פרק שלושה עשר
לכל אשר יראוך
אם בימי חורפו נכונה לר' זלמן משימה ייחודית בדמות
התערות בקרב עמלי התורה בהיכלי הישיבות הגבוהות על מנת למושכם לבית המדרש הליובאוויטשאי[217], במרוצת השנים,
עת היה בר אוריין ובר אבהן, גביר נכבד ונאמן בית רבי, הוטלה על שכמו מלאכת אריגה ושמירה
על קשר עם גדולי ישראל לעדותיהם וחוגיהם.
היו אלו אדמו"רים, ראשי ישיבות, רבני קהילות
ודיינים היושבים על מדין. עם כולם בא ר' זלמן בדברים מעת לעת ובתוך כך טיפח את הקשר
שבינם לבין הרבי, בלם ככל אשר לאל ידו גילויים של שטנה ומשטמה ועמד בפרץ עת יצא האות
ודבר ה' זו הלכה נישא בגאון.
'כרטיס הכניסה' שלו לבתי חלק מגדולי התורה הרבים
שעמם חלק ר' זלמן קשרי ידידות אמיצים נמנים, היה עובדת היותו חתנו של כ"ק האדמו"ר
מקופיטשניץ. כזה היה הגאון רבי משה פיינשטיין, נשיא אגודת הרבנים. חתנו של ר' זלמן,
הרב נחום שטרנברג, מעיד כי "לר' משה היה מויראדיקער דרך ארץ כלפיו, כחתנו של הקופיטשניצער
רבי".
ביטוי לאותה דרך ארץ ניתן כשר' משה חרג ממנהגו והגיע,
לבקשת ר' זלמן, לעצרת זעקה ומחאה לתיקון חוק 'מיהו יהודי' שנערכה באולמי 'חובבי תורה'
בפאתיה הדרומיים של שכונת קראון הייטס.
כיוצא בזה, מעיד ר' נחום שטרנברג, קשר קשרים הדוקים
עם אדמו"רים רבים. הרישום הראשון לפעילותו במישור ניתן כבר בשנת תשל"ז כשהמאבק
שניהל לנוכח המחלוקת שפרצה אז מטעם 'התאחדות הרבנים' נגד הרבי, נחל הצלחה מוכחת.
•
יחידי סגולה בעלי סוד היו מודעים לפן עלום זה במסכת
הפעילות הציבורית עליה ניצח ר' זלמן, בכפוף להוראות ישירות שקיבל מן הקודש פנימה. אחד
מהם, שהיה שותף למאמצים הרבים וברובם החשאיים שנקט במסגרת זאת, הוא הגה"ח רבי
חנניה יוסף אייזנבאך, המספר על כך לראשונה.
"הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם ר' זלמן",
פותח הרב אייזנבאך, "הייתה בשנת תשל"ב. באתי אז להיפגש עם הגאון רבי שמחה
עלברג זצ"ל, שכיהן אז כיו"ר של אגודת הרבנים ור' זלמן כיהן כסגנו[218]. זה היה בהוראת
הרבי שרצה שאדבר עמו על האנציקלופדיה התלמודית שבעריכתה נטלתי חלק. באותם ימים הייתה
הנהגתו של הגר"ש עלברג בשיא תוקפה. היו לו קשרים הדוקים עם הרבי שעליהם שמר מכל
משמר ר' זלמן, כסגנו.
"ישבתי עם הרב עלברג כמה שעות (לאחר מכן, אגב,
הזכיר לי זאת הרבי ביחידות באומרו: 'אפאר שעה גערערדט אין לערנען מיט ר' שמחה'). איכשהו
נודע לר' זלמן שביקרתי בבית הרב עלברג אך לא ידע מה היה פשר ביקורי אצלו. הוא לא הכירני
אז אך פנה אליי ישירות, בבית המדרש ב-770 ושאל-קבע בסגנונו הישיר והחף מגינונים: הלכת
לרב עלברג לאסוף כסף ל'פעילים'? עניתי מיד: תיתי לי שלא נהניתי ממנו בפרוטה. לא באתי
לבקש כסף...
