יִרְאַ֣ת יְ֭הֹוָה רֵאשִׁ֣ית דָּ֑עַת חׇכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ

 מלבי"ם ביאור הענין משלי א':ז'

יראת ה' ראשית דעת – הנה, כל חכמה יש לה התחלה, שעל ידה תיוודע החכמה, והם יסודותיה, כמו שחכמת ההנדסה תבנה יסודותיה על החוש והמושכלות ראשונות, חכמת הטבע מיוסדת על הבחינה והניסיון.

אבל חכמת התורה וחכמת המידות, הנזכרת בספר זה בשם חכמה סתם, התחלותיה לא ייוודעו במופת השכל כנ"ל, והיא מקובלת מה' אשר הכינה וגם חקרה. אם כן, אי אפשר להגיע בה לכלל דעת, שידע אותה בידיעה ברורה, רק על-ידי המוסר ויראת ה', וכמ"ש בפסוק א, שע"י כח היראה הנטוע בנפש לירא את ה', ירא מעבור רצונו, ויכין ליבו לשמור חוקי החכמה הנתונים מה', וייקבעו בליבו לדברים נאמנים ואמיתיים, ובזה יבוא בם לכלל דעת, באשר ע"י אמונתו בה', המחוקק חוקי החכמה, המה אצלו כדבר שהשיג ע"י החושים או מושכלות ראשונות, וזה רק למי שמאמין בה' ובמצוותיו ובלתי מסתפק.

אמנם, האוילים (שגדר האויל הוא המסתפק ובלתי מאמין), שהם מטילים ספקות, בין על החכמה, בין על יראת ה' שהוא המוסר שהיא ראשית ויסוד דעת החכמה, הם מבזים בין את החכמה בין את המוסר.

וזהו שאמר שאוילים בזו חכמה ומוסר, מפני שיראת ה' ראשית דעת, רוצה לומר, מפני שאין לחכמה התחלה אחרת לדעת אותה ולהשיג ממנה ידיעה ברורה, רק על-ידי יראת ה', שזה בנוי על אמונה בה' ובחוקי החכמה שבאו מאיתו, אשר הם מסתפקים בכל זה ומבזים את המוסר ויראת ה' עם החכמה שנשענת עליה.