אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָצְאָה הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית לָעוֹלָם וְנִתְגַּלְּמָה בַּהֲוָיָה הַמּוּחָשִׁיִּית, קָנְתָה לָהּ גַּם בְּיִשְׂרָאֵל סָבָא זְכוּת קִיּוּם וַהֲוָיָה מִצְּדָדִים שׁוֹנִים וּמְפֻזָּרִים. וּמִדֵּי הִשְׁתַּפְּלָה מְחֶבְיוֹן-עֹז הָאֱלֹהִי, לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲרָצוֹת תַּחְתִּיּוֹת, לָקְחָה לָהּ אָרְחוֹת-עוֹלָם כָּאֵלֶּה, הַמִּסְתָּעֲפִים מֵהַמְּסִבּוֹת הַסְּבוּכוֹת אֲשֶׁר לְחַיֵּי הַחֹל, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל תְּבִיעוֹת הַחֹמֶר וְהָרוּחַ שֶׁל הָאָדָם וְשֶׁל הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ גַּם יַחַד. אֲבָל גַּם בְּכָל יְרִידוֹתֶיהָ לֹא נִמְחַק מִן הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית חוֹתַם-מְקוֹרָהּ, וּלְעוֹלָם קַיֶּמֶת הִיא יְנִיקָתָהּ בְּסֵתֶר-פְּנִימִיּוּת-הֲוָיָתָהּ מֵהַצִּנּוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית.
אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָצְאָה הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית לָעוֹלָם וְנִתְגַּלְּמָה בַּהֲוָיָה הַמּוּחָשִׁיִּית, קָנְתָה לָהּ גַּם בְּיִשְׂרָאֵל סָבָא זְכוּת קִיּוּם וַהֲוָיָה מִצְּדָדִים שׁוֹנִים וּמְפֻזָּרִים.
יש כאן ירידות לא פשוטות, כאשר הלאומיות הישראלית נקלעת לנסיבות סבוכות של חיי חול, של 'אורחות עולם', דהיינו אימוץ של דרכי התנהגות הרווחות בעולם, המוכתבות על ידי התנאים והצרכים הקיימים במציאות. כל העמים חיים עם הצרכים הללו: לחרוש ולזרוע, לקצור ולאסוף. יש עניים ויש עשירים. זו ירידה לחיי המעשה - להתהלך בארצות החיים.
וּמִדֵּי הִשְׁתַּפְּלָה בְּחֶבְיוֹן-עֹז הָאֱלֹהִי, לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲרָצוֹת תַּחְתִּיּוֹת, לָקְחָה לָהּ אָרְחוֹת-עוֹלָם כָּאֵלֶּה, הַמִּסְתָּעֲפִים מֵהַמְּסִבּוֹת הַסְּבוּכוֹת אֲשֶׁר לְחַיֵּי הַחֹל, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל תְּבִיעוֹת הַחֹמֶר וְהָרוּחַ שֶׁל הָאָדָם וְשֶׁל הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ גַּם יַחַד. הרב נותן כאן שם למציאות הארצית-הסבוכה של החול: חֶבְיוֹן-עֹז . המציאות מחביאה בתוכה את העוז הא-להי. יש במציאות כח, עוז שמחזיק את העולם כישות עצמאית. עם זאת, עוז לו לא-להים שיש מציאות שמסתירה אותו וכאילו נגדו. העוז הזה, החביון הזה, הוא מקור הבעיות - אבל הוא גם המטרה לתיקון. וישראל קרואים לתת עוז
לא-להים 1 בתקנם את העולם ובחשפם את העוז שבו החביון של האור העליון,
הא-להי. לא בכדי את השעיר המשתלח ביום הכיפורים שולחים לעזאזל, ופירשו זאת חז"ל כעוז 2 . יש עזות במדבר, במציאות הנדמית כריקה. ולמעשה, כאשר כל אחד מאתנו באופן אישי, וגם כשהאומה בכללותה, מושלכים אל תוך המציאות, מבחינתנו זהו מדבר, שום דבר לא מוכן עבורנו, אנחנו צריכים ליצור ולהתמודד. זהו המדבר, שאינו דבר פשוט כלל וכלל - אך "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" 3 .