"כך החל הקשר שלי עמו. מסוג של עימות כביכול
על כך שביקרתי את הרב עלברג. הוא כל העת שימש כ'שומר' עליו שלא יסטה מהקו שאותו ציפה
הרבי שתישא בגאון אגודת הרבנים. הדו-שיח הקצר הזה בינינו הוליד ידידות אמת".
•
בשיחתו עם מחברי הספר שופך הרב אייזנבאך אור על
שורה של אירועים שאיש לא ידע עד כה את אשר התרחש מאחורי הקלעים שלהם, עד למעלה בקודש.
"זכור לא אשכח", הוא משחזר בדייקנות,
"את תפקידו הרגיש של ר' זלמן לקראת 'הכנסייה הגדולה' של אגודת ישראל בחודש טבת
תש"מ. באותו מעמד הכריז כ"ק האדמו"ר ה'לב שמחה' מגור זצוק"ל על
תקנת לימוד הדף היומי הירושלמי.
"הרב עלברג היה הנציג הבכיר של הנהגת אגודת
ישראל בארצות הברית שהגיע אל 'הכנסייה הגדולה'. בהשפעת ר' זלמן, בטרם נסע ארצה נכנס
ר' שמחה אל הרבי. בנוסף, שיגר הרבי מכתב מיוחד למעמד. עצם קיומו של המכתב היה בסוד
כמוס ורק בודדים ובראשם ר' זלמן שמשך בחוטים מאחורי הקלעים ידעו על קיומו. החשש היה
שאם הדבר ייוודע מוקדם מדי, הקראתו עלולה להיות מטורפדת מראש בידי גורמים מסוימים.
"בבוקר יום המעמד התקשר אליי ר' זלמן וביקש
ממני להיות נוכח באירוע ולעקוב מקרוב אחר מה שמתרחש כדי לדווח מיד לאחריו לרבי. ר'
זלמן, כך ידעתי בכל השנים, לא עשה דבר קטן או גדול, בוודאי לא במישור זה, שלא על דעת
הרבי. נראה היה שבעיני הרבי יש חשיבות רבה למעמד זה.
"מבעוד מועד הגעתי לבנייני האומה, תפסתי לי
מקום ביציע כשאני מצויד במשקפת שכוונה אל הבמה. עקבתי מקרוב אחר כל מגע או שיח בין
המארגנים והרבנים יושבי שולחן הנשיאות. בשלב מסוים, תוך כדי המעמד, לבי ניתר. אני רואה
את הרב עלברג ניגש אל כ"ק האדמו"ר מגור, ה'לב שמחה', ומושיט לו את איגרתו
הקדושה של הרבי. במו עיניי ראיתי כיצד מסמן האדמו"ר מגור למנחה המעמד, הרב יהודה
מאיר אברמוביץ, ומושיט לו את המכתב. במקום נוצרה מהומה זוטא שרק מאוחר יותר ידעתי את
תוכנה המדויק ואז רק ראיתי את הקולות מבלי לשומעם.
"החשש היה שאם המכתב יוקרא פומבית, יקום ראש
ישיבה ידוע ממקומו ויעזוב את המקום בהפגנתיות. מנגד, האדמו"ר מגור עמד על כך שאין
להתעלם מן המכתב ומשולחו. לאחר סדרת הסתודדויות מאחורי הקלעים, שאת טיבן לא יכולתי
לשמוע ממרחק אלא לראות, ניגש הרב אברמוביץ אל המיקרופון, עם תום אחד הנאומים, ואמר:
'בשמחה ובהתרגשות אנו מציינים כי לקראת המעמד הקדוש והנשגב התקבלו מכתבי ברכה מאת כ"ק
האדמו"ר מליובאוויטש ומאת הגאון רבי משה פיינשטיין'. לא היה איש בקהל שלא ראה
כיצד באחת פניו של אותו ראש ישיבה חפו"...
•
"לקראת י"ט כסלו בשנת תש"מ",
שב ומספר הרב אייזנבאך, "נסעתי לרבי. לקראת נר ראשון של חנוכה נכנסתי ליחידות.
