹרוֹת.

 המאור הגדול הוא כמובן משל לאידיאה הא-להית, למקור. והאידיאה הלאומית היא המאור הקטן, שהיה צריך להיות שווה לו, כלומר לקבל את כל מלוא האורה האפשרית, אך הפך להיות המאור הקטן. זהו הירח המחומם ומוקרן מאורה של השמש. אך כשיש פירוד, כשיש אי התאמה, מאפיל הירח על השמש. כשהירח חושב שהוא יכול להחליף את השמש זהו ליקוי מאורות. 

תהליך ההתנכרות לאידיאה הא-להית והעמדת הלאומית במקומה מוביל לתוצאה הפוכה מזו המצופה וחושך יורד על הארץ. הירח לוקה ומתקטן והולך.

רק טהורי הנשמה רואים את הדבר הזה בחושך, השאר חשים באי שביעות רצון, חשים בקשיים, מזהים את הסיבוכים בחוג החיים הפרטיים או הציבוריים, אך לא יודעים להצביע על שורשם. 

השבת רוח חיים בעצמות יבשות

 בְּאֵין מָקוֹם לְהַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַל הַלְּאֻמִּית, אַחֲרֵי הִטָּמֵא מַרְבִּית הַכֹּחוֹת שֶׁל הָאַחֲרוֹנָה וַיֵּהָפְכוּ לְ"סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" וְאַחַר-כָּךְ גַּם נֶהֶרְסוּ עַד הַיְסוֹד, הִתְכַּנְּסָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּכָל יְמֵי הַגָּלוּת בַּקֵּן הַקָּטָן וְהַדַּל, בְּמִקְדָּשׁ-מְעַט שֶׁבְּבָתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי-מִדְרָשׁוֹת, בְּחַיֵּי הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה הַטְּהוֹרִים, בְּרִשְׁמֵי-שְׁמִירַת דָּת וְתוֹרָה. עֶרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה הוּא בְּתוֹר צִיּוּנִים בַּגּוֹלָה, שְׂרִידִים מִדָּבָר שֶׁהָיָה חַי וְשָׁלֵם וְשֶׁעָתִיד לִחְיוֹת בִּשְׁלֵמוּת בְּשׁוּב ד' אֶת שְׁבוּת עַמּוֹ. בְּוַדַּאי אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהִגָּלוֹת בְּאֻמָּה שְׁבוּרָה וּרְצוּצָה, בַּעֲצָמוֹת בּוֹדְדוֹת וּמְנֻפָּצוֹת, בְּעַם מְפֻזָּר בַּגּוֹלָה וְנָתוּן לִמְשִׁסָּה וְלִשְׁנִינָה, אוֹתוֹ עֹז-הָרוֹמְמוּת שֶׁל חֶזְיוֹן הִתְאַחֲדוּת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הַמַּתְאִימוֹת, כְּחָסְנָן וְתִפְאַרְתָּן בִּימֵי קֶדֶם, בְּ"כִסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ", בִּהְיוֹת הָעָם יוֹשֵׁב לָבֶטַח בְּאַרְצוֹ. אֶלָּא, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית מִתּוֹךְ עֶלְיוֹנִיּוּתָהּ, מִתּוֹךְ עָצְמַת אוֹר הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, דַּוְקָא הִיא יְכוֹלָה לְהַשִּׁיב רוּחַ חַיִּים גַּם בַּעֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת, וְהִיא רַק הִיא עָצְרָה כֹּחַ לִשְׁמֹר אֶת "נְקֻדַּת צִיּוֹן הַפְּנִימִית" הַיְסוֹדִית שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִצַּד הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית שֶׁבְּקִרְבָּהּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לָקוּם לִתְחִיָּה בְּבוֹא עֵת קֵץ הָרָאוּי.

 

 בְּאֵין מָקוֹם לְהַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית עַל הַלְּאֻמִּית, אַחֲרֵי הִטָּמֵא מַרְבִּית הַכֹּחוֹת שֶׁל הָאַחֲרוֹנָה וַיֵּהָפְכוּ לְ"סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה"  1   וְאַחַר-כָּךְ גַּם נֶהֶרְסוּ עַד הַיְסוֹד, הִתְכַּנְּסָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּכָל יְמֵי הַגָּלוּת בַּקֵּן הַקָּטָן וְהַדַּל, בְּמִקְדָּשׁ-מְעַט שֶׁבְּבָתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי-מִדְרָשׁוֹת, בְּחַיֵּי הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה הַטְּהוֹרִים, בְּרִשְׁמֵי-שְׁמִירַת דָּת וְתוֹרָה.

 ביטויה השלם והממצה ביותר של האידיאה הא-להית יכול להיות רק על מצע הלאומיות. הכלי שנועד יותר מכל להכיל את שלל אורותיה של האידיאה הא-להית הוא הגוף הלאומי. ללא אמצעי הביטוי הממלכתי, קטועת איברים-חברתיים וחסרת בשר-ציבורי, נותרת האידיאה הא-להית כְּיוֹנה שלא מוצאת מנוח לכף רגלה במציאות בה הושמדה תשתית כל היש. כעת מתאר הרב את האופן בו פועלת האידיאה הא-להית לקיים את שרידיה של הלאומיות הישראלית בגלות. 

לאחר שנחרב הגוף הלאומי מופיעה האידיאה הא-להית בתוך תופעות דתיות-תרבותיות פרטיות שבהן היא יכולה לצאת אל הפועל לכל הפחות במידת מה. אך מכיוון שכר הפעולה העיקרי שלה נחרב, דלה היא פעולתה, והיא עומדת בצילן של הפעולות הכבירות שחוללה בימי שיא תפארתה, בימי מלכות דוד ושלמה.

בעת שפל שכזו, מתכנסת האידיאה הא-להית ומצטמצמת לתפילות בבית הכנסת, ללימוד תורה ולשמירה של חלקי הדת שבגבול הפרט והמשפחה, או לכל היותר בתחום הקהילה. 

  עֶרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה הוּא בְּתוֹר צִיּוּנִים בַּגּוֹלָה, שְׂרִידִים מִדָּבָר שֶׁהָיָה חַי וְשָׁלֵם וְשֶׁעָתִיד לִחְיוֹת בִּשְׁלֵמוּת בְּשׁוּב ד' אֶת שְׁבוּת עַמּוֹ.

 לעומת המציאות בימי פאר הזוהר והדר הרוממות של האומה, עומדת תקופת הגלות באור חיוור. כמובן, גדול הוא ערכן של כל המצוות, אך ביטוי חלקי כל כך של האידיאה הא-להית מתגמד לעומת נפלאות ימי הכהונה והמקדש, הנבואה והמלכות. על כן מציין הרב את דברי המדרש על הפסוק: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" 2 . כדי שבעתיד, בארץ ישראל, תחזור ההופעה בשלימות. 

אך אל לנו להשלות את עצמנו שבמציאות הגלות יכולה האידיאה הא-להית להופיע במלא כוחה:

  בְּוַדַּאי אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהִגָּלוֹת בְּאֻמָּה שְׁבוּרָה וּרְצוּצָה, בַּעֲצָמוֹת בּוֹדְדוֹת וּמְנֻפָּצוֹת, בְּעַם מְפֻזָּר בַּגּוֹלָה וְנָתוּן לִמְשִׁסָּה וְלִשְׁנִינָה, אוֹתוֹ עֹז-הָרוֹמְמוּת שֶׁל חֶזְיוֹן הִתְאַחֲדוּת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הַמַּתְאִימוֹת, כְּחָסְנָן וְתִפְאַרְתָּן בִּימֵי קֶדֶם, בְּ"כִסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ",  3  בִּהְיוֹת הָעָם יוֹשֵׁב לָבֶטַח בְּאַרְצוֹ.

