בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרֹא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". זוֹהִי הַשְּׁאִיפָה, שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה וְהָעַזָּה וְהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית הַכּוֹלֶלֶת וְהָרָמָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ. לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, "עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹי גָּדוֹל", וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ. לְמַעַן דַּעַת, שֶׁלֹּא רַק יְחִידִים חֲכָמִים מְצֻיָּנִים, חֲסִידִים וּנְזִירִים וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, חַיִּים בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, כִּי גַּם עַמִּים שְׁלֵמִים, מְתֻקָּנִים וּמְשֻׁכְלָלִים בְּכָל תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת וְהַיִּשּׁוּב הַמְּדִינִי; עַמִּים שְׁלֵמִים, הַכּוֹלְלִים בְּתוֹכָם אֶת כָּל הַשְּׂדֵרוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת, מִן רוּם הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה הָאָמָּנוּתִית, הַפְּרוּשִׁית, הַמַּשְׂכֶּלֶת וְהַקְּדוֹשָׁה, עַד הַמַּעֲרָכוֹת הָרְחָבוֹת, הַסוֹצְיָאלִיּוֹת, הַפּוֹלִיטִיּוֹת וְהָאֶקוֹנוֹמִיּוֹת, וְעַד הַפְּרוֹלֶטַרְיוֹן לְכָל פְּלַגּוֹתָיו, אֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם.
בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, כאן מדבר הרב על תקופה ארוכה. מאברהם אבינו, עליו נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" 1 , ועד יציאת מצרים, כאשר ישראל יוצאים כאומה מתחת יד מצרים.
ראשית מטעו של עם ישראל הוא אברהם אבינו - אֲשֶׁר יָדַע לִקְרֹא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, - שלטון כביר של אליליות לא מעודנת.
לעומת האליליות המודרנית, הנצרות, שהיא מעודנת יותר, שאין בה קרבנות אדם או קרבנות אחרים ושיש בה ניסיון לרומם מושגים של חסד וחמלה. האליליות הקדומה היתה אליליות אלימה. גדולתו של האליל היתה בעוצמתו, בעיקר ביכולתו להזיק ולהרע. על כן היחס העיקרי שנוצר כלפי האליל היה יחס של מורא, והיה צורך לרצות אותו כדי שלא יתרגז ולא יזיק.
אנחנו מוצאים בכל העולם הקדום את המנהג לרצות את האליל בדם, גם בדם אדם. תופעה זו רווחה בשלב הקדום של כל התרבויות כולן, במזרח התיכון, באירופה וגם במזרח הרחוק. גם בשלב הקדום של התרבויות הדרום-אמריקאיות, האינקה, המאיה והאצטקים, שהן אמנם מאוחרות יותר אך הן משקפות שלב קדום בהתפתחות התרבות. עד היום יש מקומות שמקובלים בהם קרבנות אדם.
הטומאה והפראות של האלילות הקדומה, היא טומאה מצד הופעת הא-להות באופן נורא ואַלים. אין טומאה שהיא הסתר של האמת, של הצדק, של היושר ושל החיים יותר מטומאת האלילות. הרעיון הא-להי מעוות בה בשיא של טומאה. ופראות זו מתבטאת בנכונות ללכת אחר היצרים הגלומים הפראיים ביותר. גם מצד האדם - שזה יצר הפחד, וגם מצד מה שייחס האדם לא-להים - יצר השליטה השרירותית הבלתי מוגבלת ותאוות הדם! זה היה השלטון הכביר, ונדמה היה שאי אפשר לצאת מזה. אי אפשר להשתחרר, כי רק כך שורדים ומצליחים בחיים.
גם במיתולוגיה ובסיפורי האלילים, רווח העיקרון הזה. המיתוסים שלהם כוללים סיפורים על אליל אחד שרצח את האליל האחר, אכל אותו או קבר אותו. נפוצו גם מיתוסים אודות בנים שקמו על אבותיהם בתוך משפחות האלילים, וקברו אותם או שיעבדו אותם. מצד אחד זה מתואר בכישרון ספרותי גאוני - המיתוס הקדום הוא נפלא מבחינת הכישרון, מבחינת הביטוי העז, השפה, השירה והעלילה המרתקת, ומצד שני הוא אכזרי, אלים ונורא.
