כינויי הייחוס לעמים ולמקומות (כגון יהודי, צרפתי, אנגלי) יכולים לשמש הן שמות תואר הן שמות עצם. תפקידם כשם עצם בא לידי ביטוי רק כשמדובר בבני אדם, למשל "צרפתי, אנגלי ורוסי נפגשו במסעדה" (פתיחה מוכרת לבדיחה). צורת הריבוי של מילים אלו במעמדן כשמות עצם הוא ביו"ד אחת: יהודים, צרפתים, אנגלים.
מילים אלו יכולות להיות רכיב בצירוף תמורה: חייל צרפתי (=חייל שהוא צרפתי) וברבים 'חיילים צרפתים' (=חיילים שהם צרפתים). במבנה זה מעמדן הוא שם עצם. ואולם הן יכולות לשמש גם שמות תואר, הן לבני אדם הן לשמות עצם אחרים, ואז הן יבואו ברבים בשתי יו"דים: 'חיילים צרפתיים', 'יין צרפתי' – 'יינות צרפתיים'.
הלכה למעשה נראה שצירופי תמורה כגון 'חיילים צרפתים', 'חוקרים אנגלים', 'סופרים יהודים' מקובלים יותר, ואילו שמות התואר שמורים לצירופי שמות עצם שאינם מציינים בני אדם, כגון 'מנהגים אנגליים', 'מאכלים יהודיים'. מצד כללי הלשון, כאשר מדובר בבני אדם – שתי האפשרויות כשרות, ואילו כאשר מדובר בשמות עצם אחרים רק צורת הרבים ־ִיִּים נכונה (יינות צרפתִיִּים ולא יינות צרפתִים).
לכינויי הייחוס המציינים שיוך גאוגרפי או לאומי (כמו 'יהודי', 'צרפתי') מצטרפים כמה כינויים אחרים המציינים קבוצת שייכות, כגון 'חרדי', 'חילוני', 'מוסלמי'. גם באלו יש הבדל בין ריבוי המילה בתפקיד שם עצם – חרדים, חילונים מוסלמים ביו"ד אחת, ובין ריבויה בתפקיד שם תואר, כגון 'מוסָדות חרדיים' בשתי יו"דים. לעומת זה כינויים אחרים רגילים בריבוי בשתי יו"דים אף בתפקיד של שם עצם, כגון 'דתיים', 'מסורתיים'.
הערה: כשמזדמן במקרא צירוף של שם ושם ייחוס ברבים־זכר בדרך כלל שם הייחוס בא ביו"ד אחת: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר" (בראשית לז, כח); "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (שמות ב, יג); "לְעֵינֵי אֲנָשִׁים יְהוּדִים" (ירמיהו מג, ט); "אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים" (נחמיה ה, א, וכדומה ה, ח); "וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים" (נחמיה ט, כד). אבל גם בשתי יו"דים: "וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ" (מלכים א יא, יז).