כל האומות חיות במציאות הארצית הזו, אולם ההתמודדות היא יותר מיוחדת לישראל, בגלל המתח שבין המשימה לממשות. עבור כל האומות המציאות היא רק אחת ואין בלתה, ואילו לישראל יש בנוסף לכך מציאות אחרת שרצויה וצריכה להיות, וכאן נובע הקושי והמתח, אך גם ההבטחה לשינוי.
אֲבָל גַּם בְּכָל יְרִידוֹתֶיהָ
הירידה הראשונה באה עם הכניסה לארץ, וממנה נוכל ללמוד על סוג כזה של ירידות לאומיות גם בעתיד. כלומר, גם כאשר עוברות מאות שנים ונדמה שהכל מתפרק: השבטים עויינים זה לזה, נביאי ה' נדחים בכל מקום, יש מעט שופטים צדיקים, נראה שלומדים ממעשי האומות השונים ואפילו מנוצחים על ידם, ארון ה' נשבה ועוסקים בפוליטיקה קטנה של הסכמים, פעם בצפון ופעם בדרום, פעם עם הפלשתים ופעם עם הכנענים, ואפילו כאשר יתכן שאחד השבטים יפגע מזה.
נראה שהמציאות הזו בולעת את האומה הישראלית, המשכן נשכח. הכהן הגדול שרואה אישה מתפללת חושב אותה למשוגעת, ובניו רואים במקדש עסק משפחתי - לקחת את חלקי הבשר הנבחרים 4 . נדמה שהמציאות סוגרת על ישראל, והרוממות האידיאלית שהייתה במעמד מתן תורה לא תחזור.
לֹא נִמְחַק מִן הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית חוֹתַם-מְקוֹרָהּ, - למרות שאנו רואים את עצמנו כמידרדרים במדרון ואף עמים אחרים רואים אותנו ככאלה - למרות זאת לא ניתן היה להסתיר את המיוחד שבנו. עם כל כמה שרצינו להתנתק - לא היה מנוח. בכל זאת באו הנביאים והוכיחו וניסו לתקן. ובתוך ההידרדרות הזו, איכשהו, בחביון עוז א-להי - דרך רות המואביה (כשעצם ההליכה למואב היתה סמל להתפרקות ועזיבה), מתוך עניות מנוולת - צומחת ישועת בית דוד, המלך האמיתי. גם דוד וגם שלמה עצמם אינם דמויות פשוטות, אבל חותם המקור לא נותן מנוח, והוא שיוצר את ההכרח הנפשי להתמודד, בכל אופן, עם ההתחלה ההיא, עם מה שגנוז בנפש - וּלְעוֹלָם קַיֶּמֶת הִיא יְנִיקָתָהּ בְּסֵתֶר-פְּנִימִיּוּת-הֲוָיָתָהּ מֵהַצִּנּוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית.
לסיכום: כל התהליך ההיסטורי-תרבותי של האנושות מראה בעליל תנועה אֶל הָאוֹרָה וְהַמְּנוּחָה, אֶל הָרוֹמְמוּת וְהָאַלְמָוֶת . זהו תהליך שנובע מן ההכנה לרעיון
הא-להי שנמצאת בכל אדם פרטי, וביתר שאת בכלל. אף שלא תמיד האדם מודע לכך, מה שבאמת מניע אותו, היא אותה שאיפה לא-להי הפועלת באופן תת-מודע, או אולי מוטב לומר על-מודע.
אמנם שאיפת ההתעלות המתמדת הזו נידונה לכישלון תדיר. מכיוון שכל אומה בעלת יחוד תרבותי, המתמצה ביעודה של אומה זו, נוצרת מתוך שני יסודות: הראשון, נטייה חומרית-אנושית, על יסוד קרבת דם ואינטרסים משותפים כמו ביטחון וכלכלה. והשני, נטייה רוחנית-א-להית, נשמת האומה, תרבותה, יעודה וערכיה. היסוד השני, בהתרכבותו עם הראשון מבסס את נטיית הכיבוש וההתפשטות של האומה, בנוסף על צרכי ההגנה והקיום הקיימים ביסוד החומרי בלבד.
