מִתּוֹךְ הַהֲכָנָה לָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, מִתּוֹךְ הַנְּטִיָּה הָעֲצוּמָה שֶׁלְּרוּחַ הָאָדָם בִּכְלָלוֹ לְהִתְבַּסֵּס עַל יְסוֹדוֹ שֶׁל זֶה וְלִמְצֹא שָׁמָּה אֶת מַחְסֵהוּ וּבְסִיס עֶמְדָּתוֹ, הַהַמְשָׁכָה הַפְּנִימִית אֶל הָאוֹרָה וְהַמְּנוּחָה, אֶל הָרוֹמְמוּת וְהָאַלְמָוֶת שֶׁבָּרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, - סוֹבֵב הוֹלֵךְ הוּא רוּחַ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ אֶת מְגַמָּתוֹ בִּדְרָכִים שׁוֹנִים, בְּחֶזְיוֹנוֹת מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל עַרְפִלֵּי צַלְמָוֶת עִם נִיצוֹצֵי נֹגַהּ, עַד שֶׁבָּא הַבִּטּוּי הַחַי שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בִּלְבוּשׁ הַסִּגְנוֹן הַלְּאֻמִּי, בְּרוּם הַגֹּבַהּ וְהַהַתְאָמָה - בְּיִשְׂרָאֵל.
אנו שבים אל הרעיון היסודי: בכל הלבבות נמצאת הכנה לרעיון הא-להי.
משמעה של הכנה זו היא אותה הַנְּטִיָּה הָעֲצוּמָה שֶׁלְּרוּחַ הָאָדָם בִּכְלָלוֹ לְהִתְבַּסֵּס עַל יְסוֹדוֹ שֶׁל זֶה וְלִמְצֹא שָׁמָּה אֶת מַחְסֵהוּ וּבְסִיס עֶמְדָּתוֹ, - שם, ולא בצד החייתי החומרי של האדם.
הנטייה של האדם היא לבטא את ייחודיותו, את שונותו מן הטבע הסובב אותו. נטייה זו באה לידי ביטוי בכל חברה. מן התרבות האנושית העליונה ועד השבטים הרחוקים והפרימיטיביים ביותר. הפרשנות האנושית לטבע ולסביבה, היצירה האנושית, זו נטיית בני האדם למצוא בתוך עצמם משהו מיוחד, משהו שונה מן הטבע והסביבה, וזו ההכנה לרעיון הא-להי. כלומר, מושג הא-ל נוצר כאותו מושג שיא של שלמות, נצחיות, כל-יכולות וטוּב, שלאדם יש נטייה טבעית אליו. האדם חש את היסודות העליונים הללו בתוך תוכו, ונדחף להביא לידי ביטוי דווקא את הצד הזה שבו.
האדם יכול להסתגל לכל תנאי החיים, בעזרת שכלו. אולם דווקא היצור בעל כושר ההסתגלות המופלא משתוקק כל הזמן למה שמעבר, ולא מצליח למצוא מנוח. אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו 1 , יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות (התאווה גדלה בטור הנדסי ולא חשבוני). הרעב שמייחד את האדם, גם הרעב הממשי - לא קיים אצל בעלי חיים אחרים. גם הטורפים הגדולים ביותר חדלים להתאוות למזון אחר שאכלו כל צרכם. ההכנה לקיבול, הרצון וההשתוקקות להתעלות ולטעום יותר ויותר, לטוב ולרע, היא תכונה אנושית ייחודית. זה יכול להופיע בצורה רעה, של שאיפת כיבוש אכזרית, כשהרצון מתפשט ומרחיב את גבולו, ובמקום להשתלט על תחומי דעת הוא משתלט על תחומי חומר. והשתוקקותו הגדולה להתאחד עם שאר חלקי הבריאה, לא נעשית אז על ידי חדירה עמוקה ברוחו לרוחם של דברים אחרים, אלא בניסיון להחזיק בידיו כמה שיותר נכסים חומריים. כמובן שזה יכול להופיע גם בצורה טובה, כשאיפה למוסריות ולקודש.
