בין המצרים – בין שבירת מתן תורה לבין שבירת יציאת מצרים וגזרת הגלות

בין המצרים – בין חטא העגל לחטא המרגלים

שוב באים עלינו ימי בין המצרים. לצערנו, עובר קציר, כלה קיץ,

אנו מקווים להיוושע, אבל בינתיים לא נושענו.

פירוש המילים 'בין המצרים', הוא כמו שכתוב בפרשת בלק "גדר

מזה וגדר מזה", היינו, נמצאים במקום צר, "כל רודפיה השיגוה בין

המצרים" (איכה א' ג'), כשנמצאים במקום צר שבו אי אפשר לנטות

ימין ושמאל, קל מאד להיות נתפסים, קל להשתלט עליהם, וחז"ל

דורשים שזה מתכוין לבין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.

בימים אלו נמצא למעשה בין המצרים שלנו, אנחנו נמצאים בין

שני חטאים שהם סיבת כל החורבנות כולם, השורש לכל מה שקרה

איתנו הוא באותם דברים שקרו בשבעה עשר בתמוז מחד, ובתשעה

באב מאידך.

בשבירת הלוחות, שהיתה בשבעה עשר בתמוז, הפסדנו ואיבדנו

את מתן תורה, אילו היינו מקבלים את הלוחות היתה קבלת התורה

נשלמת, מתן תורה היה נשלם. היינו מקבלים את הלוחות, והתורה,

אותה תורה שניתנה לנו בסיון, היתה נמצאת איתנו, היא היתה שלנו,

היא היתה בידינו. אכן, זה לא קרה, הלוחות נשברו, והשבר הזה הוא

שמתן תורה נשבר. השבירה חלה על מתן תורה בעצמו.

הדבר שקרה בתשעה באב, מה שנשבר שם זו יציאת מצרים, שם

היה השבר. יציאת מצרים היתה צריכה להיות יציאה כמו שהובטח

לנו, כפי שכתוב בתחילת פרשת וארא, "והוצאתי אתכם", "והצלתי

אתכם", "וגאלתי אתכם", "ולקחתי אתכם לי לעם", ובהמשך כתוב

בפירוש "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'", הדבר הזה

לא קרה.

המהר"ל, בספר נצח ישראל, מאריך לבאר שהשבר שקרה בתשעה

באב, בחטא המרגלים, היה, שיוצאי מצרים לא הגיעו לארץ, וכל מי

שהגיע לארץ לא יצא ממצרים. אלו היו שני דורות נפרדים, יציאת

מצרים לחוד, וביאת הארץ לחוד.

את יציאת מצרים אי אפשר לקחת מאיתנו, זה אנחנו, זה עצמנו,

בה נוצרנו, זאת הלידה שלנו, וכפי שכתוב ביחזקאל (ט"ז ד')

"ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו'". אנחנו יוצאי מצרים, אם לוקחים

זאת זה מאיתנו, פירוש הדבר, שלוקחים ומסלקים אותנו בעצמנו.

עתה, אילו יציאת מצרים היתה נגמרת בביאת הארץ, ביאת הארץ

גם היא היתה חלק מיציאת מצרים, וגם אותה אי אפשר היה לקחת

מאיתנו, וכך, יציאת מצרים עצמה, היתה יציאה אל הארץ, אולם כעת,

זה התפצל לשנים, זה נשבר, יציאת מצרים לחוד וביאת הארץ לחוד.

כך, שאנחנו כבר הרבה מאד שנים יוצאי מצרים, וכבר הרבה מאד

שנים אנו לא באי הארץ. אין לנו את הארץ, מה שנשאר בידינו זו רק

יציאת מצרים. לולא חטא המרגלים הדבר הזה לא יכול היה לקרות,

המרגלים שברו את יציאת מצרים, פיצלו את יציאת מצרים מביאת

הארץ, והדבר הזה התפצל לשני דורות, דור יוצאי מצרים זה דור אחד,

ואותו דור נשאר במדבר, ודור באי הארץ זה דור שני, זה דור שלא יצא

ממצרים, וגם ברובו הגדול לא קיבל תורה.

