שנינו (בנגעים פ"ב משנה ה') כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ופירש הבעל שם טוב הקדוש, כל הנגעים שאדם רואה חוץ, זה נמשך מנגעי עצמו, כמאמר רבותינו ז"ל (קדושין ד"ע ע"א) כל הפוסל במומו פוסל:
הנגעים שהאדם רואה מחוצה לו, מחבריו והמציאות הסובבת אותו, נמשכים מהנגעים שיש בו. העובדה שהבחנתי בנגע ובפגם של חברי מעידה על כך שאותו פסול קיים בי, אחרת לא הייתי מבחין בו. אם הקב"ה בהשגחתו זימן לי לראות את הפגם הזה, הוא מזמין אותי בכך לעבור תהליך של תיקון ובירור המידות, ובייחוד את תיקון אותו הנגע בו הבחנתי.
אם החבר שלי משמש כמראה למידות הנפש שלי, וייתכן שבעקבות הגילוי החדש שלי על עצמי אני אפתח שנאה עצמית בשל המידות הרעות שנמצאות בי. אך גם פה מלמד אותנו הבעל שם טוב איך ללמוד מההתבוננות בזולת להתבונן אף על עצמי: "אם רואה בחבירו שום דבר רע, ישנא הרע שבו אך החלק הקדוש יאהבנו מאוד כנפשו... וזהו ואהבת לרעך כמוך... כמו שאם יודע האדם בעצמו שום רע בקרבו, משום הא אינו שונא את עצמו אף ששונא הרע שבקרבו, כך גם כן על חבירו" (מאור עיניים חוקת, בשם הבעש"ט).
אהבת החבר שלי כמוני צריכה להתחיל מההתבוננות בי עצמי. קודם כל עלי להסתכל בנפשי פנימה ולהבדיל בין החלקים הטובים שבי לחלקים הרעים שבי, ואת הטוב לאהוב ואת הרע לשנוא. השלב השני הוא ראיית הזולת ואהבת הטוב שבו.
השלב השני בנוי על גבי השלב הראשון. היכולת שלי להיפגש עם הרע שאני רואה בחברי, שאותו גיליתי אף בתוך עצמי, נובעת מההבנה שאני לא שונא את כולי למרות הרע שבי, וכעת ניתן לאהוב את חברי בלב ונפש למרות הנגעים הרעים והפגמים שבו.
הבעל שם טוב מעמיק עוד ומוסיף קומה על יסוד המראה. כאשר אני רואה קלקול של חברי, לא רק שאני נגוע באותו נגע, אלא שבעת הראייה שלי דנים אותי בשמיים על אותו פגם. מדוע שופטים אותי דווקא אז? מחדש הבעל שם טוב, שדנים את האדם על פי ההתבוננות שלו על חברו – אם ילמד עליו זכות, ידונו אף אותו לכף זכות, ואם חלילה להפך, ידונו אותו לכף חובה.
זהו בעצם שלב שלישי בבניין אותו בונה הבעל שם טוב לאחר שאדם רואה פגם בחברו. השלב הראשון הוא התבוננות האדם בעצמו בעקבות ראייתו את האחר; השלב השני הוא אהבת החבר למרות החלק הרע שבו; כעת מגיע השלב השלישי, לימוד זכות על הזולת וממילא לימוד זכות על עצמי בבית דין של מעלה.
הבעיות והמאורעות החיצוניים העוברים על האדם אינם מקריים ח"ו, אלא הינם בהתאם גמור למה שצבור בנפשו הפרטית ובנפש הכללית ומבקש להתעלות ולהתרפאות (עיין פרי חכם ,אגרות קודש, ע' קנה, ד"ה אמנם).
אם כן, אנו מבינים כי תפיסתנו את המציאות הינה סובייקטיבית לחלוטין. העבודה האמיתית היא לא להאשים את הרע שבחוץ ולהתנער משייכותי אליו, אלא אדרבא, לקבל אחריות על מה שקורה לי ולדאוג לתקנו בעיקר בתוך עצמי.
אין הרע המתגלה בחוץ ע"י אנשים או מאורעות אלא 'שליח' מאת השי"ת, כמ"ש: "הרבה שלוחים למקום".
כל מטרתו של 'שליח' זה היא לגלות ולחשוף בפני האדם את הרע הצבור, המודחק והבלתי מודע העמום בתהומות נפשו בכדי שיתקנהו.
ע"י תיקון המרעין בישין המסתתרים בכוכי הנפש, האדם יגלה את כוחותיה ומדרגותיה של נשמתו הטהורה, שהיא היא עצמותו ומהותו האמיתית, וילך ויתעלה מעלה מעלה במדרגותיה, ובאופן אשר יעלה גם את מדרגת האנושות כולה אל עבר גמר תיקונה.
