הִכְשִׁירָה לָזֶה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶת יִשְׂרָאֵל בִּתְכוּנָה פְּסִיכִית, בְּיַחַשׂ גִּזְעִי, בְּמַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, שֶׁכֻּלָּם מְסַיְּעִים וּמַכְשִׁירִים לְכָךְ אֶת כֹּחוֹתָיו הָעַצְמִיִּים וְאֶת הַמַּעֲמָדִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ. וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָהּ הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב, בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בִּימֵי פְּרִיחָתָהּ וְהַתְחָלַת גִּדּוּלָהּ, בִּימֵי "חַסְדֵי נְעוּרֶיהָ וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ", הִגִּיעָה בְּנִשְׁמָתָהּ הַמַּזְהִירָה, בִּתְעוּפָה גְּדוֹלָה לִמְקוֹר הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה. אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית הִשְׁרִישָׁה בְּמַעֲמַקֵּי הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַצְּלוּלָה בְּכָל לַהֶבֶת אֵשׁ עֹז אַהֲבָתָהּ וּבְכָל תִּפְאֶרֶת הוֹד רַעַם גְּבוּרָתָהּ, וְעִם בִּרְקֵי נָגְהָהּ חָתְמָה לָהּ אֶת חוֹתַם לְאֻמִּיּוּתָהּ. וּבְאוֹצַר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ נִגְנְזָה וְנִזְרְעָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתַכְלִית הַכִּשְׁרוֹן אֶל הַשִּׁכְלוּל הָעֶלְיוֹן וְהַגָּמוּר הַמֵּאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.
כעת חוזר הרב לישראל:
הִכְשִׁירָה לָזֶה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶת יִשְׂרָאֵל בִּתְכוּנָה פְּסִיכִית, בְּיַחַשׂ גִּזְעִי,
כלומר, לתפקיד הזה, להיות כאלה ולהוות דוגמה לאחרים,
בִּתְכוּנָה פְּסִיכִית - נפשית,
בְּיַחַשׂ גִּזְעִי - מעין "גנים" שקיבלנו מאבותינו.
בְּמַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי,
ככלל, למצב גיאוגרפי - הנופים, האקלים, הפוריות, כמות המים וכו' - יש השפעה על ההתפתחות התרבותית של כל אומה. גם במה שנוגע לאומה הישראלית - ארץ ישראל בעלת תפקיד מרכזי. לא בכדי, ענינה של הארץ מודגש כל כך בתורה ותופס מקום חשוב במסורת היהודית לדורותיה.
שֶׁכֻּלָּם מְסַיְּעִים וּמַכְשִׁירִים לְכָךְ אֶת כֹּחוֹתָיו הָעַצְמִיִּים וְאֶת הַמַּעֲמָדִים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ.
היהדות נוצרה בין שתי תרבויות עתיקות. באמצע הסהר הפורה: בין מצרים לארם-נהריים. לא במקום מרוחק ששם אין עם מי להתמודד, ממי ללמוד, ועם מי להיאבק על העצמיות והייחודיות. קשה מאד היה ליצור תרבות ייחודית שלישית במקום הקטן והצפוף הזה בין הפרת לנילוס. אילו היינו ביבשת אוסטרליה, יכולנו לשבת שם במשך דורות רבים ולא היו שומעים עלינו, לא היינו מקבלים ולא משפיעים. ליצור תרבות שלישית, שהיא לא רק תרבות שווה במעלה אלא כזו שמעצבת עולם ומלואו, בשעה שהשתים האחרות, האדירות, שקעו - זהו דבר יוצא מן הכלל.
וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָהּ הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב, בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בִּימֵי פְּרִיחָתָהּ וְהַתְחָלַת גִּדּוּלָהּ, בִּימֵי "חַסְדֵי נְעוּרֶיהָ וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ" 1 , - במדבר - הִגִּיעָה בְּנִשְׁמָתָהּ הַמַּזְהִירָה, בִּתְעוּפָה גְּדוֹלָה לִמְקוֹר הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה. - מעמד מתן תורה בהר סיני.
אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית הִשְׁרִישָׁה - הכתה שורש, הן על ידי האבות והן במעמד הר סיני.