ההפסד שהפסדנו על ידי שני החטאים האלה, על ידי ששיברנו את

קבלת התורה, ושיברנו את יציאת מצרים, זה בין המצרים שלנו. לכן

אנחנו הולכים במקום, איננו יכולים להתרווח. אין לנו אפשרות

להתפרס, להוציא את עצמנו אל הפועל כראוי, אנחנו בין המצרים.

לקו בא'-ב' על שחטאו בא'-ב'- זה עונש מיוחד

מתבאר מתוך דברי הגמרא שהימים האלה הנקראים ימי בין

המצרים, שהם עשרים ושתים יום, מכוונים כנגד עשרים ושתים

אותיות הא'-ב', והכי איתא בסנהדרין (ק"ד ע"א) "אמר רבי יוחנן,

מפני מה לקו באל"ף בי"ת, מפני שעברו על התורה שניתנה באל"ף

בי"ת", וברש"י מפרש שם "לקו בא"ב, שכל מגילת איכה סדורה

באלפא ביתא".

לקינו במגילת קינות, מגילת איכה היא המגילה שבה אנו מקיימים

"בכו תבכה בלילה" (איכה א' ב'), וכדאיתא בסוף תענית (כ"ט ע"א)

"ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותה לילה ליל

 תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חינם ואני

קובע לכם בכיה לדורות", הבכיה לדורות נמצאת במגילת איכה, זאת

מגילת קינות, זאת מגילת הבכי, מגילת אותה בכיה שנענשנו בה בגלל

שבכינו בכיה של חינם.

כיון שבמגילת איכה הפרקים סדורים לפי הא' ב', {חוץ מהפרק

האחרון שאינו סדור בא' ב', אבל גם בו יש כ"ב פסוקים}, שואלת

הגמרא מפני מה לקו בא' ב', היינו, שנראה שהמגילה מסודרת

בא'-ב' משום שיש כאן ביטוי לעצם הבכי. צריך לבטא את הבכי בסדר

הא'-ב', הסיבה לכך היא "מפני שעברו על התורה שניתנה בא'-ב'".

תירוץ הגמרא נראה מאד לא מובן, לכאורה, התורה יכולה להינתן

רק בא'-ב', התורה ניתנה במילים, המילים מורכבות מאותיות,

והאותיות, הן הן הא'-ב', וממילא, אי אפשר לעבור על שום מצוה

ממצות התורה, אלא רק בעבירה על הדברים הכתובים בתורה,

שכתובים בא'-ב', איזה ענין מיוחד יש בזה שעברו על התורה שניתנה

בא'-ב', מה מונח בזה, מה נאמר בעונש המיוחד שניתן מפני שעברו

על התורה שניתנה בא'-ב'. בכל התוכחות הכתובות בתורה לא מצאנו

בשום מקום שעונש נאמר בא'-ב', העונש הוא על כך שעוברים על

הדברים שהתורה אמרה, זאת העבירה ועל זה מגיע עונש, אולם כאן

יש עונש מיוחד.

הא'-ב עם כל צירופיו זה הסדר של כל הבריאה

הסדר הראשון, שהוא למעשה הסדר של כל הסדרים בעולם,

הסדר העיקרי שעליו כל הבריאה מסודרת, זה הסדר של הא'-ב'.

הא'-ב' ניתן כא'-ב', והוא ניתן עם סדר, אלו לא אותיות מפוזרות

שאפשר לבחור, הא'-ב' יש לו סדר, א' הוא לפני ב', וכן הלאה, וזה

הסדר הראשון שעליו נבנו כל הסדרים שישנם בעולם, כל סדרי עולם

כולם.