 הגאון מוילנא המשיל את האומה לגופו של אדם 4 . על פי המשל, מתוארים החורבן, הגלות והגאולה כתהליכים פיזיולוגיים. החורבן מתואר כמוות, כלומר ניתוק בין הנשמה לגוף וממילא הפסקת תפקודי החיים וקריסת כל המערכות הגופניות בזו אחר זו. אמנם גם לאחר המיתה עדיין קיים גופו של האדם אף שאינו מתפקד כגוף חי. תהליך הריקבון של הגוף מתחולל בקבר, שהוא המשל לגלות. תהליך איום זה נמשך ומתחולל כל עוד ממשיכים התהליכים של התפרקות הגוף. 

העצמוֹת, המסמלות את תלמידי החכמים, הן הנשארות אחרונות לאחר שהתפרק הגוף כולו. מציאותם של תלמידי החכמים שומרת על כח החיים האחרון, ואוצרת במעמקי הלשד שלה ספיחי חיים. התורה, על כל הלהט והחיוניות שבה, היא היחידה היכולה לשמר משהו מלחלוחית החיים שהייתה בעם ולעמוד כנגד כל הכוחות החזקים שיכלו לו לגוף האומה ופוררו אותו. 

אולם בימינו, אמר הגר"א, כבר מתחילות אפילו העצמות להתפורר, ונקודת אל-חזור זו היא סימן שעוד מעט תגיע התחייה. דווקא שיא-שפל זה נושא בכנפיו את בשורת הגאולה. 

מה גרם לו לגר"א להעריך בחומרה כה רבה את עתיד התורה ולומדיה בישראל? 

בעיני רוחו ראה הגר"א את עליית קרנה של ההשכלה, ואת התגברות מעמדם של המדעים והחכמות בעולם. עד כה היה לימוד התורה האתגר האינטלקטואלי והתרבותי המשמעותי היחיד שעמד לנגד עיניהם של בעלי הכישרונות שבישראל. אולם משעה שהמדע וההשכלה עוברים למרכזה של הבמה היהודית, רבה עוצמת המשיכה שהם פועלים על המעולים שבבני עמנו. עד עתה ידע כל צעיר יהודי מוכשר שהתורה היא המזון הרוחני היחיד, ובה ימצא את כל אשר חיפש. אולם כעת קמה לתורה חלופה מסקרנת, מושכת ומרתקת לא פחות, והציבה לטובי הצעירים מרחבי-יצירה ופיתויי-דעת באיכות ובעוצמה כאלה שכנסת ישראל טרם ידעה, ועל כן גם התקשתה מאד להתחרות בהם. 

כעת מרחף איום ממשי על עצם קיום עמוד השדרה של העם, על השריד היציב האחרון שנותר בעם ישראל אחר החורבן. כעת ריחפה מעלינו סכנה של בריחת הכוחות הגדולים ביותר של עם ישראל אל חיקה של ההשכלה, שהציעה להם להיות מדענים, משוררים, סופרים ופילוסופים, ובתנאים חומריים עדיפים בהרבה מאלה של אחיהם שומרי המסורת.

מן החמור שבמצבים אליהם נקלע עם ישראל לאורך כל ימיו - תתחיל התחייה. הנשמה תשוב ותופיע על הגוף, ואחדות האידיאות תנץ את ניצני חזרתה לשלימות. מכוחן של העצמות היבשות ישוב ויבנה הגוף כולו. 

 אֶלָּא, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית מִתּוֹךְ עֶלְיוֹנִיּוּתָהּ, מִתּוֹךְ עָצְמַת אוֹר הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, דַּוְקָא הִיא יְכוֹלָה לְהַשִּׁיב רוּחַ חַיִּים גַּם בַּעֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת, וְהִיא רַק הִיא עָצְרָה כֹּחַ לִשְׁמֹר אֶת "נְקֻדַּת צִיּוֹן הַפְּנִימִית"  5   הַיְסוֹדִית שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִצַּד הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית שֶׁבְּקִרְבָּהּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לָקוּם לִתְחִיָּה בְּבוֹא עֵת קֵץ הָרָאוּי. 

הניסיון לכונן על אדני הקודש בניין של חוסן, תפארת ומלכות לא צלח. כעת יש שלב של פיזור, ריסוק ועצמות בודדות ויבשות. אך אנו בטוחים ששלב המוות לא יימשך לנצח. על סמך מה אנחנו מצפים, מקווים ומתגעגעים גם לעתיד הגדול? על סמך העליוניות של האידיאה הא-להית. אין בלאומיות הכח להקים את עצמה מן העפר. רק האידיאה הא-להית מסוגלת לכך. ההשפעה של הרעיון שאין בו סופיות, רעיון שבתוכו שלימות, היא תרפא מבפנים ובאיטיות את הריסוק, היא תחנך ותרגיל למחשבות מסוג חדש. 

תהליך ההחייאה הזה יכול להתקיים דווקא במצב של גלות, מכיוון שהסדרים התקלקלו ואין אשליה של עוצמה שמפריעה לתיקון. מדוע לא הצליחה הנבואה לתקן למרות כל עוצמתה? כי היה משהו חלופי שהתחרה והפריע. ואילו הגלות היא אמנם חורבן, אבל מאידך אין בה מה שמפריע לתיקון. 

מבחינה לשונית, למילה גלות יש שתי משמעויות. הראשונה מלשון גל, כלומר עליות ומורדות וחוסר יציבות קיצוני. מאידך, המשמעות השנייה היא מלשון גילוי. שידוד המערכות הגלותי מאפשר לכוחות וכישרונות שהיו בלתי מוכרים עד כה - להתגלות.

התיקון צריך להתחיל מתוך טיפוחה האיטי של ההכרת הבעיה. צריך להבין עד כמה המצב הקודם לא היה טוב, להבין את שרשי הרע, לרפא, לתקן ולשקם את המידות. להתחיל להתחנך לחיים אחרים, להעלות את דרגת מסירות הנפש על האמונה הא-להית, לא על הממלכה ולא על הנכסים - אלא על האמונה. להעלות את כל אלו לדרגה העליונה ביותר. זהו החינוך דור אחרי דור, חינוך שמזקק ומגבש את התודעה של מהות האידיאה הא-להית, עוצמתה ונחיצותה. הפנמה של העליונות הראשונית שבה, מעל לכל דבר אחר. בהתגבשות של הרעיונות הללו טמון הבניין הלאומי שיתחדש. האידיאה הא-להית היא היחידה המסוגלת לשקם את הכוחות, על ידי העוצמה של הדביקות והציור של העתיד הישראלי והעולמי הראוי והנכון.

 עֵת קֵץ הָרָאוּי  - קץ התהליך של התיקון בגולה ועת להתחיל מחדש את התיקון השלם בפועל.

גם בירידות אנחנו מחוברים לאידיאה הא-להית

 אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָצְאָה הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית לָעוֹלָם וְנִתְגַּלְּמָה בַּהֲוָיָה הַמּוּחָשִׁיִּית, קָנְתָה לָהּ גַּם בְּיִשְׂרָאֵל סָבָא זְכוּת קִיּוּם וַהֲוָיָה מִצְּדָדִים שׁוֹנִים וּמְפֻזָּרִים. וּמִדֵּי הִשְׁתַּפְּלָה מְחֶבְיוֹן-עֹז הָאֱלֹהִי, לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲרָצוֹת תַּחְתִּיּוֹת, לָקְחָה לָהּ אָרְחוֹת-עוֹלָם כָּאֵלֶּה, הַמִּסְתָּעֲפִים מֵהַמְּסִבּוֹת הַסְּבוּכוֹת אֲשֶׁר לְחַיֵּי הַחֹל, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל תְּבִיעוֹת הַחֹמֶר וְהָרוּחַ שֶׁל הָאָדָם וְשֶׁל הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ גַּם יַחַד. אֲבָל גַּם בְּכָל יְרִידוֹתֶיהָ לֹא נִמְחַק מִן הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית חוֹתַם-מְקוֹרָהּ, וּלְעוֹלָם קַיֶּמֶת הִיא יְנִיקָתָהּ בְּסֵתֶר-פְּנִימִיּוּת-הֲוָיָתָהּ מֵהַצִּנּוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית.