בְּמַעֲמַקֵּי הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַצְּלוּלָה בְּכָל לַהֶבֶת אֵשׁ עֹז אַהֲבָתָהּ וּבְכָל תִּפְאֶרֶת הוֹד רַעַם גְּבוּרָתָהּ, - "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" 2 . מעמד הר סיני מייחד אותנו, לא רק כקבוצה אתנית שיצאה ממצרים, לא רק כאלה שנעשו להם כך וכך נסים. "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" 3 אמר פרעה בראותו את צאצאי משפחת יעקב. אכן הם כבר היו שונים דיים ורבים דיים כדי להיקרא עם בפי שליט נכרי. אך הם טרם הגיעו לדרגת עם בקנה המידה שהתורה מייעדת להם. קבלת התורה היא לא רק נס ופלא, היא הרבה מעבר לזה, זוהי התגלות א-להית. זו קבלת אותו חזון, שהוא עול וגם מטרה וייעוד. בלב אחד, כאיש אחד, למרגלות ההר מסודרים כל איש לשבטו, זהו מעמד של קבלת הממשות הלאומית, שהיא כל כולה מוטבעת על ידי המאורע המופלא היחיד במינו של: "כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" 4 . לא רק פעולה מופלאה, אלא דיבור. דיבור זה הוא משמעות החיים, והדיבור הזה בא אחר כך לידי ביטוי בתורה, הכתובה והנאמרת. זוהי התעופה הגדולה למקור האורה העליונה, חסד הנעורים, אהבת הכלולות. "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" 5 . ההתייחדות הזו של כנסת ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא, ההתכללות הזו, שהיא חסד הנעורים. הנכונות לתת את הכל, להתמסר עד כלות, היא דבר נפלא, והיא עומדת ביסוד הממשות.
במעמד זה יש גם אהבה וגם גבורה. אהבה - מצד הקִרְבה העצומה שכנסת ישראל רצתה בה, קרבת א-להים. אבל קבלת התורה במובן של חוקה, מצריכה גם גבורה של נשיאה בעול, קבלת משימה. האהבה היא עצם המעמד, עצם ההתגלות, עצם הדיבור הא-להי. ואילו קבלת הדבר, והניסיון להמשיך אותו הלאה מדור לדור, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" 6 - זה מצריך גבורה.
הרב רומז במילים אלו גם לספירות קבליות - חסד, גבורה, תפארת, הוד - שלא נעמוד עליהן כאן, אולם בודאי יש תפארת של התגלות נהדרת, של מעמדות, של שבטים, של תפקידים - רבגוניות גדולה מאד של קבלת עול התורה והמצוות. כל זה הוא בהוד רעם הגבורה, כלומר, לגבורה זו יש ביטוי לא רק בענווה של קבלת התורה, אלא אומץ אקטיבי כגיבור ההולך לקרב ומחמש את עצמו בכל הכלים כדי לעמוד במשימה שקיבל על עצמו, ומכריז שהוא מסוגל. יש לנו הכח - "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" 7 .
וְעִם בִּרְקֵי נָגְהָהּ חָתְמָה לָהּ אֶת חוֹתַם לְאֻמִּיּוּתָהּ. - עם ברקי הנֹגַהּ של הופעת הכשרונות האישיים הגדולים באור ההתגלות, נחתמה לה הלאומיות הישראלית.
כבר במדבר אנו עדים לאישים כמו משה ואהרן, יהושע וכלב, אך גם לקורח ועדתו ונשיאי השבטים שבין המרגלים. הלאומיות חותמת את ההתגלות - ספירת המלכות מגשימה את דבר ה' אך לעיתים גם מסתירה אותו.
וּבְאוֹצַר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ נִגְנְזָה וְנִזְרְעָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתַכְלִית הַכִּשְׁרוֹן אֶל הַשִּׁכְלוּל הָעֶלְיוֹן וְהַגָּמוּר הַמֵּאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.
כלומר, האומה הזו כבר לא יכולה להיפרד מן האידיאה הא-לוהית, כי היא גנוזה בתוכה. היא לא רק חתומה בחותמה ומוטבעת בטבעה, אלא גנוזה בתוך האידיאה הלאומית הישראלית. אין האומה הישראלית יכולה להמשיך להיות 'האומה הישראלית' מבלי להתייחס לזה, מבלי לבסס את עצמה על המעמדות האלה, ולצמוח מתוך התכנים האלה.
במעמד הר סיני נוצרה הלאומיות. לאחר מכן כבר היתה תודעה ברורה שאנחנו עם מיוחד, אף שבפועל עוד נראה שזה לא דבר פשוט. יש עוד שלבי התממשות, שעליהם מדברת הפסקה הבאה העוסקת בכניסה לארץ, ושוב, משבר נורא. כל שבט לעניינו. נראים הדברים כאילו שהאומה מתפרקת. עובר זמן רב, עד תקופת דוד ושלמה, שבה חוזרת האומה להתאחד ולפעול כאומה, יוצרת בירה וקובעת מקדש שכבר לא נודד ממקום למקום כמו המשכן.
יש באומה הישראלית, כמעט ללא שום השוואה לאומות האחרות, הרבה יותר מתח בין השלב הרוחני לבין ההתממשות. להיות במדבר אין פירושו עדיין להיות ממש, אבל תודעת הייחודיות ברורה וחזקה, במיוחד לאחר מעמד הר סיני. תודעה לאומית כבר קיימת, אבל עד שתהיה גם התנהגות לאומית ייחודית צריכות לחלוף עוד כחמש מאות שנים, עד ימי דוד ושלמה - הממלכה הלאומית בגדולתה. המשימה התקבלה אבל קשה לעמוד בה.