אילו היינו יודעים ומבינים את העומק המיוחד שיש בסדר של

הא'-ב', הרי שכמו שנתבאר מדברי רבותינו, מי שיודע את הסוד הזה

היה מבין את כל הבריאה כולה, ובעצם, את כל התורה כולה. כאן

נמצאים הסודות הכמוסים ביותר של כל המערכת כולה, מה סוד הסדר

של הא'-ב', אבל זה לא נמסר לנו. יש כמה מדרשים מאד סתומים

שלא נתפרשו על ידי רבותינו, כגון אותיות דרבי עקיבא, ועוד כמה

מדרשים שמדברים על הסדר של הא'-ב'. זאת תורה עמוקה באופן

מיוחד מאד, תורה שמבינה את העומק המונח בכל אות, את

המשמעות המיוחדת שיש בכל אות, ולמה היא בדיוק במקום הזה,

למה אות ב' היא אחרי א' ולפני ג'.

לצרף את האותיות זה כח מיוחד. הגמרא בסנהדרין מביאה

ברייתא שדנה בעץ הדעת, ואיתא התם (ע' ע"ב) "רבי יהודה אומר

חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם

דגן", עץ הדעת היה חיטה, מכיון שעיקר מאכלו של אדם זו חיטה,

היא הדגן של מאכל אדם, ו"אין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד

שיטעום טעם דגן".

יש טעות שרוב העולם טועה בה. חושבים שתינוק לא יכול לדבר

מפני שיש כאן איזה חוסר יכולת, אכן באמת, תינוק לא מדבר כי אין

לו מה לומר. ברגע שיש לו מה לומר, הוא אומר זאת, אולם כדי שיהיה

לו מה לומר צריך צירוף של אותיות, צריך שהדברים יסתדרו אצלו

בצירוף אותיות למילים.

כתוב בשל"ה, ש'חטה' בגימטריה כ"ב, היינו, החיטה היא זאת

שנותנת לתינוק אפשרות לצרף את הא'-ב', וכך הוא יכול לומר מילים.

אלו מילים שמצטרפות מאותיות, אבל לשם אותו צירוף אותיות, לשם

פעולה זו, לצרף אותיות, צריכים לאכול מעץ הדעת.

בספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו, כתוב, שהאותיות נקראות

אבנים והמילים נקראות בתים, ומשנה שלמה שנינו שם בזה "שתי

אבנים בונות שני בתים, ארבע בונות ארבעה ועשרים בתים, חמש

בונות מאה ועשרים בתים, שש בונות שבע מאות ועשרים בתים, שבע

בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין

הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע", כל מספר מכפיל את

המספר הקודם במספר הנוסף, ומספר האפשרויות שיוצא מהצירוף

של כל הא'-ב', הוא מספר בן יותר מעשרים אפסים.

המשמעות שמתבארת בדברי רבותינו בזה, שכל הדברים בעולם,

כל דבר ודבר שנמצא בעולם, כולל כל גרגיר חול או כל עלה שנמצא

באיזה שהוא מקום נידח בעולם, באיזה שהוא יער עד, אלו מספרים

שאי אפשר להעלות על הדעת, וכמובן, יש בעולם עוד דברים חוץ

מגרגרי חול ועלים, וכל הדברים בעולם הם מהצירופים שנוצרים

מהא'-ב'. כאשר אנו מצרפים את המספר של כל הא'-ב' מא' ועד ת',

ושוב מצרפים אליו את הצירופים של כל הא'-ב' מא' ועד ש', שהוא

מספר שאינו פחות בהרבה מהא' עד ת', רק המכפלת האחרונה

יורדת, וכן הלאה, אפשר להגיע מצירופי האותיות למספרים שהם

בעצם המספרים של גרגרי החול.

