נבואה ורוח הקודש באים, בדבר ד', לפנימיותו של אדם, ומתוכו הם נשפעים לכל מה שנוגע לעולם כולו. ומעין דוגמתם האגדה, הרי היא נובעת מהנפשיות של האדם, ומסדרת את עניניה גם כן ביחש החיצוני של העולם. אבל התורה, היא באה מתוך הארת האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיותו של אדם להעולמיות כולה ומקורה. מלמעלה למטה הכל נסקר ונודע. פה אל פה אדבר בו. ומראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט. רק נבואה זו יכולה לתן תורה. ומתוך כך נעלה היא התורה מכל נבואה, וחכמי תורה עדיפי מנביאים, מצד התוכן העליון, שממנו הם יונקים את החיים הרוחניים שלהם. מצד גאותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאומות העולם, מתגבר כח של היפוך הסדר. והנביאים וכתובים, ושפעת רוח הקודש, משפיעים לפעמים בצורה יותר בולטת מהשפעת התורה, והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה. וצריך הדור להיות חמוש בגבורה, בגדולי תורה, בעלי מסורת, בעלי תורה בהלכה, שכח האגדה. ונטית שפעת רוח הקודש, והידור הופעת קבלת רוח הנבואה לא יחסר להם. והם יגבירו את כח ישראל, להכשירו לגאולה, לרומם את התורה ע"י הנבואה ורוח הקודש, ואת ההלכה, והמעשה ותלמודה, ע"י האגדה, והמוסר ההגיוני. ותשוב בזה גאותן של ישראל למקומה, ופעמי גאולה ישמעו בעולם, ורוח ישראל הנרדם יחל לשוב לאיתנו, חמוש בכל טוב, בכל שפעת עושר רוחני ומעשי, עטור בעטרת הנבואה ורוח הקודש, מוסר והגיון. שירה ואגדה, ואזור בגבורתה של תורה בעוזה ומלחמתה, העומדת בראש כל. גדולת הרז העליון שמלאכי השרת משתמשים בו, בהקדמת נעשה לנשמע, הידיעה הברורה במעלתן של ישראל, שלא רק סוקרי עולם הם כי אם בוניו ומקיימיו, וזאת תורה התורה בלימודייה בדבר ד', לדעת מה יעשה ישראל.
התורה והנבואה
תוכנו של סעיף זה הוא: מתן סיבה לעליונותה של תורה על נבואה. מדוע "חכם עדיף מנביא".
נְבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בָּאִים, בִּדְבַר ד', לִפְנִימִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם, וּמִתּוֹכוֹ הֵם נִשְׁפָּעִים לְכָל מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
בנבואה ורוח הקודש דבר ד' מדבר מתוך נשמתו של האדם ומכוונו כיצד יש להסתכל על העולם, לדוגמא: בנבואה מוצאים הדרכות מעשיות נביא אחד מדריך את העם לכרות ברית עם מלכות אחרת, והאחר מדריך לא לצאת למלחמה וכדומה. אלו הבנות אלוהיות עליונות המופיעות תחילה בפנימיותו של האדם ומדריכות אותו ביחס לעולם החיצוני.
וּמֵעֵין דֻּגְמָתָם הָאַגָּדָה, הֲרֵי הִיא נוֹבַעַת מֵהַנַּפְשִׁיּוּת שֶׁל הָאָדָם, וּמְסַדֶּרֶת אֶת עִנְיָנֶיהָ גַּם כֵּן בַּיַּחַשׂ הַחִיצוֹנִי שֶׁל הָעוֹלָם.
האגדה דומה בצורת הופעתה לרוח הקודש ונבואה אולם בצורה מוקטנת בהתאם לדרגתנו. הבנת האגדה תלויה בדרגה הנפשית של האדם. בתפיסתו הפנימית וברוחב הנפשי שלו. מתוך אגדה המקנה כלים מופשטים יש לאדם יכולת להסיק ביחס לעולם החיצוני.
אֲבָל הַתּוֹרָה, הִיא בָּאָה מִתּוֹךְ הֶאָרַת הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם הֶבְדֵּל בֵּין פְּנִימִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם לְהָעוֹלָמִיּוּת כֻּלָּהּ וּמְקוֹרָהּ. מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה הַכֹּל נִסְקָר וְנוֹדָע.
התורה מקיפה את הכל, כוללת את הכל, היא איננה נמדדת בכלי ההבעה הפנימיים אשר לאדם אלא מקיפה עולמים.
הנבואה והאגדה היא פנימית, נפשית, מופשטת. באמצעות יכולת הפשטה ניתן להסביר את התכנים כלפי חוץ במידת מה. אולם הפשטה זו איננה מספיקה. הסבת תחושה פנימית לדבר מוגדר בר מדידה בעולם החיצון דורשת תרגום. מעבר מכלי הנפש הפנימיים לשפה, סגנון אשר הזולת מסוגל להבינו.
לעומתן התורה מקיפה את הכל, היא איננה מבחינה בין פנימיות האדם לעולם החיצון. היא מדריכה את האדם כיצד לחשוב, להרגיש, לחוש, להדבק בד' וגם כיצד להתנהג למעשה. התורה היא אספקלריא המאירה את כל המציאות כולה באחדות אחת.
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ד' יַבִּיט. רַק נְבוּאָה זוֹ יְכוֹלָה לִתֵּן תּוֹרָה.
אגדה ונבואה הם חידות. חידות רוחניות פנימיות נשמתיות המרוממות את העולם הפנימי של האדם ובעזרתן עליו להאיר את המציאות החיצונית.
שני צינורות שונים של דבר ד', צינור הנבואה וצינור התורה. צינור התורה הוא מה שבא מלמעלה למטה וצינור הנבואה הוא מלמטה למעלה, בהתאם לכחו הפנימי של האדם בוקע דבר ד'.
