כידוע, מרן הראי"ה קוק זצ"ל היה מפרסם לפני כל חג אזהרה לרבים שלא להיכנס להר הבית: "אחינו היקרים הבאים לירושלים ת"ו מקרוב ומרחוק, השמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית". למרות זאת, יש שטוענים כיום שהראי"ה לא התכוון לאסור אלא את הכניסה למקום המקדש, דהיינו שטח העזרות והחיל, המזוהה על ידם באזור הרמה המוגבהת, ולא אסר את הכניסה להר כולו. אמנם עיון בדברי הראי"ה עצמם מוכיח שאין לטענה זו שום סמך, כדלהלן:
הטענה הנ"ל מסתמכת על עדותו של הראי"ה בועדת החקירה הבריטית לבדיקת ארועי הכותל המערבי (בשנת תר"צ). הראי"ה נשאל: "אמרת כי מנהגך לפרסם אזהרות למבקרי ירושלים היהודים, שלא ילכו לשטח ה'חראם' מפני קדושתו?", וענה: "דברתי רק על שטח מקום המקדש". (כותלנו עמ' 126).
אך הראי"ה הרי לא בא בדברים אלו לפסוק הלכה או ללמדה, אלא רק להעיד על הדברים שהוא מפרסם לפני כל חג, ואם כן כשהכרוזים עצמם נמצאים לפנינו - ברור שהעדות עליהם צריכה להתפרש לפי מה שמופיע בהם, ובכרוזים כתוב במפורש: "השמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית". ממילא ברור שכשהראי"ה אמר בועדת החקירה "דברתי רק על שטח מקום המקדש", הוא לא בא להוציא אזורים מסוימים בתוך הר הבית, אלא את הכותל המערבי. המוסלמים טענו אז שגם הכותל המערבי הוא 'חראם', דהיינו שטח קדוש מוסלמי בבעלות הוואקף, ותבעו להגביל את תפילות היהודים בכותל, ולכן כשהראי"ה נשאל אם הוא מזהיר שלא ללכת לשטח ה'חראם' הוא מדגיש שהכוונה היא רק למקום המקדש, דהיינו הר הבית, ולא לכותל המערבי.
ואכן, במקורות רבים בני התקופה אנו מוצאים שמכנים את הר הבית בכינוי "מקום המקדש", ונמצא שהראי"ה השתמש בביטוי השגור ומוכר לכל כמתייחס להר הבית כולו. נביא כאן שתי דוגמאות מתוך מקורות רבים שבידינו: בספר 'ארץ ישראל-ספר המסעות' שהוא מדריך תיירותי לארץ ישראל שהוציא חוקר א"י ישעיהו פרס בשנת תרצ"א, קורא באופן קבוע להר הבית "מקום המקדש". (למשל בעמ' 136 הוא כותב ששער המוגרבים ושער השלשלת הם שערים של מקום המקדש, וכיו"ב הרבה). ובעיתון 'דואר היום' מד' בניסן תרפ"א מופיעה הודעתו של מושל ירושלים על זמני הכניסה למבקרים במקום המקדש, ושבזמן התפילות יהיו מסגד עומר ומסגד אל אקצה סגורים למבקרים. (אל אקצה נמצא בדרום הר הבית, רחוק מאד מהרמה המוגבהת, ולכן ברור ש"מקום המקדש" כאן הוא הר הבית).
גם בלשון הכרוז "השמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית", הביטוי "מקום המקדש" מתיחס להר כולו, ולא למקום מסוים בתוך תחומי ההר, והוא ביטוי מקביל לביטוי "הר הבית". הדבר מוכח מתוך הכרוז עצמו, כדלהלן:
הכרוז כתוב גם בעברית וגם באנגלית, וגם בתרגום האנגלי מופיעים שני הביטויים – "הר הבית" (בעברית באותיות אנגליות: HAR HABAITH) ו"מקום המקדש" (באנגלית: TEMPLE AREA), ועל הביטוי "מקום המקדש" (TEMPLE AREA) מופיע בסוגריים: Haram ash-Sharif. "חרם א-שריף" הוא שמו הערבי של מתחם הר הבית כולו, ואם כן ברור שגם הביטוי "מקום המקדש" מכוון על הר הבית כולו. מסתבר ששלומי אמוני ישראל היו קוראים להר "הר הבית" (כשמו במקורותינו), והציבור הרחב כינה אותו "מקום המקדש" (כשמו האנגלי של המקום), ולכן הראי"ה השתמש בשני הכינויים במקביל, כדי שכולם יבינו בדיוק למה הכוונה.
