פעם שיבחו את ווינסטון צ'רצ'יל על רוח הקרב שהפיח באנגלים ברגעים הקשים של המלחמה. צ'רצ'יל אמר: "לעם הבריטי יש לב של אריה. לי היה הכבוד לשאוג בשבילו". גם עם כלביא צריך מישהו שישאג בשמו. פעם היו לנו במדינת ישראל מנהיגים ששאגו בשמנו, שידעו לכוון אל התדר הרוטט של רחשי לבנו ברגעינו הטובים, ולשכנע אותנו שכאלו אנחנו באמת. בן גוריון ובגין ידעו לעשות זאת, וגם אלתרמן ונעמי שמר והרב גורן. כבר מזמן אין לנו מנהיגים ששואגים בשבילנו. במלחמה הזו בכל זאת נמצאו בדרך פלא אלו ששואגים את קולנו הפנימי. כשהמנהיגים יודעים רק לצעוק ולא לשאוג, מי שממלא את מקומם הם ההורים השכולים. מה שפעם עשתה כמעט רק מרים פרץ, עושים היום עוד ועוד אבות ואימהות.
מיד אחרי טבח שמיני עצרת שמענו את הספדו המרטיט של הרב בני קלמנזון לבנו אלחנן הי"ד: "אלחנן מת מוות טבעי. כי במקום שאין אנשים – טבעי שלשם אלחנן ילך. אני שולח ברכת חזק ואמץ ליישובנו הנפלא והרוחני עתניאל, שאלחנן היה אחד ממנהיגיו. אני שולח ברכת חזק ואמץ לקהילה החלוצית של קיבוץ בארי, שדמו של בני הרווה את אדמתה. יברך ה' א-לוהי צ-באות ישראל את שני היישובים הקדושים". מי עוד יודע לדבר כך? וכאָב כן בנו: אינני יכול לשכוח איך אחרי נאומו של מנחם קלמנזון בטקס פרסי ישראל נקבצו סביבו כל מנהיגי האומה, וחיבקו אותו לא כדי להעניק לו כוח, אלא כדי לשאוב ממנו.
משפחה אחרי משפחה, הורה אחרי הורה, אח אחרי אח. חגי לובר זועק בכל מקום לאחדות, והולך גם למקומות שבהם יצעקו עליו, כדי לשאוג גם שם לאחדות ישראל. ללי דרעי מעֵלי, היישוב שהוא בית השיטה של המלחמה הזו, אמרה כך על בנה: "התורה נדרשת בכלל ופרט וכלל. המדינה הזאת נדרשת בכלל ופרט וכלל. ואתה, סעדיה, היית כלל, וגם פרט, וגם כלל. הכלל קודם. תמיד קודם". מי שם בפיה את מילות הפלא הללו, שאי אפשר לקרוא אותן בלי דמעות, ואי אפשר לקרוא אותן בלי להתרומם?
... אורן סמדג'ה קרא לנו מעל קברו הטרי של בנו עומר הי"ד: "אל תעצרו עד לניצחון! עם ישראל חי". ואיריס חיים מגלה גבורה על-אנושית, ומלמדת את כולנו שיעור אחרי שיעור בעוצמת הנפש, באהבת ישראל, בחמלה ובחסד. בכל מקום, בכל מגזר, אבות ואימהות, אחים ואחיות. את השאגה שלא העניק ה' למנהיגינו הוא העניק לשַכּולינו".