הַהַמְשָׁכָה הַפְּנִימִית אֶל הָאוֹרָה וְהַמְּנוּחָה, אֶל הָרוֹמְמוּת וְהָאַלְמָוֶת שֶׁבָּרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, - הרב ממקד אותנו, במה רוצה האדם לדבוק באופן הטבעי ביותר, לדבוק בא-להים. אורה, מנוחה, רוממות, אלמוות, כל מה שהוא מעל ומעבר לטבע הרגיל.
- סוֹבֵב הוֹלֵךְ הוּא רוּחַ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ אֶת מְגַמָּתוֹ בִּדְרָכִים שׁוֹנִים, - האדם מחפש כיצד יבנה את חייו בהתאם לנטייה ולהמשכה הזאת? מה תהיה הדמות של יצירתו? במה הוא מיוחד?
בְּחֶזְיוֹנוֹת מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, - המילה 'חזיונות' משמשת כאן במשמעות שונה מזו המקובלת היום, כאן משמעותה - 'תופעות'.
הדבר מתבטא בתופעות שונות ואפילו מנוגדות. דרכים שונות לו לאדם לבטא את יחודו, דרכים שונות ולעיתים סותרות זו את זו.
בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל עַרְפִלֵּי צַלְמָוֶת - הצורך לחיות בתוך המציאות, בתוך העולם, בתוך הטבע החייתי היצרי, החומרי, האנושי, ובכל זאת לתת לקיום משמעות שונה. זו "ערבוביה של ערפלי צלמוות" כי צלו של המוות שורה על החומרי, הסופי והמתכלה.
עִם נִיצוֹצֵי נֹגַהּ, - במושגים קבליים, יש עשר ספירות ולעומתן עשר קליפות. מן הספירה הגבוהה, המאירה ביותר, עד לספירת מלכות שהיא המציאות הזאת, מציאות שמוארת על ידי נוכחות א-להית, בהשגחה ובהדרכה. וכנגד עשר הספירות - עשר קליפות, שתפקידן להסתיר ולכסות. "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" 2 . אם הספירות נועדו לשקף את הנוכחות הא-להית, הרי שהקליפות נועדו להסתיר אותה, כמו כל קליפה. והקליפה הקרובה ביותר לספירת מלכות, הנושקת לה, היא קליפת נוֹגַהּ. מלשון אור נוּגֵה וחלש. 3 הרב אומר לנו שבתוך ערפלי הצלמוות יש ניצוצי נוגה. אנחנו מתפעלים מהישגי התרבות, הישגי הרוח, התבונה והרגש של האנושות לתרבויותיה השונות, ונפעמים מן הכישרון הרב, - כל זאת עטוף בתוך ערפלי צלמוות. בתוך החומריות הזאת, שהאדם רצה ולא הצליח להיחלץ ממנה, יש ניצוצות של כישרון, הארות של גאונות ותבונה, של רגש ושל דמיון. זוהי קליפת נוגה. 4 יש בה הארה - אבל היא חלשה לעומת מקור האור שהיא אמורה לשקף. זהו הדבר הקליפתי, המסוכן בקליפת נגה: מכיוון שיש ניצוצות של גאונות ורוממות באדם נדמה שדי בכך. נדמה, בטעות, שאפשר להתבסס על הניצוצות הללו ולא צריך להמשיך ולחפש את הא-ל. כאילו עצם יכולותיו של האדם מספיקות. אנו רואים תופעות כאלה, התנוצצויות אור שנתפסות כדוגמה ומופת לכל אדם: סופרים והוגים, מדענים ומחזאים, מנהיגים ואמנים. אך אם ההתעלות מהם מסתירה את המקור הא-להי הרי יצא שכרה בהפסדה. התיקון הוא לשקם את הקשר בין המקור לבין התופעות ובכך להסיר את הקליפה.