אין דבר, שאין לו איזה שהוא מקום. הכל נהיה בדברו, ודברו זה

לעולם צירוף אותיות. צירופי אותיות כאלה, כאלה, וכאלה, המון

עצום של צירופים. וכיון שכל הדברים בעולם נכנסים תחת איזה

מספר שהוא, הרי שהמספר הזה הוא תוצאת כל האפשרויות של

צירופי האותיות של כל האותיות כולן, כאשר מגיעים לצירוף של

עשרים אותיות, זה מתבטא גם במספרים, וכן הלאה, וכך כל

הצירופים האלה ביחד, אלו המספרים של כל הפרטים הקטנים ביותר

שישנם בעולם. אין בעולם דבר שאין לו מקום, בדברו. במשהו

שכביכול בורא העולם אמר.

בכי הוא אובדן דרך–זה העונש על חטא בא-ב'

כתוב בשם הגר"א, בכמה מקומות, שפירוש המילה בכי, זה

מלשון "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר" (שמות י"ג ד'), היינו,

סגר עליהם המדבר, הם אינם יודעים איך להמשיך ללכת. אדם שנמצא

במבוכה, פירוש הדבר, אבדן דרך, הוא לא יודע איך להמשיך, זאת

נקראת מבוכה. בכי אמיתי, זה פירושו, אבדן דרך. מגיע מצב, שרואים

שאין אפשרות להמשיך.

כל עונש הוא על מעשה שנעשה בעבירה, עבירה חלילה על רצונו

יתברך. עוברי רצונו, נענשים, כמו שכתוב בתורה. כאן העונש הוא

בכיה, נקבעה בכיה לדורות. מגילת קינות היא מגילה של בכי.

בכי אמיתי זה דבר שבא במקום דיבור. כשאדם בוכה זה מונע

ממנו את האפשרות לדבר, הוא לא יכול לצרף מילים, הוא בוכה,

היינו, הביטוי שלו מפסיק להיות דיבור, הוא לא יכול לדבר, הביטוי

שלו הוא בכי.

הראשונים המדקדקים כבר עמדו על צירוף השרשים של חבר

וחרב, חורבן חל תמיד על חיבור. כשאדם בונה בית, בונים ומחברים

אבן לאבן, ובונים בית. מחריבים את הבית על ידי שמפרקים ומבטלים

את החיבור, כשמבטלים את החיבור זה חורבן, החורבן מבטל חיבור.

כל צירופי האותיות, הם אלו, שמהם נברא העולם. מהם העולם

עומד. והחורבן, אף הוא, הביטוי שלו הוא בא'-ב'. הא'-ב' זה סדר,

והוא נחרב. הסדר נחרב, המהלך נחרב, זה הבכי.  בכי, נקרא, שאין

המשך למהלך, זה הבכי האמיתי, אין דרך הלאה.

היאך היה עונש העגל לולא חטאנו במרגלים

בשני החטאים האלו, היינו, חטא העגל וחטא המרגלים, כאמור,

בחטא העגל נשברו הלוחות, ופירוש הדבר, מתן תורה עצמו נשבר,

ובגין חטא המרגלים, לא נכנסו יוצאי מצרים לארץ ישראל. אכן, אין

לנו גילוי בכתוב מה היה אילולי חטא המרגלים.

לאחר חטא העגל נאמר בפסוק בפרשת כי תשא "וביום פקדי

ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב ל"ד) אומר על כך רש"י בפרשת

שלח (במדבר י"ד ל"ג) בעונש חטא המרגלים "זהו שנאמר ביום פקדי

במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם" את חטאת העגל. משמע, שאילולא

חטא המרגלים, היינו, אילו המרגלים היו חוזרים בליל תשעה באב

ומספרים לכלל ישראל את מה שהם היו צריכים לספר, כפי שסיפרו

יהושע וכלב, או אז היינו קמים כולנו בשמחה והולכים ומגיעים לארץ

מיד. זו דרך של "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע",

כלשון הכתוב בתחילת דברים, ואף את הדרך הזו, כפי שכותב שם

רש"י, עשו בשלשה ימים, וכך, היו מגיעים מיד לארץ ישראל ובונים

את בית המקדש, אכן, אם היתה אפשרות כזו, במה היה מתכפר חטא

העגל. ההבטחה היתה וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם את

חטאתם בעגל, אכן, לולא חטא המרגלים, מה היה קורה עם חטא

העגל, במה הוא היה מתכפר. לא שמענו, לא לימדו אותנו זאת, כי

למעשה, בפועל זה לא קרה.