מיד לאחריי נכנס ר' זלמן. הייתה זו היחידות הקבועה המפורסמת שלו ליום הולדתו החל בנר
ראשון של חנוכה[219].
לאחר מכן, יצר ר' זלמן קשר עמי ואמר לי: דע לך שהיחידות שלי הייתה המשך ליחידות שלך.
הוא ביקש ממני לקבוע פגישה עם הרב חדקוב. ישבתי אז עם הרב חדקוב במשך ארבעים דקות.
"הדברים שהרבי דיבר עמי ועם ר' זלמן נסבו אודות
השנאה העיוורת כנגד הרבי שיצאה מבני ברק והייתה באותם ימים בשיאה. הרבי ביקש ממני במפורש
שאפגש עם גדולי תורה, "ניט חסידישע" בלשונו הקדושה (לא חסידיים), על מנת
לנסות לצנן מעט את אש המחלוקת. בהדרכתו של ר' זלמן ישבתי אז עם האריות שבחבורה, הרגשתי
אז בתוך לוע הארי. בין השאר היו אלו הגר"י פרבשטיין, הגראי"ל שטיינמן (עמו
ישבתי שעה וחצי והוא עצמו אכן לא חתם מאז ומעולם על שום כרוז נגד חב"ד) ועוד".
הרב אייזנבאך מציין כי בשיחת הבהרת הדברים עם הרב
חדקוב, הוא התבטא באומרו: "דער רבי האט געמיינט אזוי ווי דער צמח-צדק'ס ביקור"
(הרבי התכוון, כמו ביקור הצמח צדק).
"במסגרת אותן שליחויות עם גדולי עולם התורה",
מגלה הרב אייזנבאך, "היה ר' זלמן מגיע בעצמו לארץ. כל העולם לא ידע את פשר ביקוריו
בארץ, לרוב בימי הקיץ.
הפרשנות הרווחת הייתה שר' זלמן מבקש לעלות על קברי צדיקים ואף לנצל את ביקורו להיות
סנדק, בהיותו מייקר מאוד את הסנדקאות. איש לא ידע או לא שיער שבאותם ימים, תוך כדי
שאכן עלה לקברי צדיקים ברחבי הארץ ואף שימש כסנדק פה ושם, נפגש אישית עם רובם המכריע
של גדולי התורה מכל קצות הקשת, במסגרת שליחויות אישיות ופרטניות מהרבי".
כשהוא נדרש לנקוב בשמות אלו שר' זלמן נפגש עמם,
מונה הרב אייזנבאך, בין היתר, את הגר"ח שמולביץ, רבה של ירושלים הגר"ב ז'ולטי
ועוד.
"בבית כ"ק האדמו"ר מגור", מציין
הרב אייזנבאך, "עם כניסתו של ר' זלמן ניתן היה לראות כיצד הוא מכבדו כחתנו של
האדמו"ר מקופיטשניץ וכן בשל היותו תלמיד חכם מובהק ובקי בש''ס. אינני זוכר בדיוק
את תוכן השיחה שדוברה שם, אבל ברור לי שזה היה על נושא כללי שהרבי עסק בו באותה עת.
"לא אחת, אותם גדולי תורה עצמם לא ידעו שהוא
נפגש עמם בשליחות הרבי. הם חשבו שהוא בא לדבר מטעם עצמו אך אגב כך היה מעביר את המסרים
הרצויים. ראש ישיבת מיר, הגאון רבי נחום פרצוביץ, שהתגורר בשכונת סנהדריה בירושלים,
היה פיקח וחריף מלבד היותו תלמיד חכם מופלג בעל שיעור קומה. פעם אחת הוא לחש לי: אני
יודע כבר, כשר' זלמן גורארי' אומר משהו, זה לא הוא...
"במסגרת שיחות אלו, נפגש פעם ר' זלמן עם הגאון
רבי שמחה זיסל ברוידא, ראש ישיבת חברון. השיחה הייתה ארוכה וממושכת והתמקדה במסר של
הרבי שדגל כי אין למסור לנכרים 'אף שעל' משטחי ארץ הקודש. ר' זלמן חזר על משנתו הצרופה
של הרבי שכשם שבענייני רפואה שואלים את הרופא, בענייני ביטחון יש לשאול את דעת אנשי
הצבא ולנהוג על פי חוות דעתם. הגרש"ז ברוידא טען כנגד זאת שהרופאים הם המדינאים
ונימק עמדתו זאת באריכות.