כל הערבוביה הזאת היתה בעולם העתיק. כבר נבנו תרבויות חשובות וגדולות. כאן בסביבתנו, שתי התרבויות הגדולות, התרבות המצרית ותרבות ארם נהריים - שומר, אכד, בבל וארם. גם רחוק יותר, התרבות הסינית, תרבות הודו. כבר היו תרבויות נכבדות, עם הישגים אדירים בכל התחומים. המינהל, הכלכלה, המדע, המתמטיקה והאסטרונומיה. היו גם הישגים מדעיים שימושיים ביותר כמו תעלות השקיה יעילות לחקלאות. הפירמידות שנבנו בתקופה הקדומה של התרבות המצרית, לפני שבני ישראל באו למצרים. אחדים מהישגים אלה הם פלאי עולם מבחינת יכולת התכנון והביצוע. היו הישגים גדולים גם מבחינה דתית, אלילות מפותחת מאד עם מיתוסים ומקדשים וכל האמנות הנלווית. כל זה כבר היה.
עַד שֶׁבָּא הַבִּטּוּי הַחַי שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בִּלְבוּשׁ הַסִּגְנוֹן הַלְּאֻמִּי, בְּרוּם הַגֹּבַהּ וְהַהַתְאָמָה - בְּיִשְׂרָאֵל.
העולם העתיק הוא עולם של הכנה, של הבשלת הרוח האנושית, התבססות כלכלית, מנהלית, משטרית, אמנותית, מדעית, כמעט עד רוויה תרבותית. אכן, היו ערים גדולות והישגים תרבותיים וכל אלו היו הכנה לאידיאה הא-להית בלבוש הלאומי. מאחת הערים הקדומות האלה יוצא הביטוי הייחודי העברי. מאור-כשדים, שהיתה אחת הערים המפותחות והקדומות של העולם, יוצאת הבשורה, ממנה יוצא אברהם אבינו. כל ההכנה הזאת הביאה לידי הבשלת ההכרה והתודעה התרבותית, שעל גבה אפשר היה לבסס מושגים משוכללים ומבוססים של הבנה ודעת. דווקא מתוך ביקורת בשלה של התרבות, ואבחנה דקה וחריפה במגרעותיה. למרות כל הישגיה, נולדו אישיותו ותהייתו של אברהם.
על כן, הופעת האמונה הישראלית היא גם תוצאה של עבודה נפשית, תבונית ותרבותית, והכנה בלב לרעיון הא-להי. וכמובן על גבי זה, באה ההתגלות הא-להית. אבל הכלי היה בנוי לתלפיות, כלי משוכלל מאד, שיכול היה להכיל את האורה הגדולה.
גובה והתאמה הם שני מושגים חשובים. מקור היניקה והשתלבותו במציאות. אור וכלי מתאים. כלי עלול להישבר, או לגבור על האור ולשעבד אותו. יש צורך בסולם המוצב ארצה אך שראשו יגיע השמיימה. באומה הישראלית, יש התאמה לאור. תכונות יסוד של מודעות והכרה ברעיון הא-להי כיסוד בחיים, ושל רצון לבנות חברה שתנהג בהתאם.
יסוד חשוב נוסף מבדיל הבדלה עצמית-עקרונית בין ישראל לעמים: יסוד הכללות. בתהליך של יצירת האומה עד מותה, מתחילים בחומר-הפרט וגם מסיימים בו. הכל מתפורר כי היסוד הוא תועלת הפרט. לעומת זאת, אברהם אבינו לא חיפש את תועלת עצמו. הוא יצא ממולדתו ומבית אביו במצות הבורא, 5 ועקד את בנו יחידו אשר אהב - את יצחק, 6 ועמד בעוד ניסיונות רבים. 7 ואותו אברהם שלא משמיע מילת תלונה כשמוציאים אותו מבית אביו וכשהוא נקרא לעקוד את יצחק, אותו אברהם בא בפלילים כשה' רוצה להעניש את אנשי סדום הרשעים. זהו אברהם העברי - שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד 8 , הוא יחידי אך לא פרטי. יסוד הכללות, הדאגה לטובת הכל, האהבה אל הכל היא מידתו. זהו התנאי הראשון, שהיסוד יהיה רוחני ולא פרטי. תנאי שני הכרחי הוא שתהיה הכרה בכך. והתנאי השלישי - מבנה שונה מהותית, כדי לשבור ולפרוץ את מעגל הטבע. והרב אומר שהשאיפה, ההכרה והטבע הזה - קיימים בעם ישראל.