על האדם להפנים שהוא הוא המקור לבעיותיו! הוא ולא אחר! אמנם, לאו דווקא באופן שלילי אלא באופן אחראי. רוצה לומר, אילו אותו רע המתגלה בחוץ לא היה קיים בקרבו, או קשור אליו באיזה אופן שיהיה, הוא פשוט לא היה מופיע בעולמו. על כן, כעת שמופיע יפשפש במעשיו כו' (עיין עין יעקב ברכות משנה יב).
הבעיות בחוץ אינן הבעיה, אלא ההתייחסות הלא נכונה אליהן היא הבעיה.
כאשר האדם יתקן את עצמו, כלומר יתקן את הבעיות בחוץ ע"י לקיחת אחריות אישית על המאורעות שקורים לו וע"י בירור ותיקון תודעתי ומעשי בכל מקרה ומקרה, כך באותה המידה המציאות החיצונית תשתנה לטובה.
לדוגמא: אם קיימת באדם מידת הכעס, אזי הוא יתקל בהרבה מקרי כעס בחוץ. כאשר יתקן את מידת הכעס בקרבו, יפסיקו להגיע אליו אותם מקרים, וכנ"ל לגבי כל סוגי המאורעות השליליים.
ליבי אומר לי כי לאחר שהאדם סיים לתקן מידה מסוימת בעצמו, אין זה הכרח שהמקרים עצמם הקשורים במידה זו לא ימשיכו להופיע, אלא שהם יתראו ויופיעו, אמנם ע"מ לתקן את הכללות, לאו דווקא את הפסולת הפנימית האישית.
הרע הצבור בנפש האדם נוצר ע"י התמודדות לא נכונה עם המציאות. כאשר האדם מגיב למאורעותיו בכעס, קינאה, פחד, שנאה, הקפדה וכד', אזי מוטמעת 'פסולת' זו בנפשו ומתראה אליו אח"כ כמאורעות במציאות.
במידה והאדם ישוב ויגיב בצורה שלילית למאורעותיו, אזי תצטבר בנפשו שוב יותר ויותר פסולת, וחוזר חלילה במעגל אינסופי.
אמנם, אם האדם יגיב מחשבתית, רגשית ומעשית בצורה מתוקנת; כלומר יבחר בשכלו את הדרך היותר מתוקנת לפעול, אזי בזה הוא מנקה מנפשו את ה"פסולת" הטמונה בה וממתיק את מציאותו, ואותו רע לא יחזור להטרידו כבעבר.
אלו הם שלבי תהליך הריפוי וה"ניקוי" לפי שיטה זו:
א. ראשית, על האדם להודות לבורא יתברך על כך שזימן לו באהבתו את אותו מאורע שלילי, ע"מ שיוכל לתקן את עצמו בזכותו.
ב. לאחר מכן, על האדם להתחרט בפני ה' על כך שהוא זה שיצר ברובד מסוים את הרע המתראה אליו בחוץ ולבקש סליחה מחילה וכפרה.
ג. לאחר מכן, על האדם להתחזק באמונה שלימה שכתוצאה מעבודת התשובה שיעשה , אכן יסייע לו השי"ת לנקותו מכל טינוף, כמ"ש: "תבוא האם ותרחץ צואת בנה". אם זו היא 'אמא עילאה' בסוד התשובה.
כפי שאין התינוק מודע לכך שמנקים אותו ומה לכלוכו, כך גם כאן; אין האדם חייב להכיר בפועל את כל הרע הצבור בתוכו. כל שעליו לעשות הוא להתמיד בעבודת התשובה ובלקיחת האחריות ותתנקה הפסולת מאליה, ויהי אור.
סוד העבודה המבוארת במאמר זה נקראת "כל ימיו בתשובה", והוא סוד חיי הצדיק.
והנה, אף על פי שהצגנו כאן גישת חיים, השקפה ועבודת תשובה מסוימת (שעוד צריכה בירור ובהירות), אל לו לאדם לטעות ולחשוב שהוא מרכז העולם, שכל העולם סובב סביבו וכל הרע שבמציאות קיים אך ורק באחריותו הבלעדית ובאשמתו, אין הדבר כך!
המציאות אינה מורכבת רק ממך, אינך מרכז העולם! אחריותם של בני האדם האחרים לתקן את הרע שבקרבם הינה תפקידם ואחריותם שלהם עצמם, ולא אחריותך הבלעדית ולא באשמתך. אדם צריך להיזהר מאוד מלשייך לעצמו את מה שאינו שייך אליו, שזהו עיוות של ספירת הדעת, שהיא הספירה היותר חשובה בתיקון האדם.