 

 אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָצְאָה הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית לָעוֹלָם וְנִתְגַּלְּמָה בַּהֲוָיָה הַמּוּחָשִׁיִּית, קָנְתָה לָהּ גַּם בְּיִשְׂרָאֵל סָבָא זְכוּת קִיּוּם וַהֲוָיָה מִצְּדָדִים שׁוֹנִים וּמְפֻזָּרִים.

 יש כאן ירידות לא פשוטות, כאשר הלאומיות הישראלית נקלעת לנסיבות סבוכות של חיי חול, של 'אורחות עולם', דהיינו אימוץ של דרכי התנהגות הרווחות בעולם, המוכתבות על ידי התנאים והצרכים הקיימים במציאות. כל העמים חיים עם הצרכים הללו: לחרוש ולזרוע, לקצור ולאסוף. יש עניים ויש עשירים. זו ירידה לחיי המעשה - להתהלך בארצות החיים. 

 וּמִדֵּי הִשְׁתַּפְּלָה בְּחֶבְיוֹן-עֹז הָאֱלֹהִי, לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲרָצוֹת תַּחְתִּיּוֹת, לָקְחָה לָהּ אָרְחוֹת-עוֹלָם כָּאֵלֶּה, הַמִּסְתָּעֲפִים מֵהַמְּסִבּוֹת הַסְּבוּכוֹת אֲשֶׁר לְחַיֵּי הַחֹל, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל תְּבִיעוֹת הַחֹמֶר וְהָרוּחַ שֶׁל הָאָדָם וְשֶׁל הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ גַּם יַחַד.  הרב נותן כאן שם למציאות הארצית-הסבוכה של החול: חֶבְיוֹן-עֹז . המציאות מחביאה בתוכה את העוז הא-להי. יש במציאות כח, עוז שמחזיק את העולם כישות עצמאית. עם זאת, עוז לו לא-להים שיש מציאות שמסתירה אותו וכאילו נגדו. העוז הזה, החביון הזה, הוא מקור הבעיות - אבל הוא גם המטרה לתיקון. וישראל קרואים לתת עוז 

לא-להים 1  בתקנם את העולם ובחשפם את העוז שבו החביון של האור העליון, 

הא-להי. לא בכדי את השעיר המשתלח ביום הכיפורים שולחים לעזאזל, ופירשו זאת חז"ל כעוז 2 . יש עזות במדבר, במציאות הנדמית כריקה. ולמעשה, כאשר כל אחד מאתנו באופן אישי, וגם כשהאומה בכללותה, מושלכים אל תוך המציאות, מבחינתנו זהו מדבר, שום דבר לא מוכן עבורנו, אנחנו צריכים ליצור ולהתמודד. זהו המדבר, שאינו דבר פשוט כלל וכלל - אך "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" 3 .

כל האומות חיות במציאות הארצית הזו, אולם ההתמודדות היא יותר מיוחדת לישראל, בגלל המתח שבין המשימה לממשות. עבור כל האומות המציאות היא רק אחת ואין בלתה, ואילו לישראל יש בנוסף לכך מציאות אחרת שרצויה וצריכה להיות, וכאן נובע הקושי והמתח, אך גם ההבטחה לשינוי.

  אֲבָל גַּם בְּכָל יְרִידוֹתֶיהָ

 הירידה הראשונה באה עם הכניסה לארץ, וממנה נוכל ללמוד על סוג כזה של ירידות לאומיות גם בעתיד. כלומר, גם כאשר עוברות מאות שנים ונדמה שהכל מתפרק: השבטים עויינים זה לזה, נביאי ה' נדחים בכל מקום, יש מעט שופטים צדיקים, נראה שלומדים ממעשי האומות השונים ואפילו מנוצחים על ידם, ארון ה' נשבה ועוסקים בפוליטיקה קטנה של הסכמים, פעם בצפון ופעם בדרום, פעם עם הפלשתים ופעם עם הכנענים, ואפילו כאשר יתכן שאחד השבטים יפגע מזה. 

נראה שהמציאות הזו בולעת את האומה הישראלית, המשכן נשכח. הכהן הגדול שרואה אישה מתפללת חושב אותה למשוגעת, ובניו רואים במקדש עסק משפחתי - לקחת את חלקי הבשר הנבחרים 4 . נדמה שהמציאות סוגרת על ישראל, והרוממות האידיאלית שהייתה במעמד מתן תורה לא תחזור. 

  לֹא נִמְחַק מִן הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית חוֹתַם-מְקוֹרָהּ,  - למרות שאנו רואים את עצמנו כמידרדרים במדרון ואף עמים אחרים רואים אותנו ככאלה - למרות זאת לא ניתן היה להסתיר את המיוחד שבנו. עם כל כמה שרצינו להתנתק - לא היה מנוח. בכל זאת באו הנביאים והוכיחו וניסו לתקן. ובתוך ההידרדרות הזו, איכשהו, בחביון עוז א-להי - דרך רות המואביה (כשעצם ההליכה למואב היתה סמל להתפרקות ועזיבה), מתוך עניות מנוולת - צומחת ישועת בית דוד, המלך האמיתי. גם דוד וגם שלמה עצמם אינם דמויות פשוטות, אבל חותם המקור לא נותן מנוח, והוא שיוצר את ההכרח הנפשי להתמודד, בכל אופן, עם ההתחלה ההיא, עם מה שגנוז בנפש - וּלְעוֹלָם קַיֶּמֶת הִיא יְנִיקָתָהּ בְּסֵתֶר-פְּנִימִיּוּת-הֲוָיָתָהּ מֵהַצִּנּוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית. 

לסיכום: כל התהליך ההיסטורי-תרבותי של האנושות מראה בעליל תנועה אֶל הָאוֹרָה וְהַמְּנוּחָה, אֶל הָרוֹמְמוּת וְהָאַלְמָוֶת . זהו תהליך שנובע מן ההכנה לרעיון 

הא-להי שנמצאת בכל אדם פרטי, וביתר שאת בכלל. אף שלא תמיד האדם מודע לכך, מה שבאמת מניע אותו, היא אותה שאיפה לא-להי הפועלת באופן תת-מודע, או אולי מוטב לומר על-מודע. 

אמנם שאיפת ההתעלות המתמדת הזו נידונה לכישלון תדיר. מכיוון שכל אומה בעלת יחוד תרבותי, המתמצה ביעודה של אומה זו, נוצרת מתוך שני יסודות: הראשון, נטייה חומרית-אנושית, על יסוד קרבת דם ואינטרסים משותפים כמו ביטחון וכלכלה. והשני, נטייה רוחנית-א-להית, נשמת האומה, תרבותה, יעודה וערכיה. היסוד השני, בהתרכבותו עם הראשון מבסס את נטיית הכיבוש וההתפשטות של האומה, בנוסף על צרכי ההגנה והקיום הקיימים ביסוד החומרי בלבד. 

אמנם הרצון היסודי, החזק והדומיננטי הוא זה הגשמי - וסופו לגבור בכל התנגשות בינו לבין ערכי מוסר ורוח. על פי התהליך שפירטנו, החומר משתלט ומפרק בסופו של דבר כל קשר של נאמנות כללית. אמנם גם ההצטמצמות בצרכי הפרט נשארת אז ריקה מתוכן, ומחוסרת עתיד וייעוד. כאמור, זוהי תוצאה בלתי נמנעת, מאחר שהיסוד החומרי, הוא הבסיס לכל התאגדות לאומית. אף שלתוך הגולם הזה נכנסת נשמתו הא-להית, היא מופיעה בהתאם לו, בהתאם להכנה הראשונית, כלומר במגבלות הכלי.