תכלית הגלות שיתווספו הגרים – ניצוצות האש הגדולה

רבותינו מלמדים אותנו, כי כאשר נשתברו הלוחות פירוש הדבר

שנשבר מתן תורה. והנה, מתן תורה היה כמו שכתוב "ודבריו שמעת

מתוך האש" (דברים ד' ל"ו), "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי

עמכם" (שמות כ' י"ט), התורה ניתנה באש, כביכול שמענו את דבריו

של בורא העולם מתוך האש, עתה, כשמתן תורה נשבר, האש נשברה.

איתא בפסחים (פ"ז ע"ב) "ואמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש

ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים",

לכאורה, מה הכונה בזה, הלא איננו מחפשים גרים. איננו מעוניינים

בגרים, ואנו אף משתדלים לדחותם, ובכל אופן, בודאי איננו מקבלים

אותם בהתלהבות.

רבותינו פירשו זאת, וכך מובא אף בשם האריז"ל, כי הכונה אינה

לגרים בני אדם, אלא לניצוצות שנתפזרו בכל העולם.

מה הם אותם הניצוצות, ניצוצות אלו הם ניצוצות התורה, חלקים

מן האש הגדולה שנתפזרו בכל העולם כולו. במתן תורה נאמר "ועתה

למה נמות, כי תאכלנו האש הגדולה הזאת", כשהאש הגדולה נשברה

בשבירת הלוחות, היא התפצלה ונשברה למה שנקרא זיקים, ניצוצות,

אישים קטנים, אש, ועוד אש, ועוד אש, והיא התפזרה בעולם, ובכל

מקום יש משהו מאותה אש גדולה של מתן תורה, וכלל ישראל צריך

לגלות ולהתפזר בכל העולם, כדי לחבר את אותה אש שהגיעה לשם

ולצרפה בחזרה לאש הגדולה של מתן תורה.

מכל מקום שגלינו קבלנו סגנון לימוד שונה

כידוע, מי שטעם טעם של לימוד תורה בישיבה, בכל בית מדרש

שלומדים בו תורה, יודע שהסגנונות בלימוד תורה הם רבים, רבים

מאד, והם מחולקים לפי מקומות. יש צורת לימוד תורה שמקורה

במקום זה ויש צורת לימוד שמקורה במקום זה, וקשה מאד לחברם.

אדם שהתחנך בבתי המדרש של תוניס קשה מאד לחבר אותו, שילמד

בחברותא, עם מי שלמד בבתי המדרש של גליציה, צריך הרבה הכנה.

בסופו של דבר הם הרי מדברים על אותם דברים, אבל לכל אחד יש

את הפנים שלו בתלמוד תורה.

כשכלל ישראל גולה לבין האומות, אלו הם הגרים שמתווספים,

כל הצורות האלה, לוקחים את אותם שברים של האש הגדולה של

מתן תורה שהתפזרו בכל העולם על ידי שבירת הלוחות, לכן אנחנו

צריכים לגלות, ובני ישראל צריכים להיות בכל מקום, ובכל מקום

לקבוע בית מדרש, ובית המדרש מחבר אליו את אותם חלקי אש

שנמצאים במקום הזה, וזה מתחבר בחזרה לאש הגדולה.