"היה זה בכ"ף מנחם אב תשל"ו. אני
זוכר זאת כמו היום. ר' זלמן שב מבית הגרש"ז ברוידא היישר לביתי. מהבית שלי הוא
צלצל לרב חדקוב וחזר בפניו על כל הטיעונים ששמע. חמש או שש שעות לאחר מכן, צעדנו יחד
לישיבת 'תורת אמת' בירושלים, לשידור ההתוועדות של הרבי, לרגל יום זה, יום השנה להסתלקות
אביו, הגה"ח המקובל רבי לוי יצחק ע"ה.
"בשיחה השנייה, נעשה בשרי חידודין חידודין
לשמע שיחת קודש מפה קודשו של הרבי, בשידור חי, שהוקדשה כל כולה לתשובה על הטענה שלפיה
אולי הרופאים הם המדינאים ולא אנשי הצבא".
וכה אמר הרבי באותה שיחת קודש, שעות אחדות לאחר
קבלת הדיווח מאת ר' זלמן על טענה תורנית לפיה נמשלי הרופאים לסוגיה הביטחונית המה המדינאים
ולאו דווקא אנשי הצבא[220]:
"אין מקום להתחשב בעמדות של מדינאים ופוליטיקאים
בסוגיה זו, כי אין להם כל זכות להכריע בעניין הקשור בפיקוח נפש. הדבר שייך אך ורק לאנשי
הצבא היודעים מה צריך לעשות כדי להבטיח את הביטחון האישי והם אלו שאמורים להכריע מה
טוב יותר לפיקוח נפשות: החזקת השטחים או מסירת השטחים.
"יתר על כן: גם אם למדינאים יש ידע וניסיון
בענייני ביטחון, התורה שוללת מהם את זכות ההכרעה. זאת משום שכמדינאים, יש להם שיקולים
נוספים מלבד השיקול הביטחוני.
"כשם שבענייני בריאות התורה אומרת שיש להתייעץ
דווקא עם רופא שיביע חוות דעת אמיתית על מצבו של החולה, ולא עם מנהל בית הרפואה וכיוצא
בזה, גם אם יש לו ידיעה בחכמת הרפואה, כי למנהל יכולים להיות חישובים נוספים מלבד הבראתו
המיידית של החולה – כך גם בסוגיית החזרת שטחים. יש לשמוע רק את דעתם של מומחי הצבא,
ולא את דעתם של המדינאים, כי אין כל ערובה לכך שבהחלטת המדינאי לא מעורבים שיקולים
זרים, מלבד חיי אדם.
"ואם ישאל השואל: כשמרפאים את לבו של אדם,
למשל, הרי למרות שכעת עוסקים בריפוי הלב, לא די לטפל במצב הלב בלבד אלא יש לדאוג לכך
שגם יתר האברים הפנימיים והחיצוניים, יהיו בריאים. וכן בענייננו, אמנם יש להיוועץ במומחי
הביטחון, אך עם זאת יש להביט על התמונה הכוללת ולהתחשב גם בדעתו של שר החוץ שיאמר כיצד
ישפיע הדבר על יחסי ישראל ויתר האומות, וכן בדעתו של שר האוצר שייצג את הצד הכלכלי
וכו' ומדוע אומרים שיש להתחשב אך ורק בדעתם של אנשי הצבא?.
"לבי", מספר הרב אייזנבאך, "הלם
בפראות. הרבי ציטט מילה במילה את השאלה המדויקת, לכל פרטיה, שנשאלה שעות אחדות קודם
לכן בחדרו של ראש ישיבת חברון, הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא, והועברה טלפונית אל הרבי
על ידי מזכירו הרב חדקוב, בשמו של ר' זלמן.