במצב כזה נדמה כי אין עצה. לעולם ישלוט התהליך הסיבתי-הדטרמיניסטי שתואר לעיל, לעולם תבוא כליה על כל גוף שיקום. אלא אם היסוד הלאומי יהיה אחר, אם הראשית תהיה שונה. אם התוכן המלכד יהיה יעוד רוחני-מוסרי, יש סיכוי להיחלץ ממעגל החומר. כשהשאיפה לאידיאה א-להית במודע ובהכרה תהווה בסיס ליצירת חברה לאומית. 

אך כמובן, תנאי כזה הוא לא בר-מימוש, כל עוד הטבע הביולוגי, האנושי נשאר כפי שהוא. כי הטבע הזה הוא הדוחף, המניע את התהליכים ההיסטוריים. אם כן אנו זקוקים לתנאי מוקדם: אדם מיוחד, מין אנושי שונה, זן אחר שמתאים מטבעו הביולוגי למשימה שכזאת. לא בכדי מספרת התורה את אילן-היוחסין של אברהם אבינו וצאצאיו. זהו חץ ברור, המצביע על מקור שונה, על טבע אחר, על שאיפה יוצאת דופן המכוננת לאומיות יחודית.

יש בטבע הישראלי יחוד נוסף: השאיפה לכללות. כפי שאמרנו, היסוד באומות האחרות הוא חומרי, וההשתוקקות באה בהתאם לו וכמוה המילוי והתענוג. זו גם הסיבה למותן של אומות: הפרט, החומר הגלוי והמוחשי, משתלט והורס. אותם האינטרסים והצרכים המבססים את האומות, נובעים מן הפרט ומצרכיו הבסיסיים. לכן בסופו של דבר, הכל חוזר תמיד אל הפרט. אולם בישראל המצב שונה לגמרי: השאיפה מלכתחילה היא להקיף את כל האנושי, את כל המציאות, ולייסד ארגון רוחני-מוסרי, חברה כזאת שתחיה לעד, והיא בלבד תוכל להמשיך ולהתקדם גם בהתחלף הפרטים. הכללות ברוחב השדרות האנושיות ובעומק ממד הזמן והדורות, היו בסיס להיווצרות האומה הישראלית.

בעם כזה, השם בראש מעייניו את האידיאה הא-להית - אור האידיאה הזאת "עולה ומזדקק". מתחולל תהליך באידיאה עצמה. אם קודם ביטאה האידיאה ככלל רעיון שעדיין לא התגשם ויושם, הרי כאשר תהליך היישום מתחולל - מתברר האור, מתגלה, ומאיר ביתר שאת. כשם שכישרון קיים ניתן לפיתוח על ידי התמקדות בו, ואז מתוך הזדקקות שימוש ויישום, הוא פורץ בכח ובעדינות, מתעלה ונעשה רבגוני יותר משהיה קודם.

התורה מעמידה את ההבדל בין שתי מערכות: העולמית-הטבעית המתבטאת באומות העולם, והעברית-הקדושה המתגלה בישראל. ישראל הם נחלה בלי מֵצרים, ומִצרים היא דוגמה לממלכת החומר, לטבע בפשטותו. מצרים היא ממלכת חול ולא קודש. אבל חול יכול להגיע בתהליך טבעי, כפי שכבר הצבענו עליו בתולדות העמים, לטומאה ומוות. החול אינו שואף אלא מסתפק בקיים ומסתגל אליו. 

החומר הוא חול. עבור החומר, גם הניצוץ הרוחני-השכלי משמש כלי עזר להשגת מטרתו, שהיא מנוחה, אי-תנועה, סדר מאובן. גם הפעלת השכל והרוח מתבצעת רק בהתאם לכורח חיצוני, כאשר משהו משתבש ויש צורך להחזיר אותו למצבו הקודם. הטבע שולט בחיי האדם על ידי חוקיו הבלתי מובַנים, והאדם מכוון את מאמציו כדי להשלים עם החוקיות הזו, ולא כדי להבינה ולתקנה. במערכה כזו, אדם הוא חלק מעולם החי, עם כושר הסתגלות משלו. אין לו מטרה מלבד יצר הקיום וההנאה. הקיום וההנאה הם עדיין דברים לגיטימיים, אולם מכאן עובר החול בהדרגה לטומאה, למוות. כי המוות הוא הסמל המפחיד ביותר - הוא שולל קיום, והוא שולל הנאה. וכיוון שדרך החול להשלים, על כן יש להשלים עם המוות, לרצות אותו, לרומם את כוחו האדיר ולסגוד לו. אולי אז אפשר יהיה לזכות לתוספת קיום והנאה. והמוות נעשה לדבר הדומיננטי ביותר בחיי אנוש. משלימים עם מיצרי החומר "ומקדשים" אותם, ובזה מחללים אותם והופכים אותם לטומאה. 

ישראל הגיעו במצרים למ"ט שערי טומאה, אבל אז: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" 5 . "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" 6  - זהו כוחו של הצדיק. הצדיק קם, קורא, זועק. ואילו מי שאינו צדיק נכנע, נשאר בשפלותו ועושה מהחולשה אידיאולוגיה. מצב של שיעבוד יכול להסתיים בשני אופנים: או התרגלות לשיעבוד ואמירה "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" 7  - זהו השיעבוד הנורא, השער החמישים של הטומאה. או לשאוף לחירות, לחופש, לא לדכא את הרצון הפנימי כי אם לשכלל אותו ולחזקו. ישראל נפלו אך קמו, זעקו וקראו. היסוד הראשוני ביצירתם, האידיאה הא-להית - אֵם החופש, החירות והאושר - זעק ולא נתן למות. 

לכאורה, לא היה סיכוי להשתחרר - אבל " עָנָנִי בַמֶּרְחָב". וחזר על עצמו המצב של אבי האומה - אברהם אבינו - שראה באצטגנינות שלא יהיו לו בנים וכבר חשב להשלים עם הגזירה. אבל נגלה לו הקב"ה ואמר לו: "צא מאצטגנינות שלך" 8  - צא מן הטבע הפשוט המוכר לך והכובל אותך, כי גבוה מעל גבוה שומר 9 . לא יהיו לאברהם ילדים בחול, אבל יהיה לו המשך בקודש, במסירות גמורה עד כלות הנשמה לרעיון הקודש - יצחק.

מיציאת מצרים, מן ההכשרה הכללית אל הקודש, מגיע מעמד הר סיני - מעין מעמד העקידה, מעין אותה התקדשות עצמה, התמסרות לאומית מוחלטת לאידיאה הא-להית. מעמד הר סיני אכן היה החותם הקובע את הלאומיות הישראלית, אך היות וכבר היו דפוסים של קיום לאומי לפני עם ישראל, ממילא המציאות הישראלית הלאומית אף היא צריכה לבנות מסגרות דומות להתמודדות עם בעיות שניצבות בפני כל אומה ולשון - יש צורך לבנות גוף לאומי. את הגוף בונים בדומה לבניית גופים אחרים - אורחות חיים ודרכי פעולה "המסתעפים מהמסיבות הסבוכות אשר לחיי החול (הגוף בעולם הזה) הכוללים את כל תביעות החומר והרוח של האדם ושל החיה שבקרבו גם יחד". נוסיף לומר, שלעולם סדר התהליך הוא כזה: בונים את החול ואחר כך מקדשים. 10  היכולת לקדש אחר כך מגלה למפרע ומעידה שמלכתחילה הכל ינק מן הקודש, מן היסוד. 