גם בראשונים עצמם יש סגנונות. הראשונים עצמם מביאים

מרבותינו הצרפתים, שהם רש"י ובעלי התוספות, והיו מרבותינו

שבאו ממקומות אחרים, אלו שבאו מברצלונה ולא מצרפת, אולם היה

חיבור ביניהם, הם למדו מבעלי התוספות, ובכל זאת זה שונה. כל

המקומות האלה, כמו שמסתבר, כבר מיצו את עצמם. הדורות יורדים

והולכים, האש הגדולה מתרחקת.

כיון שכל החלקים כולם מצטרפים שוב יחד לאש הגדולה, אותה

אש גדולה שנשברה לניצוצות, נשברה לאישים, אף שיש גם משהו

מאש גדולה יותר. אבל בכל אופן יש בכל מקום משהו, והמשהו הזה

צריך להתמצות. זה הטעם לכך שנפתחו בתי מדרשות בכל קצות

העולם, בצורה משונה, זה הקיום. איננו יודעים איך זה קורה, מה

מתקיים, אבל מה שקורה כאן, זה, שישראל גלו לבין האומות כדי

שיתווספו עליהם גרים, והכונה בזה, על אלו שפרשו מהאש הגדולה

של מתן תורה והלכו למקומות זרים, שאין שם בני ישראל, ואין מי

שיצרף זאת בחזרה לאש הגדולה של מתן תורה.

באותה האש הגדולה של מתן תורה, כל העולם כולו הפסיק לרגע.

בזמן שבורא העולם נתן תורה, העולם הפסיק, כמו שאומרים חז"ל

בשמות רבה (כ"ט ט') "א"ר אבהו בשם ר' יוחנן, כשנתן הקב"ה את

התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו

שרפים לא אמרו קדוש קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא

העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלקיך", לא נשמע שום קול

בעולם, מכל העולם כולו יצא קול "אנכי ה' אלקיך", "לא יהיה לך

אלהים אחרים על פני". מהכל, מכל המקומות, כל העולם כולו, זו

היתה האש, עתה, בזמן שמתן תורה נשבר, בכל המקומות שמתן תורה

הגיע, לכל המקומות האלה נתפזרו השברים, לכן, לא גלו ישראל לבין

האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים.

אין לנו מושג איך הדברים האלה בדיוק קורים, מה הוא החלק

שנשאר, באיזו שהיא תרבות, באיזה שהוא מקום, מה נשאר פה מהאש

הגדולה של מתן תורה. שהצטרף לתרבות המסוימת הזאת, שהדבר

הזה יתן לבני ישראל שנמצאים בתוכם תפיסה מסוימת ומיוחדת, עם

סגנון מיוחד, בגמרא ובתוספות, אבל זה מה שמלמדים אותנו, זה

נקרא שיתווספו עליהם גרים.

לולא גזרת הגלות היינו כולנו יחד וזה היה מבטל את השבירה

גזרת הגלות נגזרה עלינו בחטא המרגלים, כמו שכתוב בפסוק

בתהילים (ק"ו כ"ו כ"ז) "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל

זרעם בגוים ולזרותם בארצות". כל גזרת הגלויות נגזרה בחטא

המרגלים. אחרי חטא המרגלים נשבע בורא העולם, כפי שכתוב

בפסוק "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, וגו' אם יראו את

הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה" (במדבר י"ד

כ"א), כאן נגזרה גזרת גלות על כולם.

אחד ממפרשי המדרש המפורסמים מביא בשם אחד מגדולי וילנא

בדורו של הגר"א, כי פירוש המילים "ואולם חי אני וימלא כבוד ה'

את כל הארץ" הוא, כאן הובטח שבכל העולם כולו יגלו כלל ישראל,

וכבוד ה' יתגלה פה, בכל מקום ומקום. גזרת הגלות על כלל ישראל

נאמרה בלשון "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ", כביכול,

בכל העולם כולו ימלא כבוד השם. היינו, בכל העולם כולו יהיו בני

ישראל, ויהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות של כלל ישראל, וילמדו תורה

בכל מקום בעולם. כך נאמרה גזרת הגלות, "וימלא כבוד ה' את כל

הארץ".