אמנם הרצון היסודי, החזק והדומיננטי הוא זה הגשמי - וסופו לגבור בכל התנגשות בינו לבין ערכי מוסר ורוח. על פי התהליך שפירטנו, החומר משתלט ומפרק בסופו של דבר כל קשר של נאמנות כללית. אמנם גם ההצטמצמות בצרכי הפרט נשארת אז ריקה מתוכן, ומחוסרת עתיד וייעוד. כאמור, זוהי תוצאה בלתי נמנעת, מאחר שהיסוד החומרי, הוא הבסיס לכל התאגדות לאומית. אף שלתוך הגולם הזה נכנסת נשמתו הא-להית, היא מופיעה בהתאם לו, בהתאם להכנה הראשונית, כלומר במגבלות הכלי.
במצב כזה נדמה כי אין עצה. לעולם ישלוט התהליך הסיבתי-הדטרמיניסטי שתואר לעיל, לעולם תבוא כליה על כל גוף שיקום. אלא אם היסוד הלאומי יהיה אחר, אם הראשית תהיה שונה. אם התוכן המלכד יהיה יעוד רוחני-מוסרי, יש סיכוי להיחלץ ממעגל החומר. כשהשאיפה לאידיאה א-להית במודע ובהכרה תהווה בסיס ליצירת חברה לאומית.
אך כמובן, תנאי כזה הוא לא בר-מימוש, כל עוד הטבע הביולוגי, האנושי נשאר כפי שהוא. כי הטבע הזה הוא הדוחף, המניע את התהליכים ההיסטוריים. אם כן אנו זקוקים לתנאי מוקדם: אדם מיוחד, מין אנושי שונה, זן אחר שמתאים מטבעו הביולוגי למשימה שכזאת. לא בכדי מספרת התורה את אילן-היוחסין של אברהם אבינו וצאצאיו. זהו חץ ברור, המצביע על מקור שונה, על טבע אחר, על שאיפה יוצאת דופן המכוננת לאומיות יחודית.
יש בטבע הישראלי יחוד נוסף: השאיפה לכללות. כפי שאמרנו, היסוד באומות האחרות הוא חומרי, וההשתוקקות באה בהתאם לו וכמוה המילוי והתענוג. זו גם הסיבה למותן של אומות: הפרט, החומר הגלוי והמוחשי, משתלט והורס. אותם האינטרסים והצרכים המבססים את האומות, נובעים מן הפרט ומצרכיו הבסיסיים. לכן בסופו של דבר, הכל חוזר תמיד אל הפרט. אולם בישראל המצב שונה לגמרי: השאיפה מלכתחילה היא להקיף את כל האנושי, את כל המציאות, ולייסד ארגון רוחני-מוסרי, חברה כזאת שתחיה לעד, והיא בלבד תוכל להמשיך ולהתקדם גם בהתחלף הפרטים. הכללות ברוחב השדרות האנושיות ובעומק ממד הזמן והדורות, היו בסיס להיווצרות האומה הישראלית.
בעם כזה, השם בראש מעייניו את האידיאה הא-להית - אור האידיאה הזאת "עולה ומזדקק". מתחולל תהליך באידיאה עצמה. אם קודם ביטאה האידיאה ככלל רעיון שעדיין לא התגשם ויושם, הרי כאשר תהליך היישום מתחולל - מתברר האור, מתגלה, ומאיר ביתר שאת. כשם שכישרון קיים ניתן לפיתוח על ידי התמקדות בו, ואז מתוך הזדקקות שימוש ויישום, הוא פורץ בכח ובעדינות, מתעלה ונעשה רבגוני יותר משהיה קודם.
התורה מעמידה את ההבדל בין שתי מערכות: העולמית-הטבעית המתבטאת באומות העולם, והעברית-הקדושה המתגלה בישראל. ישראל הם נחלה בלי מֵצרים, ומִצרים היא דוגמה לממלכת החומר, לטבע בפשטותו. מצרים היא ממלכת חול ולא קודש. אבל חול יכול להגיע בתהליך טבעי, כפי שכבר הצבענו עליו בתולדות העמים, לטומאה ומוות. החול אינו שואף אלא מסתפק בקיים ומסתגל אליו.