"התשובה לכך היא", המשיך הרבי,
"נכון שבעת ריפוי הלב יש לבדוק מה קורה עם שאר חלקי הגוף, אך את זה גופא יש לשאול
דווקא את הרופא! ובענייננו: גם אם יש חשיבות לנושא המדיני, אסור לתת למדינאים את זכות
ההשפעה על ההחלטה, כי מאחר שהם נגועים בעניין המדיני הקרוב לליבם, קיים סיכון שהם לא
יבחנו את המצב לאשורו. לכן, בעניינים אלו יש לפנות אך ורק לאנשי הצבא, שהחישוב היחידי
שעומד לנגד עיניהם הוא: אי הפקרת חיי התושבים והבטחת ביטחונם.
"והגע בעצמך", המשיך הרבי ופירט,
"כאשר אדם עומד בפני בעיה של טיפול ברגלו החולה, לא יעלה על דעתו להביא את השאלה
ל'הצבעה' בפני 'בעלי בתים', גם אם הם חכמים גדולים ביותר. כל מי שמוח בקודקודו, יודע
ומבין שהנושא שייך אך ורק לרופא, ובין הרופאים גופא, רופא שמתמחה בטיפול הרגל דווקא.
ואם הדברים אמורים בנוגע לרגל, הרי על אחת כמה וכמה כשמדובר בנוגע לראש, ובענייננו,
דבר הנוגע בפיקוח נפש של ארבעה מיליון יהודים. ברור אם כן שאין כל היגיון בהבאת השאלה
להצבעה בפני פוליטיקאים שלא אמונים על ענייני הביטחון", פסק הרבי.
באותה שעה, כל הנוכחים בהתוועדות הרבי בבית המדרש
ליובאוויטש שבליובאוויטש ב-770, כמו כל הנוכחים בשידור הטלפוני החי בכל מרחבי תבל,
עשו אוזנם כאפרכסת לשמע הדברים היוצאים מפי הרבי בקול חוצב להבות אש. איש מהם לא שיער
ולא ידע את הרקע המפתיע לדברים.
•
"באחד מביקוריו של ר' זלמן בישראל", מספר
הרב אייזנבאך, "הוא ביקש להיפגש עם ראש ישיבה ידוע בבני ברק. הוא שוחח עמי על
כך קודם לכן. אני עצמי לא רציתי ללכת וזכורני כי ההחלטה הייתה שלא ילך לבד אלא בשלושה.
אל ר' זלמן הצטרפו אפוא הגה"ח רבי משה יהודה לייב לנדא (לימים רבה של בני ברק
ואז, מראשי ישיבת תומכי תמימים המרכזית) וכן שאר בשרו של ר' זלמן, הגאון רבי מרדכי
אויערבאך[221], שביקש רשמית
את הפגישה".
על הפגישה הבלתי שגרתית בבית ראש הישיבה בבני ברק,
מספר לראשונה הגאון רבי מרדכי אויערבאך, לא לפני שגם הוא מקדים: "עד כמה שהכרתי
את ר' זלמן, והכרתיו היטב בהיותי קרוב אליו מאוד, לא היה דבר, בייחוד דברים כאלו, שעשה
על דעת עצמו. מכך אני מסיק שגם פגישה בלתי רגילה זאת ועצם הרעיון להיפגש, היה לכאורה
בהוראה שקיבל 'מלמעלה'.
"הוא דיבר איתי ואמר שהוא רוצה להיכנס אליו.
הבעתי את נכונותי להסדיר את הפגישה וציינתי שכדאי לצרף עוד אדם. גמרנו אומר כי השלישי
יהיה הגאון רבי משה יהודה לייב לנדא. זה היה עוד בחיי אביו ואז הוא כיהן כר"מ
בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. בטרם קבעתי את הפגישה, התניתי עם ר' זלמן תנאי
ברור מראש. אמרתי, אני תלמיד של ראש הישיבה והנני מסכים לבוא אך ורק בתנאי שתינתן לי
זכות וטו. כלומר, אם ארגיש שהסאה גדשה, אוכל לדפוק על השולחן ולומר עד כאן. ר' זלמן
הסכים לתנאי ואני ידעתי היטב כי ניתן בהחלט לסמוך על מילתו.