כלומר, ההבדל בין נבואה לתורה הוא המקור.
וּמִתּוֹךְ כָּךְ נַעֲלָה הִיא הַתּוֹרָה מִכָּל נְבוּאָה, וְחַכְמֵי תּוֹרָה עֲדִיפֵי מִנְּבִיאִים , מִצַּד הַתֹּכֶן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמֶּנּוּ הֵם יוֹנְקִים אֶת הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים שֶׁלָּהֶם.
אמנם התורה נתפסת ככח מחשבתי של האדם אולם התורה מתחילה מעל האדם, מה שאין כן הנבואה שופעת על הנביא במידה שהוא מסוגל לקלוט דהיינו בהתאם להתפתחותו הפנימית של האדם. התורה היא מוחלטת. אדם הלומד תורה אמנם תופס רק חלק אבל חלק זה הוא חלק של הכל. הנביא לא תופס חלק של הכל אלא תופס את כל החלק שלו.
לכן, חכם עדיף מנביא. באופן אישי נביא עדיף מחכם אולם מההיבט התוכני החכם הזה לומד חלק של דבר גדול, הוא חלק של האספקלריא המאירה של משה רבינו.
היפוך הסדרים
מִצַּד גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶן וְנִתְּנָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם , מִתְגַּבֵּר כֹּחַ שֶׁל הִפּוּךְ הַסֵּדֶר. וְהַנְּבִיאִים וּכְתוּבִים, וְשִׁפְעַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מַשְׁפִּיעִים לִפְעָמִים בְּצוּרָה יוֹתֵר בּוֹלֶטֶת מֵהַשְׁפָּעַת הַתּוֹרָה, וְהָאַגָּדָה מִתְגַּבֶּרֶת עַל הַהֲלָכָה. וּבֶאֱמֶת הִיא צָרַת גָּלוּת גְּדוֹלָה.
בגלל הגלות והחורבן נוצר מצב הפוך. הנביאים זוכים לכבוד גדול והתורה נעדרת.
הנצרות קיבלה עליה את הנביאים והתיחסה בבוז אל התורה היות והתורה עוסקת בדברים מעשיים. היא לא קלטה כי יש בכחה של התורה להאיר את כל הפינות החשוכות של המציאות. כך גם בספרות החילונית החדשה הרימו על נס את "מוסר הנביאים" ואת לימוד האגדה וזילזלו בקיום ההלכה.
איחוד
וְצָרִיךְ הַדּוֹר לִהְיוֹת חָמוּשׁ בִּגְבוּרָה, בִּגְדוֹלֵי תּוֹרָה, בַּעֲלֵי מָסֹרֶת, בַּעֲלֵי תּוֹרָה בַּהֲלָכָה, שֶׁכֹּחַ הָאַגָּדָה, וּנְטִיַּת שִׁפְעַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהִדּוּר הוֹפָעַת קַבָּלַת רוּחַ הַנְּבוּאָה לֹא יֶחְסַר לָהֶם. וְהֵם יַגְבִּירוּ אֶת כֹּחַ יִשְׂרָאֵל, לְהַכְשִׁירוֹ לִגְאֻלָּה, לְרוֹמֵם אֶת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַנְּבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת הַהֲלָכָה, וְהַמַּעֲשֶׂה וְתַלְמוּדָהּ, עַל יְדֵי הָאַגָּדָה, וְהַמּוּסָר הַהֶגְיוֹנִי.
קיים צורך בתלמידי חכמים שהם בעלי תורה והלכה החמושים גם בכח האגדה. יש לעודד צמיחת תלמידי חכמים בעלי שתי המדרגות השונות.
חשוב להדגיש כי כאן מתוארים גדולי תורה המשלבים בין הדבקים. וכפי שמובא ב"אורות התורה" שלאחר שאדם למד הרבה תלמוד ופוסקים רק אז ישים עיקר עיונו באגדה.
בחלק הזה של הספר אין עיסוק בבנין האישי של האדם נושא זה מהווה את עיקר עינינו של החלק השני "מוסר הקודש". כאן מרן הרב קוק מדבר על כך שהמקצועות הללו אינם סותרים. וכשעוסקים במקצוע אחד של תורה ולא באחר חסר הרבה. אין כאן הדרכה מעשית: "אדם הרוצה להיעשות תלמיד חכם אמיתי צריך לעשות כך וכך". בזה יעסוק המשך הספר. ההסברה בסעיף זה היא מצד שלמות הדור, מצד הופעת התורה בשלמותה. לכן גדולי התורה אשר מוטלת עליהם המשימה להביא לידי הופעת התורה בשלמותה, צריכים בדורנו בו האגדה מוזנחת, להתחזק בלימוד אגדה.
מנהיג בעם ישראל איננו הוגה דעות באגדה אלא הוא תלמיד חכם, למדן הלכתי. כמובן, תלמידי חכמים ב"לומדות" צריכים להיות גם גדולים באגדה.
וְתָשׁוּב בָּזֶה גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָהּ, וּפַעֲמֵי גְאֻלָּה יִשָּׁמְעוּ בָּעוֹלָם, וְרוּחַ יִשְׂרָאֵל הַנִּרְדָּם יָחֵל לָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ, חָמוּשׁ בְּכָל טוּב, בְּכָל שִׁפְעַת עֹשֶׁר רוּחָנִי וּמַעֲשִׂי, עָטוּר בַּעֲטֶרֶת הַנְּבוּאָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מוּסָר וְהִגָּיוֹן, שִׁירָה וְאַגָּדָה, וְאָזוּר בִּגְבוּרָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּעֻזָּהּ וּמִלְחַמְתָּהּ, הָעוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ כֹּל .
