והגדת לבנך

 כשחינכתי כיתה ז' נכנסתי לכיתה והתחלתי לדבר עם התלמידים על יום השואה עד שקלטתי שאני מדבר לעצמי. עצרתי ואמרתי להם:

"טוב יאללה, אל תעשו לי טובה. מי שיום השואה לא באמת מעניין אותו שירים את היד?"

חוץ מתלמיד אחד כולם הרימו. חשבתי לאן אני הולך מכאן? לדבר איתם בכוח על נושא שלא מעניין אותם? לחפור להם?

ואז חשבתי איזו מתודה יכול בכל זאת לתפוס אותם? סיפור. אבל אישי. כואב. כזה שקשור לחיים שלי.

אז סיפרתי להם על סבא שלי,הרב אליהו גלייכמן ז"ל שלא זכיתי להכיר ועל כך שהוא איבד את אשתו ושני ילדיו בשואה ובכל זאת בחר בחיים.

וסיפרתי להם על הפעם האחרונה שהוא ראה את הילד הקטן ואהוב שלו אבריימלה שלא הבין למה אבא הולך למקום אחד והוא אחיו הגדול ואמא הולכים למקום אחר, אז הוא קרא בקול ושאל את סבא שלי:

"אבא, לאיפה אנחנו הולכים?"

וסבא שלי בגלל שלא רצה להפחיד אותו, שיקר ואמר לו:

"אל תדאג, אתם הולכים למקום שיש בו משחקים"

והעיניים שלהם הצטלבו, ואבריימלה הקטן שידע שאבא שלו בחיים לא שיקר לו, הרגיש שמשהו כאן לא בסדר אבל הוא האמין לאבא שלו. הוא חייב להאמין לו. אבא הרי לא משקר

וסבא שלי עליו השלום עד יומו האחרון התייסר וכאב ובכה ולא נתן לעצמו מנוח, מה בדיוק היו המחשבות האחרונות של אבריימלה, רגע לפני שהנאצים ימח שמם רצחו אותו

האם המחשבה האחרונה שלו הייתה: אבא שלי שיקר לי?

עברו השנים וסבא אליהו הקים כאן משפחה, התחתן ונולדו לו שלושה ילדים ביניהם אמא שלי אבל הוא לא באמת התאושש:

ליבו של סבא אליהו ז"ל לא יכל יותר לעמוד בכאב והוא נפטר מהתקף לב.

וכל הכיתה הקשיבה ולא הוציאה מילה ורק הייתה מרותקת לסיפור וחשבתי שאחרי היום שאחרון ניצולי השואה יילך מאיתנו, מה כבר יישאר לנו לספר לדור הבא אם לא הסיפורים האישיים, הכואבים והשורפים הללו, שהיו פעם חיים ועכשיו נהפכו לזיכרון ולגעגוע.

לפני שלוש שניםיצאתי מבית הספר וראיתי את אחד ההורים נוסע בג'יפ עצבני של מרצדס. חבר שלי, הסתכל עליי ואמר לי: "תגיד ת'אמת, היית מתחלף איתו?".

עניתי לו בטבעיות: "וואלה בחיים לא. אין מצב שאני אסע במרצדס!".

"למה?" הוא שאל ואני לא הבנתי אם הוא עושה את עצמו או שהוא באמת לא יודע.

"כי מרצדס זה גרמנים! ואני...אני לא קונה מגרמנים".

"וואלה?". שאל אותי בפליאה.

"וואלה" עניתי.

"כל מוצר שלהם?"

"כן" עניתי.

"גם דאודורנטים?".

"בעיקר דאודורנטים!"

הוא חשב על התשובה שלי ואמר לי: "אחי, לא כדאי שתתקדם קצת? כאילו בכל זאת עברו כבר כמעט 80 שנה...".

אז סיפרתי לו על הפעם ההיא שבה חבר שלי הגיע לארוחת שבת עם ידידה שלו, סטודנטית גרמניה למהדרין והוא שאל אותי אם זה מפריע לי ולמרות שזה הפריע לי כי לך תדע אם סבא רבה שלה לא היה איזה 'זונדרקומנדו' אני לא חושב שזה נכון לשפוט את הנינה שלו שלא עשתה כלום ולכן נתתי לה את היחס הטוב ביותר שהייתי יכול לתת לה, אבל לזכור מה עשו לנו הגרמנים, נו, זה בוודאי צריך.

למה אני כותב את זה?

כי אוניברסיטת קולומביה. כי האנטישמיות. כי ברלין 1938. כי עם שאין לו עבר אין לו עתיד.

כי מי שנוסע לברלין וחושב שיהיה לו טוב שם פשוט מטריף אותי.

כי יש דברים שאסור לנו לשכוח ואת זה כדאי שגם נעביר לילדים שלנו.

והגדת לבנך. לא רק בפסח.