תודעת הייחודיות

הִכְשִׁירָה לָזֶה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶת יִשְׂרָאֵל בִּתְכוּנָה פְּסִיכִית, בְּיַחַשׂ גִּזְעִי, בְּמַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, שֶׁכֻּלָּם מְסַיְּעִים וּמַכְשִׁירִים לְכָךְ אֶת כֹּחוֹתָיו הָעַצְמִיִּים וְאֶת הַמַּעֲמָדִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ. וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָהּ הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב, בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בִּימֵי פְּרִיחָתָהּ וְהַתְחָלַת גִּדּוּלָהּ, בִּימֵי "חַסְדֵי נְעוּרֶיהָ וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ", הִגִּיעָה בְּנִשְׁמָתָהּ הַמַּזְהִירָה, בִּתְעוּפָה גְּדוֹלָה לִמְקוֹר הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה. אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית הִשְׁרִישָׁה בְּמַעֲמַקֵּי הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַצְּלוּלָה בְּכָל לַהֶבֶת אֵשׁ עֹז אַהֲבָתָהּ וּבְכָל תִּפְאֶרֶת הוֹד רַעַם גְּבוּרָתָהּ, וְעִם בִּרְקֵי נָגְהָהּ חָתְמָה לָהּ אֶת חוֹתַם לְאֻמִּיּוּתָהּ. וּבְאוֹצַר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ נִגְנְזָה וְנִזְרְעָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתַכְלִית הַכִּשְׁרוֹן אֶל הַשִּׁכְלוּל הָעֶלְיוֹן וְהַגָּמוּר הַמֵּאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.

 

כעת חוזר הרב לישראל:

 הִכְשִׁירָה לָזֶה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶת יִשְׂרָאֵל בִּתְכוּנָה פְּסִיכִית, בְּיַחַשׂ גִּזְעִי, 

כלומר, לתפקיד הזה, להיות כאלה ולהוות דוגמה לאחרים,

 בִּתְכוּנָה פְּסִיכִית  - נפשית,

 בְּיַחַשׂ גִּזְעִי  - מעין "גנים" שקיבלנו מאבותינו.

 בְּמַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, 

ככלל, למצב גיאוגרפי - הנופים, האקלים, הפוריות, כמות המים וכו' - יש השפעה על ההתפתחות התרבותית של כל אומה. גם במה שנוגע לאומה הישראלית - ארץ ישראל בעלת תפקיד מרכזי. לא בכדי, ענינה של הארץ מודגש כל כך בתורה ותופס מקום חשוב במסורת היהודית לדורותיה. 

 שֶׁכֻּלָּם מְסַיְּעִים וּמַכְשִׁירִים לְכָךְ אֶת כֹּחוֹתָיו הָעַצְמִיִּים וְאֶת הַמַּעֲמָדִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ.

היהדות נוצרה בין שתי תרבויות עתיקות. באמצע הסהר הפורה: בין מצרים לארם-נהריים. לא במקום מרוחק ששם אין עם מי להתמודד, ממי ללמוד, ועם מי להיאבק על העצמיות והייחודיות. קשה מאד היה ליצור תרבות ייחודית שלישית במקום הקטן והצפוף הזה בין הפרת לנילוס. אילו היינו ביבשת אוסטרליה, יכולנו לשבת שם במשך דורות רבים ולא היו שומעים עלינו, לא היינו מקבלים ולא משפיעים. ליצור תרבות שלישית, שהיא לא רק תרבות שווה במעלה אלא כזו שמעצבת עולם ומלואו, בשעה שהשתים האחרות, האדירות, שקעו - זהו דבר יוצא מן הכלל.

 וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָהּ הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב, בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בִּימֵי פְּרִיחָתָהּ וְהַתְחָלַת גִּדּוּלָהּ, בִּימֵי "חַסְדֵי נְעוּרֶיהָ וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ"  1 , - במדבר -  הִגִּיעָה בְּנִשְׁמָתָהּ הַמַּזְהִירָה, בִּתְעוּפָה גְּדוֹלָה לִמְקוֹר הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה.  - מעמד מתן תורה בהר סיני.

  אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית הִשְׁרִישָׁה  - הכתה שורש, הן על ידי האבות והן במעמד הר סיני.

 בְּמַעֲמַקֵּי הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַצְּלוּלָה בְּכָל לַהֶבֶת אֵשׁ עֹז אַהֲבָתָהּ וּבְכָל תִּפְאֶרֶת הוֹד רַעַם גְּבוּרָתָהּ, - "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" 2 . מעמד הר סיני מייחד אותנו, לא רק כקבוצה אתנית שיצאה ממצרים, לא רק כאלה שנעשו להם כך וכך נסים. "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" 3  אמר פרעה בראותו את צאצאי משפחת יעקב. אכן הם כבר היו שונים דיים ורבים דיים כדי להיקרא עם בפי שליט נכרי. אך הם טרם הגיעו לדרגת עם בקנה המידה שהתורה מייעדת להם. קבלת התורה היא לא רק נס ופלא, היא הרבה מעבר לזה, זוהי התגלות א-להית. זו קבלת אותו חזון, שהוא עול וגם מטרה וייעוד. בלב אחד, כאיש אחד, למרגלות ההר מסודרים כל איש לשבטו, זהו מעמד של קבלת הממשות הלאומית, שהיא כל כולה מוטבעת על ידי המאורע המופלא היחיד במינו של: "כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" 4 . לא רק פעולה מופלאה, אלא דיבור. דיבור זה הוא משמעות החיים, והדיבור הזה בא אחר כך לידי ביטוי בתורה, הכתובה והנאמרת. זוהי התעופה הגדולה למקור האורה העליונה, חסד הנעורים, אהבת הכלולות. "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" 5 . ההתייחדות הזו של כנסת ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא, ההתכללות הזו, שהיא חסד הנעורים. הנכונות לתת את הכל, להתמסר עד כלות, היא דבר נפלא, והיא עומדת ביסוד הממשות.

במעמד זה יש גם אהבה וגם גבורה. אהבה - מצד הקִרְבה העצומה שכנסת ישראל רצתה בה, קרבת א-להים. אבל קבלת התורה במובן של חוקה, מצריכה גם גבורה של נשיאה בעול, קבלת משימה. האהבה היא עצם המעמד, עצם ההתגלות, עצם הדיבור הא-להי. ואילו קבלת הדבר, והניסיון להמשיך אותו הלאה מדור לדור, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" 6  - זה מצריך גבורה. 

הרב רומז במילים אלו גם לספירות קבליות - חסד, גבורה, תפארת, הוד - שלא נעמוד עליהן כאן, אולם בודאי יש תפארת של התגלות נהדרת, של מעמדות, של שבטים, של תפקידים - רבגוניות גדולה מאד של קבלת עול התורה והמצוות. כל זה הוא בהוד רעם הגבורה, כלומר, לגבורה זו יש ביטוי לא רק בענווה של קבלת התורה, אלא אומץ אקטיבי כגיבור ההולך לקרב ומחמש את עצמו בכל הכלים כדי לעמוד במשימה שקיבל על עצמו, ומכריז שהוא מסוגל. יש לנו הכח - "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" 7 .

וְעִם בִּרְקֵי נָגְהָהּ חָתְמָה לָהּ אֶת חוֹתַם לְאֻמִּיּוּתָהּ. - עם ברקי הנֹגַהּ של הופעת הכשרונות האישיים הגדולים באור ההתגלות, נחתמה לה הלאומיות הישראלית. 

כבר במדבר אנו עדים לאישים כמו משה ואהרן, יהושע וכלב, אך גם לקורח ועדתו ונשיאי השבטים שבין המרגלים. הלאומיות חותמת את ההתגלות - ספירת המלכות מגשימה את דבר ה' אך לעיתים גם מסתירה אותו.

