לעיתים האדם עוצר במקומו, ושואל את עצמו, או עדיף את ריבונו של עולם, מה יהיה? 'עד מתי'? המצב הזה אינו יכול להימשך כך, ואיני רואה בעיניי שום פתרון באופק. כמה זמן יימשך הכל כפי שהוא עכשיו? עד מתי? והנה בעשרות מקומות נשאלת בתנ"ך השאלה הזו 'עד מתי', כל פעם בהקשר אחר. בפרשת בא (שמות י, ג) שואל משה את פרעה בשם ה' 'עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי', עם ישראל סובל ואתה סרבן גאולה והמצב הזה לא יכול להימשך. ובספר מלכים (מל"א יח, כא) שואל אליהו הנביא את אחָיו 'עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים'? אי אפשר להמשיך כך, ובאתי עכשיו בשם ה' לשנות את המציאות מיסודה. ולאחר כמה דורות אומר ירמיהו בנאום לאומה (לא, כ-כג) 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה... עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה'! עם ה' חייב לצאת מהמסתור הפאסיבי שבו הוא 'תקוע' ולשוב לארצו ולתורתו, וה' מבטיח שאז 'עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם - יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ'. ושם, בנבואה שנשמעת ממש אקטואלית, אומר ירמיהו (מז, ד-ו): ...'לִשְׁדוֹד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים, לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידוֹן כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר, כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת פְּלִשְׁתִּים... בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה... עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי, הוֹי חֶרֶב לַה' עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי'. והנביא זכריה (א, יב-טז) מביא את דברי המלאך השואל את רבש"ע 'עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה?... וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים, דְּבָרִים נִחֻמִים... קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם... שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צבאות'. ובתהלים (עד, י): 'עַד מָתַי אֱלֹקִים יְחָרֶף צָר, יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח'. ושם אחרי הבקשה שה' אל נקמות יופיע נאמר (צד, ג) 'עַד מָתַי רְשָׁעִים ה', עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ'! ואומר המדרש (בראשית רבה בראשית ב, ג): 'ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, אמר הקדוש ברוך הוא עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבוא האורה! ויאמר אלוקים יהי אור זה אברהם... ויקרא אלוקים לאור יום זה יעקב, ולחושך קרא לילה זה עשו, ויהי ערב זה עשו, ויהי בוקר זה יעקב, ויהי ערב - ערבו של עשו, ויהי בוקר - בוקרו של יעקב'...
עוד מעט ימלאו עשרה חודשים למלחמה המסובכת שאנו נמצאים בעיצומה, שמלוּוה בקשיים גדולים מבית ומחוץ, ואיש לא יודע לומר 'עד מתי'. אנו מאמינים בני מאמינים שכל זה הוא משלבי ומהקשיים האחרונים של ההגאולה, ובעז"ה נשמע כולנו בשורות טובות בכל העניינים, 'דברים טובים, דברים ניחומים' בשוב ה' את שיבת ציון ברחמים.
הגיליון הזה, הגיליון ה-250 של כתב העת 'המעין', לא זכה להיות גיליון חגיגי. הוא מוקדש בצער עמוק ובאבל כבד לעילוי נשמת שלושת תלמידי שיעור ג' בישיבה הגבוהה בשעלבים שנפלו יחד בליל שבת פרשת נשוא בקרב ליד רפיח. רגע אחד עוד למדו ונלחמו וקדשו את שם ה' בחייהם, וברגע אחד וכבר אינם, כי לקח אותם אלוקים. ברכת נחמה למשפחותיהם ולחבריהם ולכל בית ישיבת שעלבים. אל נקמות ה'.
לפני מאה ועשר שנים, בתשעה באב תרע"ד, השתנה העולם כולו בעקבות פתיחת מלחמת העולם הראשונה, המלחמה שעליה אמר מרן הרב קוק את דבריו המפורסמים 'כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים. הרשעים נכחדים מן העולם, והעולם מתבסם'... איפה היה אז עם ישראל ואיפה הוא היום, איך נראתה אז ארץ ישראל ואיך היא נראית היום, וגם עולם התורה פרח וצמח מאז. אבל עוד ארוכה הדרך, 'ואתה ה' עד מתי'?
ובנחמות ירושלים שתיבנה במהרה בימינו ננוחם.