גם מאגרת תתעח (אגרות הראיה ג עמ' קסח) עולה שהראי"ה קרא לכל הר הבית "מקום המקדש". הראי"ה כותב שם הדרכות לחברי ועד הצירים הציוני בבואם ארצה, ואחת ההדרכות היא שלא יכנסו למקום המקדש: "ולא תשכחו לקדש את הנקודה המקודשת קדש קדשים של ארצנו הקדושה, זהו מקום המקדש, באותה יראת הכבוד הגדולה שכל כלל ישראל בכל הדורות מקדש אותו מזמן חורבן בית מקדשנו, להזהר מלדרוך על המקום הקדוש יותר מהגבול המסומן שאנו מותרים לדרוך עליו על פי משפט התורה. טמאי מתים אנחנו, ועד הזמן אשר תבוא טהרתנו, בעת אשר הישועה השלמה תופיע, אין אנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד, בגודל רוח ובטחון נמרץ, לפני הכותל המערבי, ושם שופכים את לבנו, את הלב הישראלי". אם כן "הגבול המסומן שאנו מותרים לדרוך עליו" הוא הכותל המערבי, ומעבר לו זהו "מקום המקדש-מקום הקודש" האסור בכניסה על פי משפט התורה.
טענה נוספת נשמעת בימינו, שהראי"ה לא אסר אלא לתיירים ואנשים שאינם בקיאים בהלכות טהרה, אך למי שמטהר עצמו כדין ונכנס למקומות המותרים לדעתם – גם הראי"ה היה מתיר. אך באגרת הנ"ל הראי"ה כותב במפורש שהזהירות מלדרוך בהר הבית היא "יראת הכבוד הגדולה שכל כלל ישראל כולו בכל הדורות מקדש אותו". גם בעדות הראי"ה בועדת החקירה הבריטית הוא נשאל: "כך מצות הדת הישראלית, שעד לביאת הגואל אסור ליהודי להיכנס למקום הקדוש הזה?", ועונה: "זהו מנהגנו, ביחוד של היהודים הזהירים במצוות". (כותלנו עמ' 126).
לסיכום- הראי"ה כותב ומדגיש פעמים רבות שיש איסור מוחלט לכל ישראל "על פי משפט התורה" להיכנס להר הבית כולו, ובשום מקום בכתבי הראי"ה לא נמצא חילוק בין אזורים שונים בתוך ההר או התיחסות מובחנת לאזור מסוים בתוכו.
איסור הכניסה להר הוא עד שיבנה בית המקדש
מעיון בדברי הראי"ה במקומות שונים עולה שהראי"ה סבר שהר הבית כשמו כן הוא – ההר של הבית, דהיינו שמהותו ומדרגתו שייכות דווקא למדרגה העליונה של בית המקדש, שעל כן נצטווינו בהר כולו על מורא מקדש, ולפיכך כל זמן שאיננו ראויים ושייכים למדרגה העליונה והנשגבה של בית המקדש - אי אפשר שתהיה הכניסה להר הבית בדרך הראויה והנכונה לקדושתו ולמדרגתו, ובהכרח יגיעו לידי טומאה וחילול, ולכן אסור לנו להיכנס להר הבית עד שנגיע בעז"ה לבנין בית המקדש במהרה בימינו.