וּבְאוֹצַר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ נִגְנְזָה וְנִזְרְעָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתַכְלִית הַכִּשְׁרוֹן אֶל הַשִּׁכְלוּל הָעֶלְיוֹן וְהַגָּמוּר הַמֵּאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.

כלומר, האומה הזו כבר לא יכולה להיפרד מן האידיאה הא-לוהית, כי היא גנוזה בתוכה. היא לא רק חתומה בחותמה ומוטבעת בטבעה, אלא גנוזה בתוך האידיאה הלאומית הישראלית. אין האומה הישראלית יכולה להמשיך להיות 'האומה הישראלית' מבלי להתייחס לזה, מבלי לבסס את עצמה על המעמדות האלה, ולצמוח מתוך התכנים האלה. 

במעמד הר סיני נוצרה הלאומיות. לאחר מכן כבר היתה תודעה ברורה שאנחנו עם מיוחד, אף שבפועל עוד נראה שזה לא דבר פשוט. יש עוד שלבי התממשות, שעליהם מדברת הפסקה הבאה העוסקת בכניסה לארץ, ושוב, משבר נורא. כל שבט לעניינו. נראים הדברים כאילו שהאומה מתפרקת. עובר זמן רב, עד תקופת דוד ושלמה, שבה חוזרת האומה להתאחד ולפעול כאומה, יוצרת בירה וקובעת מקדש שכבר לא נודד ממקום למקום כמו המשכן. 

יש באומה הישראלית, כמעט ללא שום השוואה לאומות האחרות, הרבה יותר מתח בין השלב הרוחני לבין ההתממשות. להיות במדבר אין פירושו עדיין להיות ממש, אבל תודעת הייחודיות ברורה וחזקה, במיוחד לאחר מעמד הר סיני. תודעה לאומית כבר קיימת, אבל עד שתהיה גם התנהגות לאומית ייחודית צריכות לחלוף עוד כחמש מאות שנים, עד ימי דוד ושלמה - הממלכה הלאומית בגדולתה. המשימה התקבלה אבל קשה לעמוד בה.

The Tikkun Of Nedarim

 HERE!!!

Tuesday, July 30, 2024

להתעלות מעל העִרְבּוּבְיָה שֶׁל עַרְפִלֵּי צַלְמָוֶת עִם נִיצוֹצֵי נֹגַהּ

מִתּוֹךְ הַהֲכָנָה לָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, מִתּוֹךְ הַנְּטִיָּה הָעֲצוּמָה שֶׁלְּרוּחַ הָאָדָם בִּכְלָלוֹ לְהִתְבַּסֵּס עַל יְסוֹדוֹ שֶׁל זֶה וְלִמְצֹא שָׁמָּה אֶת מַחְסֵהוּ וּבְסִיס עֶמְדָּתוֹ, הַהַמְשָׁכָה הַפְּנִימִית אֶל הָאוֹרָה וְהַמְּנוּחָה, אֶל הָרוֹמְמוּת וְהָאַלְמָוֶת שֶׁבָּרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, - סוֹבֵב הוֹלֵךְ הוּא רוּחַ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ אֶת מְגַמָּתוֹ בִּדְרָכִים שׁוֹנִים, בְּחֶזְיוֹנוֹת מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל עַרְפִלֵּי צַלְמָוֶת עִם נִיצוֹצֵי נֹגַהּ, עַד שֶׁבָּא הַבִּטּוּי הַחַי שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בִּלְבוּשׁ הַסִּגְנוֹן הַלְּאֻמִּי, בְּרוּם הַגֹּבַהּ וְהַהַתְאָמָה - בְּיִשְׂרָאֵל.

 

אנו שבים אל הרעיון היסודי: בכל הלבבות נמצאת הכנה לרעיון הא-להי. 

משמעה של הכנה זו היא אותה  הַנְּטִיָּה הָעֲצוּמָה שֶׁלְּרוּחַ הָאָדָם בִּכְלָלוֹ לְהִתְבַּסֵּס עַל יְסוֹדוֹ שֶׁל זֶה וְלִמְצֹא שָׁמָּה אֶת מַחְסֵהוּ וּבְסִיס עֶמְדָּתוֹ,  - שם, ולא בצד החייתי החומרי של האדם. 

הנטייה של האדם היא לבטא את ייחודיותו, את שונותו מן הטבע הסובב אותו. נטייה זו באה לידי ביטוי בכל חברה. מן התרבות האנושית העליונה ועד השבטים הרחוקים והפרימיטיביים ביותר. הפרשנות האנושית לטבע ולסביבה, היצירה האנושית, זו נטיית בני האדם למצוא בתוך עצמם משהו מיוחד, משהו שונה מן הטבע והסביבה, וזו ההכנה לרעיון הא-להי. כלומר, מושג הא-ל נוצר כאותו מושג שיא של שלמות, נצחיות, כל-יכולות וטוּב, שלאדם יש נטייה טבעית אליו. האדם חש את היסודות העליונים הללו בתוך תוכו, ונדחף להביא לידי ביטוי דווקא את הצד הזה שבו. 

האדם יכול להסתגל לכל תנאי החיים, בעזרת שכלו. אולם דווקא היצור בעל כושר ההסתגלות המופלא משתוקק כל הזמן למה שמעבר, ולא מצליח למצוא מנוח. אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו 1 , יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות (התאווה גדלה בטור הנדסי ולא חשבוני). הרעב שמייחד את האדם, גם הרעב הממשי - לא קיים אצל בעלי חיים אחרים. גם הטורפים הגדולים ביותר חדלים להתאוות למזון אחר שאכלו כל צרכם. ההכנה לקיבול, הרצון וההשתוקקות להתעלות ולטעום יותר ויותר, לטוב ולרע, היא תכונה אנושית ייחודית. זה יכול להופיע בצורה רעה, של שאיפת כיבוש אכזרית, כשהרצון מתפשט ומרחיב את גבולו, ובמקום להשתלט על תחומי דעת הוא משתלט על תחומי חומר. והשתוקקותו הגדולה להתאחד עם שאר חלקי הבריאה, לא נעשית אז על ידי חדירה עמוקה ברוחו לרוחם של דברים אחרים, אלא בניסיון להחזיק בידיו כמה שיותר נכסים חומריים. כמובן שזה יכול להופיע גם בצורה טובה, כשאיפה למוסריות ולקודש. 

הַהַמְשָׁכָה הַפְּנִימִית אֶל הָאוֹרָה וְהַמְּנוּחָה, אֶל הָרוֹמְמוּת וְהָאַלְמָוֶת שֶׁבָּרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי,  - הרב ממקד אותנו, במה רוצה האדם לדבוק באופן הטבעי ביותר, לדבוק בא-להים. אורה, מנוחה, רוממות, אלמוות, כל מה שהוא מעל ומעבר לטבע הרגיל. 

- סוֹבֵב הוֹלֵךְ הוּא רוּחַ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ אֶת מְגַמָּתוֹ בִּדְרָכִים שׁוֹנִים,  - האדם מחפש כיצד יבנה את חייו בהתאם לנטייה ולהמשכה הזאת? מה תהיה הדמות של יצירתו? במה הוא מיוחד?

  בְּחֶזְיוֹנוֹת מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה,  - המילה 'חזיונות' משמשת כאן במשמעות שונה מזו המקובלת היום, כאן משמעותה - 'תופעות'.

הדבר מתבטא בתופעות שונות ואפילו מנוגדות. דרכים שונות לו לאדם לבטא את יחודו, דרכים שונות ולעיתים סותרות זו את זו.

  בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל עַרְפִלֵּי צַלְמָוֶת  - הצורך לחיות בתוך המציאות, בתוך העולם, בתוך הטבע החייתי היצרי, החומרי, האנושי, ובכל זאת לתת לקיום משמעות שונה. זו "ערבוביה של ערפלי צלמוות" כי צלו של המוות שורה על החומרי, הסופי והמתכלה. 