עלילות האימה האליליות מתוארות ללא רגשי זעזוע, מתוך השלמה וקבלה שכך היא המציאות. היה קיים מושג של גורל ולא של צדק. במוסר האלילי - החזק הוא הצודק. לא התפילה פועלת על האליל אלא המתנה הניתנת לו, וגם אז לא מובטחת תוצאה, אין חוזה המבטיח את התרצותו של האליל.
יסודה של היצירה היוונית הנפלאה, הטרגדיה, היא שאין צדק, אחרת אין זו טרגדיה. טרגדיה היא מציאות של אי-צדק. הגורל, הרצון השרירותי הקדום של האל הוא זה שקובע. אין צדק, ומה שלא יעשה הגיבור - כלום לא יועיל לו.
ובתוך המציאות הרוחנית המשוכללת הזו, בעלת עוצמה של כישרון, גאונות והישגים, בטומאתה-פראותה - נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". השלב הראשון בחייו של אברהם: "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" 2 . אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים 3 , זהו הציבור האנושי אשר נקרא לשנות את התפיסה הערכית על העולם, על המציאות, על עצמם, ולשמור צדקה ומשפט על פי דרך ה'.
יש פה חיבור והתכה בין הרעיון הא-להי הפילוסופי לבין הרעיון המוסרי ההתנהגותי, דרך ה' צדקה ומשפט. הא-ל האחד הגדול הבלתי-נראה, דווקא הוא משתקף ונוכח בצדקה ובמשפט.
זוֹהִי הַשְּׁאִיפָה, שֶׁבָּאָה מִכֹּחַ הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה וְהָעַזָּה וְהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית הַכּוֹלֶלֶת וְהָרָמָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ.
שוב אנו רואים מצב בן שתי פנים: מצד אחד התרבות משוכללת מאד, ומצד שני האנושות שרויה בסבל נורא של צרות רוחניות, ומתוך כך גם חומריוֹת.
הביטוי העז ביותר של הסבל הזה זו העבדות. כל אדם יכול היה להיות עבד, אם נשבה במלחמה למשל, או שמשהו היה משתבש והוא היה נמכר ולו רק בשל סיבות כלכליות. העבד היה מצד אחד אדם חי, ומצד שני היה חסר כל זכות וכל ממשות אנושית. לא רק הרכוש והזכות ליצירתו נשללו ממנו, נשלל ממנו הרצון החופשי, נשללה ממנו החרות ואף הכבוד האנושי, ולא נותר לו דבר. ואברהם אבינו, קודם לכל, יוצא מן התרבות הזו ועוזב אותה. 4
וכפי שאמרנו יש כאן שילוב של שני גורמים: הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה וְהָעַזָּה וְהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית הַכּוֹלֶלֶת וְהָרָמָה, ההכרה שהיא הישג של התבונה ושל המחשבה, כפי שמתארים חז"ל את דרכו של אברהם אבינו אל הבורא 5 , והתביעה המוסרית של אי-ההשלמה עם העוול היסודי שבמציאות. לא ניסיון מינורי לתקן פה ושם - אלא ניתוק מוחלט מן המציאות הישנה והרמת נס המרד הרוחני.
הבשורה של - לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, - חופש חברתי, כלומר ביטול העבדות במובן הכולל, וכמובן חופש הכרתי-מושגי מאותם המושגים שבהם שיעבדה הטומאה גם את אלה שהיו בני חורין מבחינה כלכלית: חופש מהאלילות המשעבדת, מהתרבות המשעבדת.
לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, - לגילוי הגדול של הא-ל האחד הבלתי-נראה האינסופי שאי אפשר לשעבד אותו לא בתמונה ולא בפסל, לא בדמות ולא בשום הגדרה. לא לתחוֹם לו מקום, עיסוק, גורל או עלילה כפי שכל זה היה באלילות, המושג הזה של הא-ל שיסודו החרות האינסופית - הוא גם הבשורה לאדם, שמתהלך לפני הא-להים הזה.
וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ. - כי זאת הצלחת האדם, ההיחלצות מן הסבל הנורא, מהשיעבוד הנפשי לפראות הטומאה האלילית. לצלוח את המציאות הזו ולעבור אל העבר השני, זוהי העבריות, "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" 6 "מֵעֵבֶר הַנָּהָר" 7 . ואכן גם ביציאת מצרים - בני ישראל צולחים ים ועוברים לעברו השני.
אבל כיצד ניתן לממש את השאיפה הגדולה הזו?
לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, - שיש בו יסודות איתנים של קיום שלם ויצירה מתמדת.
בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, - לא איזו קהילה נידחת שברחה אל ההרים הגבוהים, אלא באמצע העולם המיושב, באמצע הסהר הפורה שהוא ערש התרבות העולמית, בארץ ישראל.
"עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹי גָּדוֹל" 8 , - גוי במובן הטוב של המילה, עם כל המרכיבים הלאומיים של עם.
גוי זה גוף. גוי בא מלשון גו, עמוד השדרה, עיקר הגוף של האומה.
כשקיים כל הארגון הגדול הזה, ומתמשכים בהתמדה כל אותם המכשירים - וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ. - לא כפי שראינו בפרק א, שהאידיאה הא-להית יוצרת את התמריץ לגיבוש האומה, אבל אחר כך, כשהאומה מתמלאת עוז ועוצמה היא נפטרת מן האידיאה הא-להית. המצב המתוקן הוא שדווקא בשיא ההתפתחות החומרית, האידיאה הא-להית מושלת ומחיה את העם ואת הארץ. כלומר, הצמיחה הלאומית לא צריכה להסתיר את היסוד הראשון, את החזון, אלא דווקא להיות לו לכלי, להיות לו לאמצעי כדי להמשיך ולהחיות מן המקור הא-להי, את העם ואת הארץ, ובזה גם להחיות את האנושות כולה.
לְמַעַן דַּעַת, שֶׁלֹּא רַק יְחִידִים חֲכָמִים מְצֻיָּנִים, חֲסִידִים וּנְזִירִים וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, - כפי שהיו תמיד מייסדי הדתות הגדולות, שהיו בעלי שאיפות ובעלי כשרון אבל תמיד נותרו ביחידותם,
למען דעת שלא רק הם - חַיִּים בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית,
כִּי גַּם עַמִּים שְׁלֵמִים, מְתֻקָּנִים וּמְשֻׁכְלָלִים בְּכָל תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת וְהַיִּשּׁוּב הַמְּדִינִי; עַמִּים שְׁלֵמִים, הַכּוֹלְלִים בְּתוֹכָם אֶת כָּל הַשְּׂדֵרוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת,
מִן רוּם הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה הָאָמָּנוּתִית, הַפְּרוּשִׁית, הַמַּשְׂכֶּלֶת וְהַקְּדוֹשָׁה, - 'הפרושית' כאן במובן של אלה שמצד טבעם אינם משועבדים לטבע הגס. אין כאן פרושיות במובן של הנהגה בלבד, האינטליגנציה היא לא רק עניין של השכלה אלא גם עניין של טבע האדם. עדינות, אי תלות, אי שיעבוד לדברים הבוטים והגסים. ומשם העוצמה של האינטליגנציה, היכולת ליצור, ולוותר על מה שלאנשים הפשוטים קשה יותר להקריב, כי הם קשורים יותר בחוש וברגש אל העולם החומרי. האינטליגנציה הפרושית - מצד טבעה ואופייה - ולאו דווקא מצד מעשיה.
מהאינטליגנציה שזו כמובן הפסגה של החברה האנושית עַד הַמַּעֲרָכוֹת הָרְחָבוֹת, הַסוֹצְיָאלִיּוֹת, הַפּוֹלִיטִיּוֹת וְהָאֶקוֹנוֹמִיּוֹת, - כל מה שמאגד המוני בני אדם,
וְעַד הַפְּרוֹלֶטַרְיוֹן לְכָל פְּלַגּוֹתָיו, אֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם.
פרולטריון הוא המעמד הנמוך ביותר מבחינה חברתית, ציבור שאין לו רכוש כלל. לא עבדים, אבל חסרי רכוש.
במאה התשע-עשרה קרא מרכס למעמד הפועלים פרולטריון, שזו מילה רומית, ששימשה ככינוי לאנשים חסרי הרכוש. ועל זה אמר מרכס "לפועלים אין מה להפסיד מלבד השלשלאות אשר לידיהם". אין להם שדות כמו לאיכרים ואין להם בתים משלהם, אמצעי היצור אינם שלהם, לא בתי החרושת ולא חומרי הגלם. מה יש להם? רק את גופם, זהו רכושם היחיד. לכן הם נקראו בסוציולוגיה המודרנית 'פרולטריון'.
האידיאה הא-להית צריכה להאיר את כל בעלי המעמדות, מבעלי הרכוש השולטים והמשפיעים באופן כזה או אחר, עד אלה שהם חסרי רכוש לחלוטין.