"באנו אליו בשעה שנקבעה מראש. ניכר היה בבית
שהתכוננו לבואנו. היו שם כוסות ותקרובת לשלושה אנשים. השיחה החלה באווירה ידידותית.
תחילה דיברו על משפחת גורארי' מקרמנצ'וג שהייתה משפחה נודעת ושמה נישא למרחקים. לאחר
מכן דיברו על חמיו של ר' זלמן, חותני-זקני, כ"ק האדמו"ר מקופיטשניץ זצ"ל.
"ואז נענה ר' זלמן ואמר: 'איך האב געוואלט
רעדן אויף דעם נושא פון מיהו יהודי' (רציתי לדבר על הנושא של מיהו יהודי). האווירה
בחדר השתנתה באחת. ראית את המתח נח על פני המארח ולאחר שתיקה מתוחה הוא אמר בפסקנות:
'נישט דאס איז די צרה פון כלל ישראל. מ'וועט נישט געהאלפן ווערן מיט דעם תיקון פון
מיהו יהודי' (לא זו היא הצרה של כלל ישראל. באמצעות התיקון של מיהו יהודי לא ניוושע).
"השתררה שתיקה מביכה. את המתח ניתן היה לחתוך
בסכין.
"את הדממה שוב הפר ר' זלמן שאמר: 'איצטער וויל
איך רעדן אויף נאך א נושא' (כעת ברצוני לדבר על נושא נוסף). אי אפשר היה שלא להבחין
כי ר' זלמן בכוונת מכוון אינו מנסה לפתוח בוויכוח אלא, אולי, לסמן 'וי' על המשימות
שהוא מצויד בהן.
"המארח כבר היה דרוך וחסר סבלנות בעליל ואמר-שאל:
'נו?'. כלומר, על מה תרצה לדבר עוד. ור' זלמן ענה: 'שטחים'. כלומר, על החזרת השטחים.
על פני המארח ראיתי כי הוא ממש רותח. הוא לא אמר דבר אך ניתן היה לראות בבירור את הרעד
שהשתלט עליו. הסקתי שעליי להפעיל את הווטו שלי כאן ועכשיו. פציתי לראשונה את פי בפנותי
אל ר' זלמן: 'פעטער' (דוד), 'סיכמנו משהו, אני חושב שזהו זה'.
"כמו על פי אות מוסכם מראש, הגיב ר' זלמן בנינוחות
והסיט מיד את השיחה לציטוט מהנאמר בספרים הקדושים אודות 'אל ייפטר אדם מחברו אלא מתוך
דבר הלכה'. והשיחה הסתיימה בנימה ידידותית רשמית[222].
"על פניו", מתאר הרב אויערבאך,
"נראה היה בעליל כי ר' זלמן לא תלה תקוות גדולות בשיחה שתתפתח ובחילופי הדברים.
כל מגמתו לא הייתה אלא להעלות את שתי הסוגיות על השולחן. הא ותו לא. גם כשנכסנו חזרה
לרכב, לא ראיתי על פניו אי שביעות רצון מכך שלא נוהל כאן דיון אמיתי. אדרבה. כמו קורת
רוח הייתה נסוכה על פניו. הוא את שלו עשה. ויש כנראה דברים, הקשורים אולי בהוראות שקיבל,
שלעולם לא נדע בהקשר להן מאומה.
"זמן קצר לאחר מכן", מוסיף ומספר הרב
אויערבאך, "סיפר לי יהודי בשם ר' חיים קארפ (שבבחרותו, בזמן המלחמה, נקלע לחב"ד
ובהמשך נקרע בין שני העולמות ובסוף נשאר ליטאי. באותו זמן היו לו יחסים קרובים שם)
כי ראש הישיבה התפאר באוזניו באומרו: 'היה אצלי כאן הרב גורארי', שאומרים שהוא האדם
הקרוב ביותר לליובאוויטשער רבי. קיבלתיו בכבוד רב והייתה בינינו שיחה טובה'".