 עִם נִיצוֹצֵי נֹגַהּ,  - במושגים קבליים, יש עשר ספירות ולעומתן עשר קליפות. מן הספירה הגבוהה, המאירה ביותר, עד לספירת מלכות שהיא המציאות הזאת, מציאות שמוארת על ידי נוכחות א-להית, בהשגחה ובהדרכה. וכנגד עשר הספירות - עשר קליפות, שתפקידן להסתיר ולכסות. "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" 2 . אם הספירות נועדו לשקף את הנוכחות הא-להית, הרי שהקליפות נועדו להסתיר אותה, כמו כל קליפה. והקליפה הקרובה ביותר לספירת מלכות, הנושקת לה, היא קליפת נוֹגַהּ. מלשון אור נוּגֵה וחלש. 3  הרב אומר לנו שבתוך ערפלי הצלמוות יש ניצוצי נוגה. אנחנו מתפעלים מהישגי התרבות, הישגי הרוח, התבונה והרגש של האנושות לתרבויותיה השונות, ונפעמים מן הכישרון הרב, - כל זאת עטוף בתוך ערפלי צלמוות. בתוך החומריות הזאת, שהאדם רצה ולא הצליח להיחלץ ממנה, יש ניצוצות של כישרון, הארות של גאונות ותבונה, של רגש ושל דמיון. זוהי קליפת נוגה. 4  יש בה הארה - אבל היא חלשה לעומת מקור האור שהיא אמורה לשקף. זהו הדבר הקליפתי, המסוכן בקליפת נגה: מכיוון שיש ניצוצות של גאונות ורוממות באדם נדמה שדי בכך. נדמה, בטעות, שאפשר להתבסס על הניצוצות הללו ולא צריך להמשיך ולחפש את הא-ל. כאילו עצם יכולותיו של האדם מספיקות. אנו רואים תופעות כאלה, התנוצצויות אור שנתפסות כדוגמה ומופת לכל אדם: סופרים והוגים, מדענים ומחזאים, מנהיגים ואמנים. אך אם ההתעלות מהם מסתירה את המקור הא-להי הרי יצא שכרה בהפסדה. התיקון הוא לשקם את הקשר בין המקור לבין התופעות ובכך להסיר את הקליפה. 

כל הערבוביה הזאת היתה בעולם העתיק. כבר נבנו תרבויות חשובות וגדולות. כאן בסביבתנו, שתי התרבויות הגדולות, התרבות המצרית ותרבות ארם נהריים - שומר, אכד, בבל וארם. גם רחוק יותר, התרבות הסינית, תרבות הודו. כבר היו תרבויות נכבדות, עם הישגים אדירים בכל התחומים. המינהל, הכלכלה, המדע, המתמטיקה והאסטרונומיה. היו גם הישגים מדעיים שימושיים ביותר כמו תעלות השקיה יעילות לחקלאות. הפירמידות שנבנו בתקופה הקדומה של התרבות המצרית, לפני שבני ישראל באו למצרים. אחדים מהישגים אלה הם פלאי עולם מבחינת יכולת התכנון והביצוע. היו הישגים גדולים גם מבחינה דתית, אלילות מפותחת מאד עם מיתוסים ומקדשים וכל האמנות הנלווית. כל זה כבר היה. 

 עַד שֶׁבָּא הַבִּטּוּי הַחַי שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בִּלְבוּשׁ הַסִּגְנוֹן הַלְּאֻמִּי, בְּרוּם הַגֹּבַהּ וְהַהַתְאָמָה - בְּיִשְׂרָאֵל. 

העולם העתיק הוא עולם של הכנה, של הבשלת הרוח האנושית, התבססות כלכלית, מנהלית, משטרית, אמנותית, מדעית, כמעט עד רוויה תרבותית. אכן, היו ערים גדולות והישגים תרבותיים וכל אלו היו הכנה לאידיאה הא-להית בלבוש הלאומי. מאחת הערים הקדומות האלה יוצא הביטוי הייחודי העברי. מאור-כשדים, שהיתה אחת הערים המפותחות והקדומות של העולם, יוצאת הבשורה, ממנה יוצא אברהם אבינו. כל ההכנה הזאת הביאה לידי הבשלת ההכרה והתודעה התרבותית, שעל גבה אפשר היה לבסס מושגים משוכללים ומבוססים של הבנה ודעת. דווקא מתוך ביקורת בשלה של התרבות, ואבחנה דקה וחריפה במגרעותיה. למרות כל הישגיה, נולדו אישיותו ותהייתו של אברהם. 

על כן, הופעת האמונה הישראלית היא גם תוצאה של עבודה נפשית, תבונית ותרבותית, והכנה בלב לרעיון הא-להי. וכמובן על גבי זה, באה ההתגלות הא-להית. אבל הכלי היה בנוי לתלפיות, כלי משוכלל מאד, שיכול היה להכיל את האורה הגדולה.

גובה והתאמה הם שני מושגים חשובים. מקור היניקה והשתלבותו במציאות. אור וכלי מתאים. כלי עלול להישבר, או לגבור על האור ולשעבד אותו. יש צורך בסולם המוצב ארצה אך שראשו יגיע השמיימה. באומה הישראלית, יש התאמה לאור. תכונות יסוד של מודעות והכרה ברעיון הא-להי כיסוד בחיים, ושל רצון לבנות חברה שתנהג בהתאם.

יסוד חשוב נוסף מבדיל הבדלה עצמית-עקרונית בין ישראל לעמים: יסוד הכללות. בתהליך של יצירת האומה עד מותה, מתחילים בחומר-הפרט וגם מסיימים בו. הכל מתפורר כי היסוד הוא תועלת הפרט. לעומת זאת, אברהם אבינו לא חיפש את תועלת עצמו. הוא יצא ממולדתו ומבית אביו במצות הבורא, 5  ועקד את בנו יחידו אשר אהב - את יצחק, 6  ועמד בעוד ניסיונות רבים. 7  ואותו אברהם שלא משמיע מילת תלונה כשמוציאים אותו מבית אביו וכשהוא נקרא לעקוד את יצחק, אותו אברהם בא בפלילים כשה' רוצה להעניש את אנשי סדום הרשעים. זהו אברהם העברי - שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד 8 , הוא יחידי אך לא פרטי. יסוד הכללות, הדאגה לטובת הכל, האהבה אל הכל היא מידתו. זהו התנאי הראשון, שהיסוד יהיה רוחני ולא פרטי. תנאי שני הכרחי הוא שתהיה הכרה בכך. והתנאי השלישי - מבנה שונה מהותית, כדי לשבור ולפרוץ את מעגל הטבע. והרב אומר שהשאיפה, ההכרה והטבע הזה - קיימים בעם ישראל.

לרומם את החיים

 אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הָעוֹלֶה וּמִזְדַּקֵּק בְּקֶרֶב עַם כָּזֶה וּמַטְבִּיעַ בּוֹ אֶת חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים הַמְּלֵאִים, פּוֹעֵל הוּא אַחַר-כָּךְ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, גַּם בְּצֵרוּף כָּל הַכֹּחוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ. וּפְעֻלָּה זוֹ תָּבִיא לִידֵי הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה, שֶׁהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, אֲפִלּוּ הַסוֹצְיָאלִיִּים בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר רָחָב, יְקַבְּלוּ רַק אָז אֶת אֵיתָנִיּוּתָם וְאֶת עֶרְכָּם הָאֲמִתִּי, דַּוְקָא בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים מִטַּל-הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, בְּמוּבָנָהּ הָרָחָב וְהַמִּתְנַשֵּׂא גַּם מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַכָּרָתֵנוּ הַמֻּגְבֶּלֶת וְצוּרוֹתֶיהָ אֶל תַּכְלִית רוֹמְמוּת מַעֲלָתָם, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּנַחֲלָה בְּלִי-מְצָרִים. 