החומר הוא חול. עבור החומר, גם הניצוץ הרוחני-השכלי משמש כלי עזר להשגת מטרתו, שהיא מנוחה, אי-תנועה, סדר מאובן. גם הפעלת השכל והרוח מתבצעת רק בהתאם לכורח חיצוני, כאשר משהו משתבש ויש צורך להחזיר אותו למצבו הקודם. הטבע שולט בחיי האדם על ידי חוקיו הבלתי מובַנים, והאדם מכוון את מאמציו כדי להשלים עם החוקיות הזו, ולא כדי להבינה ולתקנה. במערכה כזו, אדם הוא חלק מעולם החי, עם כושר הסתגלות משלו. אין לו מטרה מלבד יצר הקיום וההנאה. הקיום וההנאה הם עדיין דברים לגיטימיים, אולם מכאן עובר החול בהדרגה לטומאה, למוות. כי המוות הוא הסמל המפחיד ביותר - הוא שולל קיום, והוא שולל הנאה. וכיוון שדרך החול להשלים, על כן יש להשלים עם המוות, לרצות אותו, לרומם את כוחו האדיר ולסגוד לו. אולי אז אפשר יהיה לזכות לתוספת קיום והנאה. והמוות נעשה לדבר הדומיננטי ביותר בחיי אנוש. משלימים עם מיצרי החומר "ומקדשים" אותם, ובזה מחללים אותם והופכים אותם לטומאה.
ישראל הגיעו במצרים למ"ט שערי טומאה, אבל אז: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" 5 . "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" 6 - זהו כוחו של הצדיק. הצדיק קם, קורא, זועק. ואילו מי שאינו צדיק נכנע, נשאר בשפלותו ועושה מהחולשה אידיאולוגיה. מצב של שיעבוד יכול להסתיים בשני אופנים: או התרגלות לשיעבוד ואמירה "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" 7 - זהו השיעבוד הנורא, השער החמישים של הטומאה. או לשאוף לחירות, לחופש, לא לדכא את הרצון הפנימי כי אם לשכלל אותו ולחזקו. ישראל נפלו אך קמו, זעקו וקראו. היסוד הראשוני ביצירתם, האידיאה הא-להית - אֵם החופש, החירות והאושר - זעק ולא נתן למות.
לכאורה, לא היה סיכוי להשתחרר - אבל " עָנָנִי בַמֶּרְחָב". וחזר על עצמו המצב של אבי האומה - אברהם אבינו - שראה באצטגנינות שלא יהיו לו בנים וכבר חשב להשלים עם הגזירה. אבל נגלה לו הקב"ה ואמר לו: "צא מאצטגנינות שלך" 8 - צא מן הטבע הפשוט המוכר לך והכובל אותך, כי גבוה מעל גבוה שומר 9 . לא יהיו לאברהם ילדים בחול, אבל יהיה לו המשך בקודש, במסירות גמורה עד כלות הנשמה לרעיון הקודש - יצחק.
מיציאת מצרים, מן ההכשרה הכללית אל הקודש, מגיע מעמד הר סיני - מעין מעמד העקידה, מעין אותה התקדשות עצמה, התמסרות לאומית מוחלטת לאידיאה הא-להית. מעמד הר סיני אכן היה החותם הקובע את הלאומיות הישראלית, אך היות וכבר היו דפוסים של קיום לאומי לפני עם ישראל, ממילא המציאות הישראלית הלאומית אף היא צריכה לבנות מסגרות דומות להתמודדות עם בעיות שניצבות בפני כל אומה ולשון - יש צורך לבנות גוף לאומי. את הגוף בונים בדומה לבניית גופים אחרים - אורחות חיים ודרכי פעולה "המסתעפים מהמסיבות הסבוכות אשר לחיי החול (הגוף בעולם הזה) הכוללים את כל תביעות החומר והרוח של האדם ושל החיה שבקרבו גם יחד". נוסיף לומר, שלעולם סדר התהליך הוא כזה: בונים את החול ואחר כך מקדשים. 10 היכולת לקדש אחר כך מגלה למפרע ומעידה שמלכתחילה הכל ינק מן הקודש, מן היסוד.