אילו כלל ישראל לא היה חוטא במרגלים, והיה כאיש אחד נכנס

לארץ, זה עצמו היה מבטל את השבירה. כולנו יחד נמצאים במקום

אחד, ובמקום הזה היתה נמצאת האש הגדולה. זה היה מבטל את

השבירה. וכך, בגין חטא המרגלים נענשנו גם על חטא העגל.

המרגלים כשלעצמם אמורים היה לתקן את חטא העגל. כאשר

כלל ישראל כולו נמצא יחד במקום אחד, זה עצמו, זה תיקון השבירה.

זה נקרא שהאש הגדולה חוזרת למקומה, נמצאת במקומה.

אנחנו חטאנו בא'-ב'. "מפני שעברו על התורה שניתנה בא'-ב'",

פירוש, אין הכונה שעברו על התורה ועשו נגד מה שהתורה אמרה,

לא על זה אנחנו בוכים, לא על זה נקבעה הבכיה לדורות, אלא על כך

שחטאנו בא'-ב', על זה אנחנו מקבלים את העונשים שלנו בלי הפסק,

אלו הן הגלויות, על זה מגיעות כל הצרות, על זה אנחנו הולכים

ונענשים. זו הגזרה המיוחדת "אני אקבע לכם בכיה לדורות", זו

הבכיה, אתם לא תדעו לאן ללכת, לא תדעו איך להמשיך הלאה, תהיו

נבוכים בארץ, בכיה לדורות. זה עונש בפני עצמו, זה העונש של אותם

כ"ב ימים, שהם לצערנו לפנינו. ה' יעזרנו, אנו מצפים בכל יום

שהגלות תיגמר, שיבוא הגואל, אבל אלו הם כ"ב הימים המכוונים

כנגד אותיות הא"ב שהנביא בוכה במגילת קינות. אין לנו לאן ללכת,

איננו יודעים, אנו נבוכים בארץ, לא יודעים. זה הבכי, זה הצער, זה

הכאב.

מקום הברכה עבורנו הוא רק ב"מה טובו"

איתא בסנהדרין (ק"ה ע"ב) "אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו

רשע אתה למד מה היה בלבו", לכאורה, מדוע זה צריך לעניין אותנו

מה היה בליבו, אכן, התשובה לכך היא, משום שחז"ל מגלים לנו שם

בהמשך הסוגיא "אמר רבי אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה חוץ

מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה

לברכה כי אהבך ה' אלקיך, קללה ולא קללות", כל מה שהיה בליבו,

לצערנו, התקיים. למרות שבפיו הוא אמר ברכות, אבל כולם חזרו

לקללה. העובדה שבפיו הוא אמר ברכות, היתה מכח פעולה מיוחדת

שכביכול עשה בורא העולם, הדברים נעשו בצורה כזאת, כך שנתקיים

"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה", הדברים התהפכו לברכה,

אבל הבסיס נשאר. וה"ויהפוך", נתקיים בגלל "כי אהבך ה' אלקיך".

אחרי שבלעם הרשע, יעץ לבלק שאלקיהם של אלו שונא זימה,

והעצה היא שתחטיא את ישראל. אותו נביא שהקב"ה נתן לאומות

העולם פרץ גדרו של עולם, כפי שאומר רש"י בפרשת בלק,

ובפשטות, המשמעות היא, שהעובדה שהעולם נראה היום כך, הכל

זה מכוחו של אותו בלעם. אותו נביא שבורא העולם נתן להם לגוים,

פרץ גדרו של עולם, וכמובן שאחר כך כבר לא היה מי שיגדור. כל

האומות כולן היו גדורים בעריות. והוא פרץ גדרו של עולם, והעולם

כך נראה עד היום.