•
עם או בלי קשר לפעילות רגישה זו, בה נדרש לכלכל
צעדיו בתבונה בעודו מהלך על בהונות, לפנינו נוסח הוראה שזכה ר' זלמן לקבל בכתב מהרבי,
בו נמצאנו למדים כיצד מדריך אותו הרבי בכגון דא, אגב גילוי טפח מאשר חש הרבי בכבודו
ובעצמו אודות זאת.
וכה כותב לו הרבי: "ויתאמץ שלא יגלה שכתב אליי
על דבר זה וד"ל. צריך להיות בסוד ובדרכי הילוך לפי רוחו של כל אחד ואחד. ובצירוף
קשרי ידידות עם אנשים מחוגים שונים".
בשנת תשכ"ח, בעיצומו של ה'קאנווענשאן' – ועידת
אגודת ישראל בארצות הברית, נישאו דברים קשים ומרים בגנות 'מבצע תפילין' ומחוללו, כ"ק
אדמו"ר נשיא דורנו. בשבת פרשת תולדות באותה שנה הקדיש לכך הרבי שיחת קודש נוקבת
וחריפה. מסתבר שכחלק מפעילותו האישית של ר' זלמן בתחום רגיש זה, הוא שוחח עם מי שהיה
עמו בידידות, עוד ביושבם על אדמת ורשה, הגאון רבי יצחק הוטנר (זמן קצר קודם לכן כתב
לרבי מכתב עם השגות אודות מבצע תפילין) והביע באוזניו את מורת רוחו של הרבי מהדברים
שנישאו בה.
הרב הוטנר מיהר לכתוב על כך לרבי[223]. "שלשום
ביום ערב שבת קודש, שמעתי מפיו של הרב ר' זלמן גורארי' נ"י, על אודות הדברים והדיבורים
שנתהוו מה'קאנווענשאן' ותוצאותיה. בשמעי את כל זה נתעורר חשש בלבי, פן ואולי תעלה חלילה
מחשבה, כי מכתבי האחרון משתייך באיזה אופן להנ"ל. באתי בזה, אפוא, להודיע כי אין
דרכי להשתתף בקאנווענשאן, ומעולם לא הייתי בשום קענווענשאן, ואף זו האחרונה בכלל, וכל
הסיפור הנ"ל היה בהעלם דבר ממני.
"מכתבי", מוסיף הרב הוטנר לחדד,
"משתייך אך ורק להמאמר שנדפס בעניין זה. מכתבי הוא פרטי ואישי בהחלט. ואם אמנם
נכון הדבר כי למרות רצוני ומחשבתי נהפך המכתב לגורם של צער, הנני בזה מבקש סליחה מעומקא
דליבאי. ואני מצטער מאוד על שיצא מכשול מתחת ידי, ואני מתחרט על כתיבת המכתב, אף על
פי שתוכן המכתב הוא דברי תורה ממש, המופקעים מכל חשבונות וחישובים, וממילא לא ניתנו
לחרטה. בציפייה להתברך, יצחק בן חנה".
•
"אחרי פטירתה של חמותי", שח הרב אויערבאך,
"רעייתו של ר' זלמן, אחותה, הגיעה ארצה יחד עמו לכל ימי השבעה. באחד מימי השבעה,
בא לנחם ר' הרשל ברוידא. תוך כדי הדברים אמר ר' זלמן ווארט חריף. הוא אמר שאילו שלמה
המלך היה בזמננו, את 'שיר השירים' היה כותב על דוגמת רבי וחסידים במקום אהבת איש ואישה.
ר' הרשל ברוידא התכעס מאוד והחל להגיב בחריפות. היה זה מעניין לראות כיצד, מצד אחד,
יכול ר' זלמן לומר את הדבר המקומם ביותר בשיא הנחת. ומצד שני, כשהתקיפו אותו, אמר:
פארשטייט איר ניט, איז ניט (אינכם מבינים, אז לא)"...
שוב נזכר הרב אויערבאך: "פעם ישבנו יחד והוא
התבטא בחריפות רבה נגד אחד מגדולי הגדולים. כשתמה פגישתנו והלכתי לדרכי, חששתי לדברי
הגמרא אודות 'שמע זילותא של תלמידי חכמים ושתיק'. האמת היא שלא מחיתי גם מפני שהדודה
ישבה ולא רציתי חלילה לפגוע, אך מכל מקום חששתי.