כך כותב הראי"ה, כנגד ההצעה לבנות בית כנסת בהר הבית בשביל "כבוד האומה" (טוב ראי עמ' רפט): "ומה שנוגע לכבודם של ישראל... נכון הדבר שנשתדל כולנו, שהחצרות שהם סמוך להר הבית וכותל המערבי ימסרו לישראל... ועל מקומם תבנה בית הכנסת נאה ומהודרה מאד סמוך ממש לכותל המערבי... ובאותה בית כנסת נשפוך שיחה ותפילה לצור ישראל ברוך הוא, שיוסיף לנו את אור חסדו ואמתו ויגלה לנו את אור גאולתו, ויביא לנו במהרה את גואלנו האמתי, גואל צדק משיח צדקנו... כשישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב לבשר לנו את בשורת הגאולה, וירם קרן משיחו בגילוי שכינתו לעיני כל בשר, ואז יבנה כמו רמים את מקדשו בארץ יסדה לעולם, וכל ממלכות הארץ יודו לשם ד' כי יראו עין בעין את דבר ד' הנאמן בהתקיימו בכל מילואו, ואז תצא מציון תשועה לכל אפסי ארץ, ויתגלו לנו כל המקורות של הטהרה הגמורה, ולא תהיה שום מניעה בעולם מצד כל מכשירי הטהרה והקדושה, וכל מכשירי החכמה והבינה והקדושה והנבואה הנדרשים לבנין בית אלהינו בכל יפעת קדושתו. אבל עד שיבוא אור עולם בכל כבודו יהיה לנו בית הכנסת אשר על יד מקום מקדשנו לעד כי ד' עמנו... וכל ישראל חברים יתאגדו על ידו לאגודה אחת, לכוין את לבבם לאביהם שבשמים בלא פרץ ובלא יוצאת, בלא שום הריסות גדר ובלא שום חשש איסור של חילול הקודש וטומאת קדשיו...".
כך גם בעדות הראי"ה בועדת החקירה הבריטית, אחרי שהראי"ה אומר: "אנחנו מאמינים כמובן שהקב"ה ישלח את משיחו אשר העולם כולו יכיר בו... ואנו מאמינים כי המטרה העליונה של התחיה היא אחרית הימים שאז יבנה בית המקדש אשר יהיה בית שלום לכל העמים", הוא נשאל: "ועד יום הגאולה, האם מותר לעם העברי לעשות בפועל ממש איזה מעשה גשמי לשם בנין הבית?", ועונה: "לפי מצוות התורה אסור לנו, עד היום ההוא, אפילו להיכנס למקום המקדש". (כותלנו עמ' 124. ע' גם נוסח אחר במאמרי הראיה עמ' 458 בהוצאה הישנה).
גם באגרת תתעח שהובאה לעיל כותב הראי"ה: "ועד הזמן אשר תבוא טהרתנו, בעת אשר הישועה השלמה תופיע, אין אנו דורכים במקום הקודש, רק עומדים אנחנו באימה ופחד, בגודל רוח ובטחון נמרץ, לפני הכותל המערבי".
וכך גם בשו"ת אורח משפט תשובה כה. הראי"ה מחדש שם שהדין שנאמר בחליצת הנעליים לחלוץ של שמאל תחילה, אינו אלא רק בחליצה של חול, אבל כשחליצת הנעליים היא מצוה יש לחלוץ את של ימין תחילה. והוא מביא שלש דוגמאות לחליצת נעליים של מצוה – חליצה לקראת עינוי יום הכיפורים, וחליצת הכהנים לנשיאת כפיים, וחליצה "לכניסת הר הבית לכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו".
המסקנה העולה מהדברים היא שלדעת מרן הראי"ה זצ"ל ובנו הרצי"ה ז"ל, מורי תורת הגאולה וכל סדרי הליכותיה לדור ולדורות, איסור הכניסה להר הבית קיים ועומד בלי שינוי עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, מפני שרק אז נוכל לעלות כולנו, כל בית ישראל יחדיו, להר הקודש בטהרה, בקדושה ובמורא בלי לטמאו ולחללו חלילה.