אלקיהם של אלו שונא זימה. ברגע שנכשלנו בזה, נתבטל ה"כי

אהבך ה' אלקיך", וכשנתבטל ה"כי אהבך ה' אלקיך", כי אלקיהם של

אלו שונא זימה, נתבטל ה"ויהפוך". לכן כולם חזרו לקללה. חוץ

מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ברכת "מה טבו אהליך יעקב משכנותיך

ישראל", משום שעליהם נאמר "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות

יעקב" (תהלים פ"ז ב'), המקומות שהם אהובים לפניו, אלו בתי

כנסיות ובתי מדרשות. וכאן, מתקיים ויהפוך, כאן נמצאת הברכה, זה

המקום היחידי, כי פה בורא העולם הופך את הקללה לברכה. כי אהבך

ה' אלקיך, בורא העולם אוהב אותנו כשאנחנו נמצאים בבתי כנסיות

ובבתי מדרשות.

"מה טבו", בסוף היום הששי למעשה בראשית נאמר "וירא

אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", חז"ל דורשים בבראשית

רבה ח' ה' "והנה טוב מאד, והנה טוב אדם", [מ"ה בגימטריה

אד"ם]. טוב מאד, זה במילים אחרות, מה טבו, טבו מאד. למאד אין

גבול, כמה שהוא יתווסף, אין גבול לתוספת, זה מאד.

הימים האלה הם ימי בין המצרים, "כל רודפיה השיגוה בין

המצרים", יש מקום אחד שבו לא ישיגו אותנו. שם אנו נמצאים בתוך

מערכת של ברכה, ובתוך מערכת של מה שנקרא טוב מאד, "מה טבו

אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

העצה הנכונה והטובה, האחת והיחידה, היא, להתחבר, להתחבר

באמת, להתחבר בכל הכח ל"מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל".

כאן הברכה נמצאת, כאן מתקיים בנו "כי אהבך ה' אלקיך".

שום נביא לא התנבא עלינו ולא השפיע עלינו ברכות כאלו, וגם

בתורה עצמה לא מצינו ברכות כמו שהשפיע עלינו בלעם, זה עובר

כל גבול. באמת, חז"ל הרי אומרים, למה נכשלו בבנות מואב, מפני

שזחה דעתם אחרי ששמעו את דברי בלעם. הרי מדובר פה על אנשים

שהיו ארבעים שנה במדבר, אכלו מן, היו יחד עם משה רבינו. ופתאם

הם חוטאים במיני חטאים כאלה, זה בלתי אפשרי, זה לא שייך, אכן,

היתה זחות דעת, כשבני ישראל שומעים "לא הביט און ביעקב ולא

ראה עמל בישראל", אין לנו עבירות, איננו יכולים לעשות עבירה, אין

דבר כזה. "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". תמיד. יש כמה פירושים

ב"תרועת מלך" והפירוש הפשוט יותר, הוא מלשון רעות, תרועת

מלך, אנחנו תמיד יחד איתו.

כששומעים דברים כאלה, הדבר הזה חזר לקללה, "לא הביט און

ביעקב ולא ראה עמל בישראל", חזר לקללה, אבל "מה טבו אהליך

יעקב משכנותיך ישראל", כאן נשארה ברכה, וכאן אנו צריכים להיות,

זה המקום. במקום הזה אנחנו בתוך מסגרת של ברכה, כאן אנחנו

בטוחים.

לצערנו מנהג העולם, כידוע, הוא להיפך, דווקא בימים אלו שהם

ימי בין המצרים, בתי כנסיות ובתי מדרשות נחלשים קצת. אכן, מי

שיתחזק, אדרבה, הוא יזכה לברכה בכפל כפליים, ל"טוב מאד" בלי

גבול, מה טבו פירושו טוב מאד. זה מה שאנו צריכים לעשות. "מה

טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

הגרמ"ש