"כשבאתי הביתה, התקשרתי אליו ואמרתי: בהקשר
לדברים שאמרתם, אני מוחה. ר' זלמן הגיב באופייניות באומרו: "איר האט שוין יוצא
געווען" (כבר יצאתם די חובה)...
את שיחו המרתק, מפטיר הרב אויערבאך בסיפור שהוא
עצמו מגדירו, "א חסידישע מעשה", ויש בו משום עדות מופלאה כיצד חלחל הקשר
המשפחתי שנוצר בין בנו של אחד מגדולי פוסקי ההוראה לבין דודו, נאמן ביתו של הרבי.
"פעם אחת", מספר הרב אויערבאך,
"לרגל אחת השמחות בבית קופיטשניץ, הגעתי לניו יורק ור' זלמן הציע לי לבוא אל הרבי.
אמרתי שאבוא בתנאי שלא יציג אותי בפני הרבי ולא יאמר מי אני. היה זה בחודש כסלו תשמ"ט
והרבי אז התפלל בביתו לפני התיבה, במסגרת שנת האבל על הרבנית. הגעתי לתפילת מנחה. אני
זוכר שהתפללתי קודם לכן כדי שאוכל לראות את הרבי בתפילתו. עמדתי בצד ור' זלמן אכן שמר
על מילתו ולא הציג אותי בפני הרבי.
"בתום התפילה, כשהרבי כבר החל לעלות במדרגות
לקומה השנייה, לפתע נקראתי לגשת אל הרבי. אינני יודע מי היה זה שאמר לרבי מי אני אך
כך היה. ניגשתי אל הרבי והרבי שאל לשלומי ואחר כך בירכני ואמר במילים אלו: 'חילך לאורייתא'.
"לאחר שובי ארצה, באותו חודש קיבלתי הצעות
למשרות תורניות יותר מכל ימי חיי".
•
עדות מרגשת המסגירה את החשיבות הרבה שראה בפעילותו
במישור זה, כמו גם את הכרת הטוב שהפגין כלפי מי שסייע לו בה, ניתנת בסיפור שבפי הרב
חנניה יוסף אייזנבאך.
"פעם אחת, אחד מבני משפחתי היה צריך לעבור
ניתוח קריטי. הדבר היה במוצאי שבת ולא ניתן היה להתקשר אל מזכירות הרבי. בשעה שתיים
או שלוש לפנות בוקר, בשעון ישראל, הרמתי טלפון לר' זלמן וביקשתי שימצא את הדרך לבקש
את ברכתו הנחוצה מאוד של הרבי. ידעתי בוודאות שהוא יכול לכך.
"כעבור
כמה ימים טלפנה הרבנית גורארי' לדרוש בשלום בן המשפחה. כשהגבתי בהתרגשות עצומה לשמע
הדברים, אמרה הרבנית גורארי': 'איר ארבעט דאך מיט מיין מאן צוזאמען פארן רבי'ן' (הרי
אתם עובדים יחד עם בעלי בשירות הרבי)"...
[217]. ראו בהרחבה פרק 'רועה את אחיו'.
[218]. ראו פרק 'ידא אריכתא'.
[219]. עוד אודותיה, ראו בפרק 'שומר החותם'.
[220]. תרגום חופשי של סליל ההקלטה להתוועדות כ"ף מנחם אב תשל"ו.
[221]. בנו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, חתנה של בת כ"ק האדמו"ר
מקופישטניץ זצ"ל, אחות הרבנית מרת חוה גורארי', רעייתו של ר' זלמן.
[222]. עדות מדויקת זו על מהלך הדברים באותו ביקור קיבלה אישור מלא מפי המשתתף השלישי
בביקור, הגרמי"ל לנדא, ראב"ד בני ברק, בשיחה עם מחברי הספר.
[223]. המכתב הופיע בספר 'מבית הגנזים', מאת הרה"ח ר' שלום בער לוין, עמוד
פט.