 

במחצית הראשונה של הפרק השני ראינו מהו החזון: אומה בעלת השקפה נכונה על האידיאה הא-להית. שאיפה לכינון מציאות לאומית-חברתית כזו, שבה בכללותה תשתקף ותמשול האידיאה הא-להית המוחלטת, ואומה כזאת תהיה דוגמה לאנושות כולה איך לתקן את דרכיה ואת עולמה. זהו החזון. כאשר החזון הזה כבר התממש באדם ובמשפחה מסוימת - אברהם, יצחק, יעקב ובני יעקב - הרי הוא עומד בפני התממשותו המלאה, יצירת עם של ממש. והרב מתייחס כאן לשלב המעבר וההתגבשות, מן החזון אל המציאות הלאומית. יש איזה שלב של היעלמות כביכול, בגלות מצרים. ריבוי חומרי, וכמעט היעלמות רוחנית, כמעט כלום. ואחר כך הגוף הזה כבר קיים והוא צריך להיוולד כעם, לקבל שוב את נשמתו. 

היה זרע שבו הוצפן "הקוד הגנטי הרוחני". הזרע נבלע בקרב האומה האחרת, גדל שם להיות לגוף, ועומד כעת לצאת לאוויר העולם כאישיות עצמאית, כשכל הקוד הגנטי שבזרע צריך עכשיו להיות ממשות אישיותית. היציאה לאוויר העולם היא יציאת מצרים, זו הלידה. אחר כך מופיע גילוי ראשון של האומה, והאומה מגלה לעצמה את העולם ואת האתגרים העומדים בפניה. לאחר מכן הכניסה לארץ, שהיא שלב נוסף בהתממשות. כמו ילד שמגיע לבגרות וצריך לקחת את העניינים לידיים. הילדוּת אמנם מתרחשת מחוץ לרחם, אך הילד עדיין מקבל הכל מן המוכן. הכניסה לארץ היא התמודדות ראשונה עם כל העולם. 

 אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הָעוֹלֶה וּמִזְדַּקֵּק בְּקֶרֶב עַם כָּזֶה וּמַטְבִּיעַ בּוֹ  - בקרב העם - אֶת חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים הַמְּלֵאִים, פּוֹעֵל הוּא אַחַר-כָּךְ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, גַּם בְּצֵרוּף כָּל הַכֹּחוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן,  - בכל עם באופן המסוים שלו. 

 בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם,  - בהתאם לתנאים הסביבתיים שלו,

 שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ.

  וּפְעֻלָּה זוֹ תָּבִיא לִידֵי הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה, שֶׁהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, אֲפִלּוּ הַסוֹצְיָאלִיִּים בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר רָחָב, יְקַבְּלוּ רַק אָז אֶת אֵיתָנִיּוּתָם וְאֶת עֶרְכָּם הָאֲמִתִּי, דַּוְקָא בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים מִטַּל-הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, בְּמוּבָנָהּ הָרָחָב וְהַמִּתְנַשֵּׂא גַּם מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַכָּרָתֵנוּ הַמֻּגְבֶּלֶת וְצוּרוֹתֶיהָ אֶל תַּכְלִית רוֹמְמוּת מַעֲלָתָם, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּנַחֲלָה בְּלִי-מְצָרִים. 

החיים הלאומיים המלאים שיבואו, יונקים מן ההטבעה של האידיאה הא-להית. כלומר, כשיוקמו החיים הלאומיים, המוסדות וחוקי התפקוד הלאומיים, הם יהיו מוטבעים בחותם הא-להי. כל מי שיהיה: מלך, כהן, נביא, חקלאי, עבד ואדון, יהיה מואר ומוטבע על ידי האידיאה הא-להית. גם עבודת השדה וגם קניית הבית, גם עריכת מלחמה וגם מינוי מלך, הכל יהיה מוטבע על ידי אור האידיאה הא-להית כפי שהתורה מתארת. התורה לא מניחה שום תחום בחיי הפרט ששם אין העניין הא-להי מכתיב, באופן בולט, את הקצב שלו ואת ערכו. את הקשר אל הא-להים.

נחלה בלי מֵצרים היא ההפך של מִצרים. התרבות המצרית מביעה עבדות למוות, לחומר. תרבות חומרית שאפילו מושגים מופשטים רוחניים-דתיים היו בה חומריים ביסודם (הפירמידות המסמלות את הנצח ואת חיי הנפש שלאחר המוות).

זהו ההבדל העמוק בין ישראל לאומות העולם. עם ישראל נבנה על ידי אמירה גלויה וברורה שקודמת לכל. כל התהליכים הטבעיים הפוקדים אותו, כל המציאות ההיסטורית שלו, נבנים בדחף החזון. הכל נמדד בערך החזון - האם המציאות תואמת לו או שיש לשפר אותה. גם בגויים ישנה תכונת ההכנה העלומה הקודמת, ברור שכל אדם נברא בצלם א-להים, אבל שם זה לא קודם להוויה, ולא מהווה את יסוד הכל. 

אצלנו יש אבות לאומה, לא רק מן הבחינה הביולוגית. אברהם אבינו הוא מבשר הבשורה, ולשם כך הוא בונה אומה מסוימת מאד: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" 1 . זה מיוחד בישראל. אמנם ישנה הכנה כזאת גם בלבבות האומות, חייב להיות גשר משותף בינינו, אחרת אי אפשר היה לקוות שהם ילמדו מהדגם של ישראל. אולם אין אומה שנוצרה באופן כזה.

קיומה של האומה הישראלית לאורך אלפי שנים למרות כל הקשיים מצביע על הנהגה אחרת."רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" 2 , יש כאן השגחה מיוחדת. 

יש בלאומיות הישראלית צדדים ייחודיים לה, ויש צדדים שקיימים גם בשאר העמים. מפני שכדי לשאת את השליחות הזאת צריך גם חומר מיוחד, וגם תכונות נפשיות מיוחדות, לכן זו יצירה בפני עצמה. אמנם עדיין יש תחום משותף רחב דיו, כדי להוות גשר בין ישראל לשאר העמים. 

עם ישראל הוא דוגמה לאומות, לא במובן של מודל לחיקוי פשוט, אלא בצירוף ובשילוב של  כָּל הַכֹּחוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ.

 כלומר, כל עם לפי אופיו וכישוריו, יברר לעצמו את האופן שבו יכול הערך העקרוני והכללי הזה לבוא לידי ביטוי אצלו. 

הגויים כבר קיבלו הרבה מאד דברים שמקורם בישראל, מבחינה דתית, מוסרית והיסטורית. הלימוד של הגויים הוא גם מהקיים וגם מהתעודה ההיסטורית החשובה ביותר שעם ישראל ניכר בה: התנ"ך. 

צריך להכיר לא רק בתועלת המוגבלת של האידיאה הא-להית לחיים, אלא גם להכיר בכך שבעצם מוחלטותה, באינסופיותה, היא פועלת גם מעבר לתועלות המוכרות, וגם מעבר להכרה הידועה בדברים המובנים. היא מכשירה את כל החיים הלאומיים, המדיניים והחברתיים אל תכלית רוממות מעלתה. אין היא באה רק כדי לתקן קלקול מסוים ולהסדיר עניין מסוים, אלא מביאה לחיי נצח, לחיים בצל א-ל, בצל השכינה. חיים שהם כולם בתנועה של התרוממות אל הא-להי, של גילוי בלתי פוסק. כאשר האידיאה הא-להית היא זו שמסגלת את החיים אל אותה זרימה, אותה תנועה אל המעלה הרוממה, שהולכת ומתגברת בלי מצרים.